בקשת שיר "אוהד מושקוביץ כי חסדך גדול עלי" אנא מי שיכול לארגן את השיר או פלייבק שלו אשמח מאד!

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
1. הרגל
2. התמכרות
3. רצון לשנות את העולם
4. אכפתיות אמיתית
5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
6. רצון להכרה ותשומת לב
7. רצון להשתלט
8. חשיבה מסוימת
9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
11. מחשבה שאני משהו מיוחד
12. חשיבה שיש לי שליחות
13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
15. פחדים וחרדות
16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
17. רצון להשפיע
18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
*
למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
אולי זה הכל ביחד.
זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
*
אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
עד כמה?
ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
האם אני לא משתלטת על המרחב?
*
אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
*
כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
זה הכי חשוב, תמיד.
וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.




אומרים שאני חברה'מן.

לא ברור לי אם זהו שבח או גנאי, או סתם ציון עובדה.

מבחינתי כל דבר שמייחד אותי על פני השאר, מתקבל בברכה.

כמות הצומי בעולם הזה מוגבלת, ואנשים נלחמים לקבל פרוסה ממנה. ומאז שנפתחו שערי המדיה השונים להציג בפנינו חלקים גדולים יותר ויותר של העולמות הקרובים והרחוקים, ההמונים נעשים יותר ויותר אפרפרים בעינינו. וקרב הישרדות ניטש על כל קמצוץ ייחודיות אפשרי. הקרב הוא קשה ואכזרי, גם אם הוא מתנהל ברובו מתחת לסף התודעה.

לכן אני שמח על כל מאפיין שיכול להרים את ראשי מעל הזרם האפור, ולמשוך אלי תשומת לב. בין אם זה טוב או רע, אולי זה שאני גבוה, שיש לי נמשים, או שאני חברה'מן.

הצורה הכי מקובלת להתבלט במגזר שלנו, היא כמובן, בלימוד. אבל עבורי זה מחוץ לתחום. זהו שטח שבו אינני מסוגל להגיע לאיזשהו מעמד.

כי בלימוד התורה אפשר להצטיין או בבקיאות או בלמדנות. בשביל בקיאות צריך זיכרון טוב או כושר התמדה ועדיף גם וגם. לי את שניהם אין.

וכדי להיות למדן צריך להיות מאלה שמתעמקים ומתווכחים וכותבים ומחדשים. ואילו אני, יושב ליד גמרא, קורא קטע. אם מובן - טוב. אם לא - מסתכל קצת במפרשים וברגע שמוצא פשט, ממשיך הלאה. אין לי סבלנות לגישה של "בוא נראה מה אפשר לעשות כאן עוד", שונא לחפור מתחת לדברים הפשוטים ולנסות לזעזע אותם, לשם מה זה טוב בכלל.

אז את המרץ והתושייה שלי אני מפנה לכיוונים טכניים יותר, לארגן לסדר להכין לבצע. בקיצור הטייטל שלי הוא, חברה'מן.

מי שמשתמש היום במילה "חברה'מן" זה אומר משהו על הגיל שלו.

החברים שלי בכולל משתמשים במונחים מודרניים יותר כדי לתאר אותי. חברה'מן, קורא לי רק הראש כולל.
כמו שהוא עשה אתמול אחר הצהרים, כשהבאתי לו את חשבונית הניקוי-יבש של המגבות.

"שב רגע, ר' דב", הוא הצביע על הכסא שמולו, "אתה הרי חברה'מן. אולי יש לך רעיון איך אפשר לעשות שהכולל יהיה, איך לומר..." ידיו נעו במעגלים בניסיון להביע משהו שלא הצלחתי להבין. האברכים באים והולכים, ואין שום..." אצבעותיו כמו לשו בצק דמיוני, בכוח רב.

גיבוש, חשבתי. זו המילה שהוא מחפש. אלא שמן הסתם אינו מכיר אותה.

