הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אור חג האורים הוא ספק בלתי נדלה עבורי של לחץ!
מאז שאני יוצא מהמקווה עם הפאות הרטובות כשמחל להחשיך יומו הראשון של חג האורים אני נכנס לפאניקה עצומה, נגדש בתעוקה חונקת בחזה. להרגיש אור וחיות בחג המלא אורות אפילו למטה מי' טפחים.
הגארטל נחגר על סף החנק, ואני מתנודד מול הלהבות כלולב בבית קרעטשניף ברגעי שיא, ו...גארנישט, במוח שלי טסות מחשבות מה אני אמור כעת לחוש, אך עולם התחושות שלי נמצא אי שם באנטרקטיקה הקפואה.
מתוסכל מתיישב ליד השולחן, אולי בפולחן הסופגניות אמצא תקוותי, נוגס בכולם בקרם שניט, ריבת חלב, שוקולד תות, נזהר מלטעום בריבה הפשוטה – מה אני מעוניין בכאלה אורות נדושים??
אך גם חלק זה מכזיב, למרות כל הקילוגרמים שהוספתי, התחושות ממני והלאה רק תחושת כובד משונה ואכזבה עזה.
למחרת כבר שירכתי רגלי למקווה, אך אם אתמול לא הלך כבר לא שווה כלום, בתוך הבור אני רואה לידי צף איזה יהודי גדול, מחויך, נראה מאושר למרות האורות שאין בחנוכה. עכשיו אני נזכר שאתמול כשהייתי בדרכי הביתה ראיתיו מהדס מעדנות עם מגבת מרושלת על כתפו.
והוא פונה אלי: "הי, אתה שם, מה הלחץ?" "חנוכה, אחי, תחייך".
"חנוכה, אחי" התזתי בלעג מריר, "זה הסיבה לא לשמוח".
"למה אתה להגיד ככה?"
פתאום אני מוצא את עצמי נשפך לפניו, "איפה האורות של החנוכה? אומרים שמרגישים אור אפילו פחות מי' טפחים, ואני לא חש כלום, למה אני עוד יותר למטה?? אה, הכל דכאון אחד ארוך!"
"אתה יודע למה, אתה בלחץ, תנסה לזרום, 'להוריד את הרגל מהגז', תגיד את כל המזמורים בנחת, בכוונה פשוטה, בלי לצפות לכלום, ותראה".
ניסתי, זה עובד!!!
* נכתב לפני כמה שנים, ואמיתי.
מאז שאני יוצא מהמקווה עם הפאות הרטובות כשמחל להחשיך יומו הראשון של חג האורים אני נכנס לפאניקה עצומה, נגדש בתעוקה חונקת בחזה. להרגיש אור וחיות בחג המלא אורות אפילו למטה מי' טפחים.
הגארטל נחגר על סף החנק, ואני מתנודד מול הלהבות כלולב בבית קרעטשניף ברגעי שיא, ו...גארנישט, במוח שלי טסות מחשבות מה אני אמור כעת לחוש, אך עולם התחושות שלי נמצא אי שם באנטרקטיקה הקפואה.
מתוסכל מתיישב ליד השולחן, אולי בפולחן הסופגניות אמצא תקוותי, נוגס בכולם בקרם שניט, ריבת חלב, שוקולד תות, נזהר מלטעום בריבה הפשוטה – מה אני מעוניין בכאלה אורות נדושים??
אך גם חלק זה מכזיב, למרות כל הקילוגרמים שהוספתי, התחושות ממני והלאה רק תחושת כובד משונה ואכזבה עזה.
למחרת כבר שירכתי רגלי למקווה, אך אם אתמול לא הלך כבר לא שווה כלום, בתוך הבור אני רואה לידי צף איזה יהודי גדול, מחויך, נראה מאושר למרות האורות שאין בחנוכה. עכשיו אני נזכר שאתמול כשהייתי בדרכי הביתה ראיתיו מהדס מעדנות עם מגבת מרושלת על כתפו.
והוא פונה אלי: "הי, אתה שם, מה הלחץ?" "חנוכה, אחי, תחייך".
"חנוכה, אחי" התזתי בלעג מריר, "זה הסיבה לא לשמוח".
"למה אתה להגיד ככה?"
פתאום אני מוצא את עצמי נשפך לפניו, "איפה האורות של החנוכה? אומרים שמרגישים אור אפילו פחות מי' טפחים, ואני לא חש כלום, למה אני עוד יותר למטה?? אה, הכל דכאון אחד ארוך!"
"אתה יודע למה, אתה בלחץ, תנסה לזרום, 'להוריד את הרגל מהגז', תגיד את כל המזמורים בנחת, בכוונה פשוטה, בלי לצפות לכלום, ותראה".
ניסתי, זה עובד!!!
* נכתב לפני כמה שנים, ואמיתי.
