הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יום שישי האחרון היה אחד מימי השישי המוצלחים.
הספקתי לסדר ולנקות את כל הבית. בית אמנם קטן, שניים וחצי חדרים בלבד בשיכוני שמואל הנביא, אבל מי שמכיר את שני השובבים שלי ה' עליהם יחיו בלי עין הרע, יודע שהם מסוגלים בעשרים שניות לבלגן עבודה של שעות רבות. הגדול למשל רואה כספורט חיובי מאוד לפזר את מיכל אטבי הכביסה ברחבי הסלון. מטבע הדברים זמן קצר אחרי שהוא עושה את זה שולי או אני דורכים על אחד מאותם אטבים והוא הולך לבית עולמו. שתי חבילות חדשות לשבוע ב"כל זול" זה הסטנדרט.
כשאני מתכופף בקושי ואוסף את כל האטבים לתוך המיכל הייעודי, שולי מגיעה. מביטה ככה מלמעלה עם יד על המותן ופה מעוקם. אני פה קורע את עצמי והיא עוד יש לה תלונות.
"ברוך, למה אתה אוסף בכל פעם גם את כל השבורים יחד עם השלמים?" היא טוענת. "אחר כך כשאני תולה כביסה אני צריכה לברור מתוך הערימה את השלמים!"
למה אני עושה את זה באמת? לא חשבתי על זה עד היום. ברירת המחדל היא שאני עושה זאת מתוך עצלות, אין לי כוח למיין את השלמים מתוך השבורים. אבל זה לא נשמע טוב. תוך כדי דיבור אני מואיל בטובי להסביר לה את הסיבה האמיתית. סיבה אותה מצאתי ברגע זה ממש:
"זה עניין של סטטיסטיקה". אני פותח בפאתוס. "אם בכל פעם אאסוף רק את השלמים, אז בפעם הבאה שהוא ישפוך ונדרוך על כמה אטבים בטעות – בטוח יהיו אלו אטבים שלמים. כך כשאני מחזיר את כולם, אז יש סיכוי שבפעם הבאה נדרוך על שבורים ולא על שלמים! עניין של חיסכון!"
היא מביטה בי בתהייה. "לא הרבה חושבים כמוך", היא ממלמלת ופונה לקלח את הילדים. אקח זאת כמחמאה.
אחרי הכול, השבת נכנסת ברוגע. הדלקת נרות בנחת, הילדים מקולחים ולבושים חגיגית, באה שבת באה מנוחה...
אני צועד מעדנות לעבר בית הכנסת. לבוש חגיגי עם כל השמונה בגדים, מקולח מבושם מסורק, ממורק וממורט, כל דבר במקומו, אח, עונג שבת אמיתי.
הגעתי לבית הכנסת, עדיין לא התחילה תפילת מנחה. אני מוציא ספר תהילים ואומר כמה פרקים בכיף שלי. מתחיל להרהר על היום שעבר, על כל הניקיונות שעשיתי, על כל הקניות שקניתי, מי ידמה לי ומי ישווה לי...
בחוץ לארץ הכול אחרת לגמרי. אני ממשיך להרהר ברוגע מחשבות נעימות ומשייטות כאלו. שם יש בכל בית עוזרת צמודה כל השבוע, היא עושה את כל הכביסות, כל הניקיונות, כל הכלים וכל הגיהוצים. המעלה באותה גויה היא שגם כשצריכים גוי של שבת, היא יודעת בדיוק מה לעשות ואפילו לא צריכים לומר לה. אם שוכחים לכבות אור, להדליק מזגן, לסגור את האור במקרר – אם כי אצלנו זה קצת מסובך יותר הפעולה של השבתת המקרר לשבת: צריכים ללחוץ על הכפתור השמאלי 5 שניות, ואז, יחד איתו גם על הכפתור הימני למשך שבע שניות...
מקרר? אני מזנק ממקומי כנשוך נחש, לתדהמת שמשון התורן מהספסל הסמוך. שכחתי להעביר את המקרר למצב שבת!!!
עשרות הסלטים, התבשילים, הקינוחים, הגלידה, השתייה, הכול כולל הכול לשלוש סעודות – נמצא בפנים! אם לא נוכל לפתוח את המקרר – אין שבת כפשוטו!
מבט מהיר בשעון בית הכנסת – עוד 8 דקות השקיעה. הדרך לבית לוקחת בדרך כלל עשר דקות לפחות בהליכה רגילה!
אני לא עושה חשבונות מיותרים, סוגר את הסידור ופותח בריצה מהירה במדרגות בית הכנסת. רץ במורד הרחוב כמטורף סמוק לחיים, בגדיי מתפזרים, הזיעה מתגברת, הזקן מידבלל...
לבית אני מגיע בלי נשימה בכלל, 2 דקות לפני השקיעה. בכוחותיי האחרונים אני מושיט יד למקרר, מעביר אותו למצב שבת בקושי באצבעות רועדות ונוחת בחוסר אונים על הספה.
משהו לוחץ בכיס המכנס המגוהץ לשעבר ומפריע להסדיר את הנשימה. אני שולח את היד לכיס ומגלה שם שני שברי אטבים...