"דיבוק חברים", אמרתי.

כף ידו חבטה על השולחן, "בדיוק!" קרא בקול.

"דיבוק חברים" חזר ואמר לעצמו, מלא סיפוק על התגשמות המושג המעורפל שהציק לו, לתוך שתי מילים מדויקות וממצות.

הווילון שמאחורי ראש הכולל, פירפר גלים גלים. כי מאוורר הרגל שנע בקשת איטית, הפנה אליו כעת את פניו.
אחר כך עבר המאוורר לשחק בזקנו של ראש הכולל. והווילון חזר להתיישר, עדיין רועד קלות, כמו אוגר כוחות לקראת הסיבוב הבא.

ואז בא תורה של הגמרא הגדולה הפתוחה על השולחן, דף אחד התרומם, ביצע ריקוד קטן ומפותל באוויר, ואז התהפך באוושה לצד השני, כשדף נוסף שמתרומם מיד בעקבותיו, נעצר באצבע ראש הכולל שנחתה עליו וממשיך לזמזם ולרטוט במרדנות.

"אפשר לארגן שיגידו חבורע'ס", שלפתי קלף ידוע.

"בתוספת מלגה? אני לא בטוח שאצליח להשיג תקציב ל..."

"בלי שום מלגה".

"נראה לך שהאברכים ירצו?" שאל ראש הכולל, מתבונן במאוורר הבודק את עמידות צווארוני חולצתי.

"בוודאי שירצו, מי לא אוהב להשמיע את עצמו. להציג לאחרים דבר שהוא יצר. מימוש עצמי".

"מישמוש מה?" הפנה אלי ראש הכולל את אזנו, מניח יד מאחוריה.

"הוצאה מהכוח אל הפועל", הסברתי, "זה משהו שאנשים משתוקקים לו".

המאוורר התייאש מהצווארון שלי וחזר לרשרש את המסמכים שעל השולחן בזה אחר זה, הפך עוד דף בגמרא הגדולה, השתעשע מעט בזקן הלבן ולבסוף הגיע שוב אל מה שנראה כי הסב לו את העונג הרב ביותר - הטרדת הווילון.

"אנשים משתוקקים להגיד, זה נכון, השאלה הקשה היא, אם יש כאלה שמסוגלים להקשיב". אמר ראש הכולל, שידע דבר או שנים על טיבם של אברכים.

"אני אארגן קבוצה של, נניח, חמישה אברכים, בשביל התחלה. שכל שבוע אחד אחר מוסר חבורה לפי תור.
אמת שלאף אחד אין סבלנות להקשיב. אבל אדם אומר, אני מוכן להקריב ארבע הקשבות תמורת אמירה אחת".

"תמורת אמירה אחת, שאני יודע שאף אחד לא מקשיב אליה?!" פקפק ראש הכולל.

"לי כן יקשיבו! כך חושב כל אחד". אמרתי בחיוך.

הראש כולל הצטרף לחיוך. "נו ר' דב, רעיון טוב הצעת. אני באמת חושב שזה יפתח בין האברכים...אה..." הוא שילב את אצבעותיו שוב ושוב.

אינטרקציה, זו המילה שהוא היה זקוק לה, אך מכיוון שלא מצאתי לה תחליף, אמרתי בפשטות, "אני אארגן את זה בעזרת השם" וקמתי ממקומי רגע לפני שהמאוורר חזר אל טווח צווארוני.

המשך יבוא בעז"ה
האשכול נפתח שוב, אנא מכם קראו את ההערות שכתבו מנהלי האתר בשביל שלא ייסגר שוב האשכול!
בבקשה לא לגלוש מתוכן האשכול- לא להשמצות של קהילות, לא להכללות, ולכתוב בשיח ראוי ולא בוטה, ללא תגובות לא מתאימות, אחרת- האשכול ייסגר על אף חשיבותו.

