הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה.
אני חדש בפורום אשמח לשמוע חוות דעתכם על הסיפור.
מאז שהוא, אפרים, זוכר את עצמו, הוא גם זוכר אותה, את הבעייה. היא מלווה אותו כל הזמן, ולא מרפה. לא תמיד העוצמה זהה, אבל ככלל היא נמצאת שם. לא זזה ולא מראה סימנים של שיפור או הפוגה.
כן, הוא נולד איש פשוט. וזו הבעייה. אין לו סבא חשוב, אין לו דוד מפורסם וכמה שהוא מחפש בני משפחה בעיתון הוא אינו מוצא, הופך את העיתון מצד לצד - וכלום.
הירח שב לתפקד הלילה כמו כל לילה, חיוור, אך נחוש. נעזר כתמיד בעדת כוכבים לא קטנה. הוא הביט בו; כמוהו כמוני, אמר לעצמו, עבודה סיזיפית בלי סיפוק מיוחד. אין זוהר, אין אנרגיה קולנית, אין שמש.
עוד לילה יורד, הוא מעיף מבט בחלון , אולי מישהו יתעניין בו. חוץ מכמה עלים ירוקים שנושרים על האדן הלבן של החלון, שקט מסביב. אף לא אחד מציץ בחלונו לראות שמא מלאכי מעלה באים אצלו. לחדרו הקטן, לשיר. לדבר עמו בסוד שיח, בשפת שרפים ואופנים. במקום מלאכים מלא החדר במציאות של חומר.
מהחומר הוא, אפרים, מנסה ליצור צורות שונות. חלקן נשברות מיד, חלקן מצליחות לעמוד לזמן קצר. אך אף הן נשברות לבסוף, וחוזר חלילה. בזה הוא עוסק יום ולילה, הוא מנסה ליצור צורות חדשות, שיחזיקו עד הקיץ, עד החורף.
מה הוא רוצה מהפשטות שלו אתם שואלים? הוא סח לי פעם: "אין לי נרטיב רוחני. איני יכול לומר שממש הרגשתי אי פעם במשהו, משהו מלמעלה". יעקב השכן, הבא לדרוש אם יש בפיו דברי חיזוק עבורו, יוצא מאוכזב. במקום ברוממות, הוא נתקל במציאות. מציאות, שממנה יעקב בא וממנה הוא בורח. יעקב צמא לעוף מעל תהומות המציאות, לשוט מקצה העולם לקצהו. והוא משיב פניו ריקם. הוא מטיח בו את המציאות. הוא טוען שממנה יש ליצור צורות. "יעקב מחפש קיצורי דרך, יעקב מחפש מלאכים" הוא אומר. "ואני לא מספק את הסחורה".
ושבתות? מה הם בעיניך שאלו אותו באי ביתו. מדוע הם אפרוריים כאלה? המפה הלבנה של שבת מונחת על השולחן במין אילוץ שכזה, נעדרת פרחים רקומים, נעדרת ססגוניות. ומפית החלות שנפגשת עם המפה שבת בשבתו, נראית כמו שיחת המשך מהשבת שעברה. קמט פוגש קמט, וכתמי היין מתמלאים בזה אחר זה פעם במפית ופעם במפה, כמו רצפת פסיפס ישנה. אין התחדשות, אין דמיון, אין מעוף. אך הוא בשלו: "אין התחדשות, אבל יש שבת. שבת של שקט שבוקעת מתוך המציאות ולא מעליה. יש רצף של ממש מימות השבוע. כן, כמו בפיספס. השבת שלהם - הוא אומר - מרחפת ממעל, באה ונעלמת. ממש כמו בגד שנלקח מגמ"ח ללילה, כולם מחייכים אך הוא מרמה את כולם, שבין לילה היה ובין לילה נעלם".
וחג? "חג זו באמת שאלה", כאן קולו נסדק. "כן חג זה שונה חג, חג הוא החגיגיות עצמה". הוא הרים את מבטו אל האתרוג שכבר כמש, אל קופסת המצות שנותרה לפסח שני. הרהר וברר את מילותיו "נכון, המצה אינה המשך לחמץ. היא עומדת בזכות עצמה. הסוכה, אינה המשך של בית". אבל, ולפתע הגביה את קולו "עמד הקב''ה ושתל את החגים כמו אגרטלים של פרחים, כמו מעיינות בלב מדבר. אבל האדם מוכרח ללכת בין מעין למשנהו, ללכת במדבר ברגליו. מי שנשאר לעולם סמוך למעיין, לא ידע דרך מהי. והאדמה והדרך מגדלת לו קוצים ודרדרים. אתם שומעים קוצים! וכשהוא, האדם הצמוד למקום המעיין, ישוב משוט בעולם הדמיון, ישוב מלהריח את עולם הפרחים, הוא יגלה את המציאות חשופה, קוצנית, משמימה".