עניין של סטטיסטיקה.
הספקתי לסדר ולנקות את כל הבית. בית אמנם קטן, שניים וחצי חדרים בלבד בשיכוני שמואל הנביא, אבל מי שמכיר את שני השובבים שלי ה' עליהם יחיו בלי עין הרע, יודע שהם מסוגלים בעשרים שניות לבלגן עבודה של שעות רבות. הגדול למשל רואה כספורט חיובי מאוד לפזר את מיכל אטבי הכביסה ברחבי הסלון. מטבע הדברים זמן קצר אחרי שהוא עושה את זה שולי או אני דורכים על אחד מאותם אטבים והוא הולך לבית עולמו. שתי חבילות חדשות לשבוע ב"כל זול" זה הסטנדרט.
כשאני מתכופף בקושי ואוסף את כל האטבים לתוך המיכל הייעודי, שולי מגיעה. מביטה ככה מלמעלה עם יד על המותן ופה מעוקם. אני פה קורע את עצמי והיא עוד יש לה תלונות.
"ברוך, למה אתה אוסף בכל פעם גם את כל השבורים יחד עם השלמים?" היא טוענת. "אחר כך כשאני תולה כביסה אני צריכה לברור מתוך הערימה את השלמים!"
למה אני עושה את זה באמת? לא חשבתי על זה עד היום. ברירת המחדל היא שאני עושה זאת מתוך עצלות, אין לי כוח למיין את השלמים מתוך השבורים. אבל זה לא נשמע טוב. תוך כדי דיבור אני מואיל בטובי להסביר לה את הסיבה האמיתית. סיבה אותה מצאתי ברגע זה ממש:
"זה עניין של סטטיסטיקה". אני פותח בפאתוס. "אם בכל פעם אאסוף רק את השלמים, אז בפעם הבאה שהוא ישפוך ונדרוך על כמה אטבים בטעות – בטוח יהיו אלו אטבים שלמים. כך כשאני מחזיר את כולם, אז יש סיכוי שבפעם הבאה נדרוך על שבורים ולא על שלמים! עניין של חיסכון!"
היא מביטה בי בתהייה. "לא הרבה חושבים כמוך", היא ממלמלת ופונה לקלח את הילדים. אקח זאת כמחמאה.
אחרי הכול, השבת נכנסת ברוגע. הדלקת נרות בנחת, הילדים מקולחים ולבושים חגיגית, באה שבת באה מנוחה...
אני צועד מעדנות לעבר בית הכנסת. לבוש חגיגי עם כל השמונה בגדים, מקולח מבושם מסורק, ממורק וממורט, כל דבר במקומו, אח, עונג שבת אמיתי.
הגעתי לבית הכנסת, עדיין לא התחילה תפילת מנחה. אני מוציא ספר תהילים ואומר כמה פרקים בכיף שלי. מתחיל להרהר על היום שעבר, על כל הניקיונות שעשיתי, על כל הקניות שקניתי, מי ידמה לי ומי ישווה לי...
בחוץ לארץ הכול אחרת לגמרי. אני ממשיך להרהר ברוגע מחשבות נעימות ומשייטות כאלו. שם יש בכל בית עוזרת צמודה כל השבוע, היא עושה את כל הכביסות, כל הניקיונות, כל הכלים וכל הגיהוצים. המעלה באותה גויה היא שגם כשצריכים גוי של שבת, היא יודעת בדיוק מה לעשות ואפילו לא צריכים לומר לה. אם שוכחים לכבות אור, להדליק מזגן, לסגור את האור במקרר – אם כי אצלנו זה קצת מסובך יותר הפעולה של השבתת המקרר לשבת: צריכים ללחוץ על הכפתור השמאלי 5 שניות, ואז, יחד איתו גם על הכפתור הימני למשך שבע שניות...
מקרר? אני מזנק ממקומי כנשוך נחש, לתדהמת שמשון התורן מהספסל הסמוך. שכחתי להעביר את המקרר למצב שבת!!!
עשרות הסלטים, התבשילים, הקינוחים, הגלידה, השתייה, הכול כולל הכול לשלוש סעודות – נמצא בפנים! אם לא נוכל לפתוח את המקרר – אין שבת כפשוטו!
מבט מהיר בשעון בית הכנסת – עוד 8 דקות השקיעה. הדרך לבית לוקחת בדרך כלל עשר דקות לפחות בהליכה רגילה!
אני לא עושה חשבונות מיותרים, סוגר את הסידור ופותח בריצה מהירה במדרגות בית הכנסת. רץ במורד הרחוב כמטורף סמוק לחיים, בגדיי מתפזרים, הזיעה מתגברת, הזקן מידבלל...
לבית אני מגיע בלי נשימה בכלל, 2 דקות לפני השקיעה. בכוחותיי האחרונים אני מושיט יד למקרר, מעביר אותו למצב שבת בקושי באצבעות רועדות ונוחת בחוסר אונים על הספה.
משהו לוחץ בכיס המכנס המגוהץ לשעבר ומפריע להסדיר את הנשימה. אני שולח את היד לכיס ומגלה שם שני שברי אטבים...
עניין של סטטיסטיקה.