אציין שבאשכול הקודם היו כמה וכמה עצות, הארות והערות של ילדים של בעלי תשובה וזה מאד מאד החכים את חברי האשכול, נשמח לתגובות ועצות נוספות וכמובן לעדויות מנסיון אישי! (אין לכם מושג כמה זה עוזר).


יש לציין שזה מאמר פתיחה, והמטרה היא שכל מי שיש לו מה לשתף, לייעץ, להאיר ולהעיר, שיכתוב את אשר על ליבו, וכך יוכלו להיעזר בזה הרבה אנשים!!!

אנחנו כבעלי תשובה קצת ותיקים (כמעט 20 שנה), נשואים פלוס 7, גרים בלב ליבה של עיר חרדית קלאסית, מסתובבים בכוללים החשובים ביותר, יורדים לגינה עם האמהות הדוסיות מכל הגוונים (גם חברון וגם פוניבז'), ואפשר לומר פחות או יותר שנכנסו (כביכול) למיינסטרים החרדי.
אנחנו שולחים את ילדינו לגן בנים וגן בנות כנהוג,
את הבנים נלחמנו להכניס לת"ת הכי נוצץ בעיר,
את הבנות לבית יעקב השכונתי (מעורב- "צולים", מודרנים, חניוקים, רגילים ומעט אנשים שנראים כחרדים אך רק על מדים),
{כמובן שלא מביאים למסיבות הסידור, ולסיומי מסכת את הסבים והסבתות} ::cry::cry::cry: ,
נחלמים על מקום בישיבות קטנות (לא מאמינים ששומעים על דילים שעשו בשבילנו או על ידינו).
נמרחים על הגדר ונחבלים להכניס את הבנות לסמינר טוב (ובתקווה להתקבל לבינוני) כי הרי ל-"טופ- סמינר" אין על מה לדבר (וגם לא לחלום).
מתפללים בבתי הכנסת השכונתיים, מנסים לקבל שם קצת צומי (להגיד גוט שאבעס למי שאפשר בשביל שיסתכל עלי).
לפעמים מצליחים להכנס לאיזה קהילה "מקבלת" (ועדיין מרגישים קצת שונים). :cry: :cry: :cry:

עוד לא הגענו לשלב השידוכים אז אין לי תיאורים עוד...

יש עוד הרבה תיאורים לחיים שלנו שאפשר לכתוב בנושא, ואי"ה אכתוב עוד בהמשך,

לכל בעל תשובה סגנון משלו, ילדות משלו, הורים משלו,
אופן קבלת החזרה בתשובה אצל החברים והמשפחה שלו.
ובטוח שלכל אחד יש עצות מחכימות ואולי הדרכות שקיבלו בכל מיני עניינים שקשורים לדרך שעשו ושהם חיים בה.

לדעתי ההתמודדות הגדולה של בעלי התשובה היא הדאגה והחרדה לגבי עתיד ילדינו בגלל הקשר עם המשפחה החילונית סבא וסבתא, דודים ודודות. ושזה מעורר הרבה שאלות ואתגרים- האם להפגיש את הילדים ואיך, כמה זמן, לשלוח אותם אליהם לבד או לא, האם להגיע לשבתות יותר או פחות, האם להסכים להם להגיע בלבוש לא צנוע, האם ללכת לחתונה מעורבת של דוד אהוב. האם להסכים לסבא לתת כסף לילדים (שהחברים שלהם מקבלים שקל לחודש ואומרים תודה). האם לאסור על ההורים להכניס אייפון לבית שלנו, או לצלם את הילדים...

בקיצור הרבה התלבטויות ואתגרים, ואשמח שאנשים יגיבו, יתנו עצות, ישאלו שאלות...​

{מציע לעקוב אחרי המאמרים והתגובות וכמובן להעביר לעוד בעלי תשובה שאתם מכירים}

עוד אשמח לעצות ותובנות לגבי הקניית ערכים לילדים, על אף שאנחנו לא נשמנו וינקנו אותם מילדות!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה