הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
תעשו לעצמכם טובה: לפני שאתם פותחים את הספר הזה, תבדקו שיש לכם מספיק אוויר בריאות. דבורי רנד הולכת להכניס אתכם למרתון של נשימות קצרות, מנעד רגשות רחב, ומחשבה אחת חצופה: האם יכול להיות שגם לי מותר פשוט להיות בטטה?
אז נרחיב קודם על הסגנון. הכתיבה חדה. חותכת. צינית. בלי תיאורים שגורמים לכם לנמנם.
הסופרת לא מבזבזת מילים. היא יורה אותן. וזה פוגע בול איפה שכואב, ומצחיק בדיוק איפה שצריך. המילים רצות, המקצב מהיר, עד לסגירת מעגל יפה שמשאירה אתכם עם הדהוד בלב. יש מנוחה. ושמחה. ונחת.
ובכן, כל זה מוגש לכם דרך סיפורה של מנוחי. למה קוראים לה ככה? לא יודעת. אולי כי הסופרת רצתה שהיא פשוט תנוח, תפסיק לרדוף אחרי אשמה ורשלנות, ותתחיל להכיר בערך שלה, למרות ועל אף כל מה שסביבה עף. גם ככה, אין מגדל פיקוח בשדה התעופה של אמה.
ואם לא הבנתם: גיבורת הסיפור סופרת את כולם. את כל העולם, חוץ מאת עצמה. היא בטוחה שהיא לא בסדר, שהיא אשמה, כי ככה אמרו לה. ככה "הם" קבעו.
הספר נכתב בשפה אמינה, רגישה ובועטת. הוא מתאר את חייה של מנוחי, לביאה חד הורית במסווה של עלה נידף, נהדף ונרדף, שנאלצת להתמודד עם "הם", עם "הוא", ועם חמותה לשעבר המניחה "זרי תהילה" ליום המחר.
בין ימי שלישי - היום שבו היא רואה את הילדים, ורק אותם, לבין הדרישות של הסביבה, מנוחי מנסה לא להתפרק. ויש לה עזרה. הו, כמה עזרה.
יש לה את פרידה שמספקת חברות ארוכה, מתוקה וחנוקה.
פרידה היא "המפקד". היא מצווה להדליק תנור, היא מחליטה איזו חולצה לקנות, והיא אשת הקשר של הצד השני. היא מצליפה מוסר, היא חופרת, היא דואגת והיא מעצבנת. לא פלא שישנם גם רגעים בהם מנוחי רוצה לנתק כדי שיניחו לה להתעצבן בשקט.
ויש לה את אסתי. אסתי שלא סופרת אף אחד ממטר. בעלת הומור שחור יותר מקפה.
היא יודעת לשתוק, לעקוץ, ובעיקר - להבין את מה שאף אחד אחר לא מבין.
ויש לה את אמא. ואבא. ההורים הכי טובים שמחים ובריאים מכולם.
תוכלו למצוא בספר גם תובנות פסיכולוגיות יפות, תהליך התבגרות שלאט לאט קורה ובא, וברוך הבא. וגם מושג אחד שחובה לאמץ: "ערב בטטה".
כן, שמעתם טוב. זהו ערב שבו המעוז הוא הספה, והמטרה היא אחת: לעשות כלום. להתעלם מכל מה שצריך אותנו. כמה פשוט. ככה קל. ככה הוגן.
אהממ, תלוי את מי שואלים...
אז למה? למה כדאי לכם לקרוא את הספר הזה?
אולי כי כולנו קצת מנוחי? כולנו לפעמים מרגישים אשמים בכל מה שקורה לנו, עד שאנחנו לומדים להפסיק לספור אחרים ולהתחיל לספור את עצמנו.
מנוחי גדלה. היא מפסיקה לבקש תיווך לשוני מפרידה. היא יוצאת לים. היא לוקחת תפקיד ניהולי, ולמרות החשש, היא מוצאת סוף סוף מנוח.
ובעצם, זה כל הסיפור של "פחות או יותר". ספר שמסמל חוסר מושלמות. מזכיר לנו שהחיים הם לא שחור או לבן, אלא משהו באמצע - לא פחות ולא יותר. והדמות המככבת בו היא לכל הדעות הרבה יותר מפחות.
לסיכום, הספר הזה הוא מסע פסיכולוגי דק, ציני ומצחיק עד דמעות על מישהי שמוצאת את הדרך חזרה לעצמה.
הוא יגרום לכם לרצות לצחוק, לבכות, ושוב לצחוק, לחשוב על האימהות שלכם, ואפילו קצת לרצות להיות בטטה על הספה.
כי בסוף, אישה טובה יותר היא אישה שמטעינה את עצמה בעצמה לעצמה.
@dvory , ספר מקסים. רק הערה קטנה: "לכל זמן ועת" הנוסטלגי? זה צליל וזמר. פילדלפיה זה משהו אחר לגמרי : )
תעשו לעצמכם טובה: לפני שאתם פותחים את הספר הזה, תבדקו שיש לכם מספיק אוויר בריאות. דבורי רנד הולכת להכניס אתכם למרתון של נשימות קצרות, מנעד רגשות רחב, ומחשבה אחת חצופה: האם יכול להיות שגם לי מותר פשוט להיות בטטה?
אז נרחיב קודם על הסגנון. הכתיבה חדה. חותכת. צינית. בלי תיאורים שגורמים לכם לנמנם.
הסופרת לא מבזבזת מילים. היא יורה אותן. וזה פוגע בול איפה שכואב, ומצחיק בדיוק איפה שצריך. המילים רצות, המקצב מהיר, עד לסגירת מעגל יפה שמשאירה אתכם עם הדהוד בלב. יש מנוחה. ושמחה. ונחת.
ובכן, כל זה מוגש לכם דרך סיפורה של מנוחי. למה קוראים לה ככה? לא יודעת. אולי כי הסופרת רצתה שהיא פשוט תנוח, תפסיק לרדוף אחרי אשמה ורשלנות, ותתחיל להכיר בערך שלה, למרות ועל אף כל מה שסביבה עף. גם ככה, אין מגדל פיקוח בשדה התעופה של אמה.
ואם לא הבנתם: גיבורת הסיפור סופרת את כולם. את כל העולם, חוץ מאת עצמה. היא בטוחה שהיא לא בסדר, שהיא אשמה, כי ככה אמרו לה. ככה "הם" קבעו.
הספר נכתב בשפה אמינה, רגישה ובועטת. הוא מתאר את חייה של מנוחי, לביאה חד הורית במסווה של עלה נידף, נהדף ונרדף, שנאלצת להתמודד עם "הם", עם "הוא", ועם חמותה לשעבר המניחה "זרי תהילה" ליום המחר.
בין ימי שלישי - היום שבו היא רואה את הילדים, ורק אותם, לבין הדרישות של הסביבה, מנוחי מנסה לא להתפרק. ויש לה עזרה. הו, כמה עזרה.
יש לה את פרידה שמספקת חברות ארוכה, מתוקה וחנוקה.
פרידה היא "המפקד". היא מצווה להדליק תנור, היא מחליטה איזו חולצה לקנות, והיא אשת הקשר של הצד השני. היא מצליפה מוסר, היא חופרת, היא דואגת והיא מעצבנת. לא פלא שישנם גם רגעים בהם מנוחי רוצה לנתק כדי שיניחו לה להתעצבן בשקט.
ויש לה את אסתי. אסתי שלא סופרת אף אחד ממטר. בעלת הומור שחור יותר מקפה.
היא יודעת לשתוק, לעקוץ, ובעיקר - להבין את מה שאף אחד אחר לא מבין.
ויש לה את אמא. ואבא. ההורים הכי טובים שמחים ובריאים מכולם.
תוכלו למצוא בספר גם תובנות פסיכולוגיות יפות, תהליך התבגרות שלאט לאט קורה ובא, וברוך הבא. וגם מושג אחד שחובה לאמץ: "ערב בטטה".
כן, שמעתם טוב. זהו ערב שבו המעוז הוא הספה, והמטרה היא אחת: לעשות כלום. להתעלם מכל מה שצריך אותנו. כמה פשוט. ככה קל. ככה הוגן.
אהממ, תלוי את מי שואלים...
אז למה? למה כדאי לכם לקרוא את הספר הזה?
אולי כי כולנו קצת מנוחי? כולנו לפעמים מרגישים אשמים בכל מה שקורה לנו, עד שאנחנו לומדים להפסיק לספור אחרים ולהתחיל לספור את עצמנו.
מנוחי גדלה. היא מפסיקה לבקש תיווך לשוני מפרידה. היא יוצאת לים. היא לוקחת תפקיד ניהולי, ולמרות החשש, היא מוצאת סוף סוף מנוח.
ובעצם, זה כל הסיפור של "פחות או יותר". ספר שמסמל חוסר מושלמות. מזכיר לנו שהחיים הם לא שחור או לבן, אלא משהו באמצע - לא פחות ולא יותר. והדמות המככבת בו היא לכל הדעות הרבה יותר מפחות.
לסיכום, הספר הזה הוא מסע פסיכולוגי דק, ציני ומצחיק עד דמעות על מישהי שמוצאת את הדרך חזרה לעצמה.
הוא יגרום לכם לרצות לצחוק, לבכות, ושוב לצחוק, לחשוב על האימהות שלכם, ואפילו קצת לרצות להיות בטטה על הספה.
כי בסוף, אישה טובה יותר היא אישה שמטעינה את עצמה בעצמה לעצמה.
@dvory , ספר מקסים. רק הערה קטנה: "לכל זמן ועת" הנוסטלגי? זה צליל וזמר. פילדלפיה זה משהו אחר לגמרי : )
Reactions: שין אלף, kshir, ציפי122 ועוד 25 משתמשים28 //