אבל בתוך עצמו היה אפרים הולך ומתלבט, הולך ומסתרך. שמא חסר עולמי נגיעות עיליאות? אולי יש לקפוץ על גבי שולחנות. לשאת כפיים, לעצום עינים, ולתת את קולנו בשיר? שמא רוצה הקב''ה את השירה, אע''פ שהיא מזוייפת קמעה. אולי ילכו הרגשות אחר המעשים? האם די לו לקב''ה בעולמו באנשים פשוטים?
וכמו בכף הקלע היה אומר לעצמו אפרים, הא אפרים, אף אתה נפלת שדוד. אף נשמתך נזרקה שלא בטובתה, לתוך גוף גשמי. גוף שרעב וצמא, שרמת הסוכר בקפה משפיעה עליו. ומיני אז התחלת לפקפק ביפי הפשטות. ולא זו אף זו; הקולניות וקרני השמש החלו להיות בעיניך משמעותיים. איך נפלו גיבורים. וכך היה אפרים הולך וחוזר חלילה. חלילה וחס.
***
עם דוד הייתה לאפרים מסכת בפני עצמה. הבית של דוד שבקצה הרחוב היה מרשים. יחסית לשורת הבתים ברחוב, הוא היה גבוה יותר וצבוע היטב. היה ניכר בו כי מיצו בבניתו את המקסימום שניתן לייצר מחלקת האדמה עליה הוא בנוי. כזה היה גם דוד. דוד השתדל לנצל את המקסימום מיכולתיו. דוד היה ממנף כל יכולת או כשרון, שחננו השם, למקסימום. ולא עוד זאת אלא שהוא, דוד, גם שאף עוד למעלה, ועוד. אלא שלא היה ברור לו לאפרים, אם דוד ניחן בכושר ההבחנה הראוי שבין גובה פיזי לגובהה של נפש? ואם הוא שם את לבו כי כשרון ונשמה הם מינים שונים לגמרי? לכן שאיפתו של דוד למעלה, הייתה בעיני אפרים, מהדברים שצריכים עיון ויישוב הדעת.
דוד היה שב לעיתים מחצרות של רבנים, מינים ממינים שונים. עם ברק בעינים, היה פוגש בו באפרים, סונט בו ואומר: "אפרים אתה חסר. מדוע אינך טועם מן האוירה המרוממת הזו והאחרת, אנחנו ממריאים לשחקים ואתה נשאר כאן בארץ" הצדיקים והרבנים היו מתחלפים אצל דוד, מעת לעת, אך הרוממות הייתה נשארת, והעיניים הבורקות, היו בורקות. אך גם הצריך עיון של אפרים, היו אותו צריך עיון.
אני חדש בפורום אשמח לשמוע חוות דעתכם על הסיפור.
מאז שהוא, אפרים, זוכר את עצמו, הוא גם זוכר אותה, את הבעייה. היא מלווה אותו כל הזמן, ולא מרפה. לא תמיד העוצמה זהה, אבל ככלל היא נמצאת שם. לא זזה ולא מראה סימנים של שיפור או הפוגה.
כן, הוא נולד איש פשוט. וזו הבעייה. אין לו סבא חשוב, אין לו דוד מפורסם וכמה שהוא מחפש בני משפחה בעיתון הוא אינו מוצא, הופך את העיתון מצד לצד - וכלום.
הירח שב לתפקד הלילה כמו כל לילה, חיוור, אך נחוש. נעזר כתמיד בעדת כוכבים לא קטנה. הוא הביט בו; כמוהו כמוני, אמר לעצמו, עבודה סיזיפית בלי סיפוק מיוחד. אין זוהר, אין אנרגיה קולנית, אין שמש.
עוד לילה יורד, הוא מעיף מבט בחלון , אולי מישהו יתעניין בו. חוץ מכמה עלים ירוקים שנושרים על האדן הלבן של החלון, שקט מסביב. אף לא אחד מציץ בחלונו לראות שמא מלאכי מעלה באים אצלו. לחדרו הקטן, לשיר. לדבר עמו בסוד שיח, בשפת שרפים ואופנים. במקום מלאכים מלא החדר במציאות של חומר.
מהחומר הוא, אפרים, מנסה ליצור צורות שונות. חלקן נשברות מיד, חלקן מצליחות לעמוד לזמן קצר. אך אף הן נשברות לבסוף, וחוזר חלילה. בזה הוא עוסק יום ולילה, הוא מנסה ליצור צורות חדשות, שיחזיקו עד הקיץ, עד החורף.
מה הוא רוצה מהפשטות שלו אתם שואלים? הוא סח לי פעם: "אין לי נרטיב רוחני. איני יכול לומר שממש הרגשתי אי פעם במשהו, משהו מלמעלה". יעקב השכן, הבא לדרוש אם יש בפיו דברי חיזוק עבורו, יוצא מאוכזב. במקום ברוממות, הוא נתקל במציאות. מציאות, שממנה יעקב בא וממנה הוא בורח. יעקב צמא לעוף מעל תהומות המציאות, לשוט מקצה העולם לקצהו. והוא משיב פניו ריקם. הוא מטיח בו את המציאות. הוא טוען שממנה יש ליצור צורות. "יעקב מחפש קיצורי דרך, יעקב מחפש מלאכים" הוא אומר. "ואני לא מספק את הסחורה".
ושבתות? מה הם בעיניך שאלו אותו באי ביתו. מדוע הם אפרוריים כאלה? המפה הלבנה של שבת מונחת על השולחן במין אילוץ שכזה, נעדרת פרחים רקומים, נעדרת ססגוניות. ומפית החלות שנפגשת עם המפה שבת בשבתו, נראית כמו שיחת המשך מהשבת שעברה. קמט פוגש קמט, וכתמי היין מתמלאים בזה אחר זה פעם במפית ופעם במפה, כמו רצפת פסיפס ישנה. אין התחדשות, אין דמיון, אין מעוף. אך הוא בשלו: "אין התחדשות, אבל יש שבת. שבת של שקט שבוקעת מתוך המציאות ולא מעליה. יש רצף של ממש מימות השבוע. כן, כמו בפיספס. השבת שלהם - הוא אומר - מרחפת ממעל, באה ונעלמת. ממש כמו בגד שנלקח מגמ"ח ללילה, כולם מחייכים אך הוא מרמה את כולם, שבין לילה היה ובין לילה נעלם".
וחג? "חג זו באמת שאלה", כאן קולו נסדק. "כן חג זה שונה חג, חג הוא החגיגיות עצמה". הוא הרים את מבטו אל האתרוג שכבר כמש, אל קופסת המצות שנותרה לפסח שני. הרהר וברר את מילותיו "נכון, המצה אינה המשך לחמץ. היא עומדת בזכות עצמה. הסוכה, אינה המשך של בית". אבל, ולפתע הגביה את קולו "עמד הקב''ה ושתל את החגים כמו אגרטלים של פרחים, כמו מעיינות בלב מדבר. אבל האדם מוכרח ללכת בין מעין למשנהו, ללכת במדבר ברגליו. מי שנשאר לעולם סמוך למעיין, לא ידע דרך מהי. והאדמה והדרך מגדלת לו קוצים ודרדרים. אתם שומעים קוצים! וכשהוא, האדם הצמוד למקום המעיין, ישוב משוט בעולם הדמיון, ישוב מלהריח את עולם הפרחים, הוא יגלה את המציאות חשופה, קוצנית, משמימה".
אבל בתוך עצמו היה אפרים הולך ומתלבט, הולך ומסתרך. שמא חסר עולמי נגיעות עיליאות? אולי יש לקפוץ על גבי שולחנות. לשאת כפיים, לעצום עינים, ולתת את קולנו בשיר? שמא רוצה הקב''ה את השירה, אע''פ שהיא מזוייפת קמעה. אולי ילכו הרגשות אחר המעשים? האם די לו לקב''ה בעולמו באנשים פשוטים?
וכמו בכף הקלע היה אומר לעצמו אפרים, הא אפרים, אף אתה נפלת שדוד. אף נשמתך נזרקה שלא בטובתה, לתוך גוף גשמי. גוף שרעב וצמא, שרמת הסוכר בקפה משפיעה עליו. ומיני אז התחלת לפקפק ביפי הפשטות. ולא זו אף זו; הקולניות וקרני השמש החלו להיות בעיניך משמעותיים. איך נפלו גיבורים. וכך היה אפרים הולך וחוזר חלילה. חלילה וחס.
***
עם דוד הייתה לאפרים מסכת בפני עצמה. הבית של דוד שבקצה הרחוב היה מרשים. יחסית לשורת הבתים ברחוב, הוא היה גבוה יותר וצבוע היטב. היה ניכר בו כי מיצו בבניתו את המקסימום שניתן לייצר מחלקת האדמה עליה הוא בנוי. כזה היה גם דוד. דוד השתדל לנצל את המקסימום מיכולתיו. דוד היה ממנף כל יכולת או כשרון, שחננו השם, למקסימום. ולא עוד זאת אלא שהוא, דוד, גם שאף עוד למעלה, ועוד. אלא שלא היה ברור לו לאפרים, אם דוד ניחן בכושר ההבחנה הראוי שבין גובה פיזי לגובהה של נפש? ואם הוא שם את לבו כי כשרון ונשמה הם מינים שונים לגמרי? לכן שאיפתו של דוד למעלה, הייתה בעיני אפרים, מהדברים שצריכים עיון ויישוב הדעת.
דוד היה שב לעיתים מחצרות של רבנים, מינים ממינים שונים. עם ברק בעינים, היה פוגש בו באפרים, סונט בו ואומר: "אפרים אתה חסר. מדוע אינך טועם מן האוירה המרוממת הזו והאחרת, אנחנו ממריאים לשחקים ואתה נשאר כאן בארץ" הצדיקים והרבנים היו מתחלפים אצל דוד, מעת לעת, אך הרוממות הייתה נשארת, והעיניים הבורקות, היו בורקות. אך גם הצריך עיון של אפרים, היו אותו צריך עיון.
