עזרה איפה אפשר ללמוד רפלקסולוגיה בביתר או ירושלים?

  • הוסף לסימניות
  • #1
אשתי מעוניינת בלימודי רפלקסולוגיה.
אנחנו גרים בביתר כך שזה האופציה המועדפת,
אפשרי גם בירושלים.
מישהי יודעת איפה לומדים מקצוע זה באווירה מתאימה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מי מכירה את מכללת מעיינות?
מה סגנון הבנות שם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
זה מקום חרדי או דתי
נמצא ברחוב בית הדפוס כמדומני
(יש אוטובוס ישיר מביתר עד כנפי נשרים שזה רחוב מעליו)
נראה לי שזה המקום הכי ותיק והכי אמין ללימודי רפואה משלימה לציבור החרדי.
(לא מנסיון אישי, אבל אני הלכתי עם הילדים לרפלקסולוגית שלמדה שם והיא ממש מצוינת)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מקפיצה...
האם למדה במעיינות? היתה מרוצה? עובדת בזה?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

השבוע סוף סוף הרגשתי מעצבת ראויה לשמה.

כל יום צצה קולגה אחרת שמספרת לי על העתקה חדשה שהעתיקו ממנה, ומראה דוגמאות מזעזעות בשקיפותן - אבל ממני אף אחת מעולם לא העתיקה כלום! הרגשתי לא מוערכת :)


לפני שנתיים עיצבתי לבמבוק, הלא היא מרב הצלמת המוכשרת, את הלוגו הזה:

1753814989268.png

ועודכנתי השבוע שיש לוגו תאום שלו שמסתובב בעולם. כמה תאום? ברמת הופרדו בלידתם. אותם צבעים, אותו פונט, אותה נראות. אותו תחום - גם החקיינית היא צלמת... יותר שכפול מזה לא יכול להיות.

יש תופעה הזויה שהולכת ורווחת לאחרונה במגזרנו הקטן

אנשים שמחליפים באופן גורף בין המושג 'העתקה ל'השראה'.
במקום לעבוד כמו שצריך וליצור מהלב והראש של עצמם, הם פותחים פינטרסט, 'הפסקת פרסומות', אתרים של קולגות - מחפשים משהו שנראה יפה, ויוצרים גרסה נוספת שלו. מקסימום משנים קצת צבע או פונט או מיקום.
כשפונים אליהם ושואלים מה זה ועל מה זה, מקבלים את אחת משתי התשובות הבאות:

"לא העתקתי, רק לקחתי השראה"
"זה אמור להיות מחמאה בשבילך"


גניבה אינה מחמאה

כנראה שלא ניכנס לבנאדם הביתה, נגנוב לו את הפמוטות, ונגיד שזו מחמאה בשבילו שיש לו פמוטות ששווים גניבה.
לא אמורים לנרמל את התופעה הזו, ולא אמורים לכבס מילים. אנחנו מגזר שאמון על יושרה ועל מצפון - איך מציאות כזו קורית בצורה כל כך רווחת?

זה לא רק פגיעה ביוצר, גם נזק ללקוח

כשפתחתי את הנושא הזה השבוע, קיבלתי המון תגובות כואבות מבעלי עסקים. אנשים שהשקיעו המון כסף בפרסום מקורי, מדויק, כזה שמבדל אותם, ואחרי חודשיים או שנה קם מתחרה קטן, חמוש בגרפיקאית סוג ד’, מעתיק אחד לאחד, והורס להם את כל התדמית. עשרות אלפי שקלים - לפח.

מישהי כתבה לי שההעתקה הייתה כל כך שקופה, שאנשים הגיעו עם הפלייר של המתחרים לחנות שלה - ודרשו את ההנחה שפורסמה שם!

אדריכלית שיתפה שאליה הגיע פעם מישהו, בירר מחירים, אמר שזה יקר - ולא סגר .אחרי חודשיים היא רואה אותו משתף בגאווה צימר חדש, שמועתק אחד לאחד מצימר שהיא עצמה עיצבה, ושמופיע אצלה באתר. הוא כנראה נכנס לאתר, עשה "לקיחת השראה", ושכפל בדיוק.
כשהיא פנתה אליו הוא אמר שהיא צריכה להיות מוחמאת שמעתיקים ממנה.

אמנית שיוצרת יודאיקה מדהימה עבודת יד, מצאה חיקוי עלוב של כתובה שעיצבה באתר מתחרה (וכשפנתה אליהם נענתה באדישות 'לקחנו השראה מפינטרסט'. אגב האתר הזה בדיוק טורח לכתוב בכל פינה שאסור להעתיק מהם כי יש זכויות יוצרים. כנראה שהזכויות הן חד צדדיות). ועוד ועוד סיפורים מקוממים ומרתיחים ממש.

מה ההבדל בין השראה להעתקה?

הרבה פעמים מעצבות עושות את זה בתום לב. הן באמת לא מתכוונות לרע, ובטוחות שזה בסדר ושזה נחשב השראה. אז בואו נברר מה זה באמת השראה:

השראה זה לראות משהו יפה, לקחת ממנו רעיון כללי או כיוון מסוים, וליצור משהו חדש לגמריי משלך. עם הסגנון שלך, החשיבה שלך והטאצ’ האישי שלך.

העתקה זה לקחת את אותו הדבר כמעט כמו שהוא, עם אותם צבעים, קומפוזיציה או אלמנטים, לשנות קצת - זה כבר לא מקורי ולא תמיד חוקי. כשאת שמה את שתי העבודות זו לצד זו, הן נראות בנות דודות? כנראה שאת עדיין ברמת העתקה.
השראה זה ללמוד, לפתח ולתת פרשנות אישית. העתקה זה לעשות קיצור דרך על חשבון מישהו אחר.

להעתיק זה פלילי

אפשר לתבוע על זה, אגב, ולקבל עד 100,00 שח אפילו בלי הוכחת נזק. תבדקו משפטית ותראו. אבל עזבו שניה את הערכאות והתביעות. כי תכלס רוב האנשים לא באמת יתבעו. אין להם כוח לזה.

בכנות, מול עצמך, בסוף היום, רק את והמסך: זו באמת העבודה שלך? הלב שלך שלם איתה? את מרגישה בנוח להציג ללקוחה עיצוב שלא את יצרת - ולקחת עליו תשלום מלא?
אי אפשר לרמות את הלב, ואי אפשר להשתיק אותו.
את יודעת לבד אם זה נולד ממך, או אם פשוט חיקית. הלב לא משקר.

ואם אין לב? לפחות שיהיה היגיון


גם אם ההעתקה 'חוקית' - מעצבת עם יושרה וכבוד מקצועי לא תעשה את זה. זה פוגע באמינות שלך, במקצועיות שלך.
זה לא רק לא מוסרי - זה גם לא חכם. להעתיק ממישהי אחרת זו הצהרה שאין לך סגנון, שאין לך מקוריות. זו פרסומת עצמית גרועה.

בסוף, זה לא רק מצפון. זה הפסד תדמיתי ואישי לטווח ארוך.

אם נראה לך שאף אחד לא יודע, תחשבי שוב

לפני כמה שנים מעצבת אחת, נגיד ששמה זילפה, עיצבה סדרת מודעות לאיזשהו ארגון. סדרה מהממת, מאופיינת מאד, עם שילוב צבעים ייחודי וטכניקה מסוימת שיוצרת נראות מזוהה.

תקופה לאחר מכן גרפיקאית בשם סניוריטה (בדוי!) העתיקה את הכל אחד על אחד לארגון מקביל - כולל הצבעים, הנראות, הפונטים והטכניקה, שמה קרדיט ופרסמה. (והשקט הנפשי הזה שבו שמים קרדיט על עבודה מועתקת הוא תופעה בפני עצמה. זה כמו לשים את הפמוטות הגנובים בחלון ולכתוב 'אני סניוריטה וגנבתי אותם')

זילפוש היתה באיזשהו כנס בתור מרצה, ושיתפה את סדרת המודעות הנ"ל. סניוריטה ישבה בקהל וקברה את פניה האדומות בטלפון. ואת הסיפור קיבלתי ממישהי שישבה מאחוריה וידעה על ההעתקה. יש מצב שזילפה לא יודעת אפילו מכל הסיפור - אבל סניוריטה יודעת, והקולגות יודעות, והשם יודע. וזה עצוב ומעורר רחמים.

אנחנו מגזר קטן ועולם קטן. הסיכוי שלא יעלו על חיקוי - הוא נמוך. את האנרגיות שמשקיעים על 'השראות' - עדיף להשקיע ביצירה. כל כך הרבה יותר משתלם.

תודה לקולגות שעזרו לי בכתיבת הפוסט הזה: רותי שפירא, כבי אלטמן, יפי שורץ, אורטל רחמים, יעל זפרני. הדיוקים והדוגמאות שלהן העשירו אותו המון.

שתפו את הפוסט הזה הלאה. אני מעדיפה להאמין שרוב המעתיקניות פועלות מתמימות וחוסר ידע. ביחד נעשה פה שינוי.
לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה