סיפור בהמשכים אל אקצה- הקיצוני, הרחוק ביותר.

  • הוסף לסימניות
  • #1
אל אקצה

פרולוג

הוא היה גבוה כזה, וכשהוא חייך השפתיים שלו רטטו בקצוות.

אני הרגשתי שהוא מפחד, אבל לא הבנתי למה. הוא ישב ליד השולחן היפה של הסלון, ודיבר עם מוסא. אני ישבתי על הרצפה לידם, וציירתי ציור למוסא, האח הכי אמיץ שלי, כמו שאבא קורא לו. מוסא הוא הבן הגדול, ואני הקטן. הוספתי לציור את הקו האחרון, והראיתי אותו למוסא. אני ציירתי דגל, עם משולש כזה בצד, ושני פסים לרוחב. הדגל שמוסא מאוד אוהב. מוסא הניח את הדף על השולחן, והראה לחבר שלו. החבר חייך עוד פעם את החיוך הרוטט שלו, ושאל אותי: "עלי, מה תרצה להיות כשתהיה גדול?"

"לוחם חרות!" קראתי, והיד שלי זזה בדיוק כמו שמוסא לימד אותי.

"בלי לפחד?" מוסא ניסה לאתגר אותי.

עווית חלפה על פניו של הבחור ההוא, ואני הנהנתי, התלתלים שלי קופצים מעלה- מטה.

בלי לפחד.

את הבחור ההוא לא ראיתי יותר.
***​

הוא היה בוגד. בוגד נאלח אפילו, וזה היה טמטום מצידנו שלא גילינו אותו בזמן.

כי כשגילינו את זה, בסופו של דבר, זה היה מאוחר מדי.

בערך בשעה שלוש לפנות בוקר, כשכולם כבר ישנו, נשמע רעש של כלי רכב כבדים בחוץ. אני הייתי הראשון להתעורר, והדבר הראשון שעשיתי באותה אשמורת היה לרוץ להעיר את מוסא. כשהגעתי לחדר שלו גיליתי שלא הייתי הראשון להתעורר, מוסא קם לפני. וכנראה שהוא קם הרבה לפני, כי כשהגעתי לחדרו ראיתי אותו לבוש בבגדיו הרגילים, ועומד על אדן החלון, מוכן לקפוץ החוצה. הוא הבזיק אלי חיוך קטן, לחש לי כמה מילים, סיים ב: "להתראות, אח קטן וחמוד שלי", ונעלם אל תוך החושך הסמיך שבחוץ.

וגם את מוסא, אחי, לא ראיתי יותר.
***​

באותו לילה לא ראיתי יותר את מוסא, אבל דברים אחרים כן ראיתי.

ראיתי את החיילים מקיפים את הבית האהוב שלי. ראיתי אותם נכנסים פנימה, מעירים בגסות את אבא ואמא היקרים שלי. ראיתי אותם דוחפים את כולנו החוצה, רועדים בפיג'מות הדקות שלנו.

אחר כך שמעתי.

שמעתי את השיניים של אחיי נוקשות זו לזו. שמעתי את הקול שמשמיעים המגפיים המגושמים שלהם כשהם פוגעים ברצפה של הבית שלי. שמעתי קולות נפץ קלושים של חפצים שנופלים על הרצפה ונשברים להמון חתיכות זוהרות.

והרגשתי.

הרגשתי את הקור חודר לי עמוק לגוף, אולי אפילו עד לעצמות. הרגשתי אהבה ודאגה למוסא, האח שאני הכי אוהב, וכנראה רץ לו בודד ברחובות הצרים. הרגשתי את הרעד של אבא, כשחיבקתי אותו, לפני שחייל גבוה ובלונדיני הפריד בינינו.

אבא מלמל בשקט, רק אני שמעתי, "הכל בגלל מוסא, יא איבני. בחור אמיץ, אבל קצת יותר מדי".

ואז החייל ההוא העמיד אותי עם הפנים מול הקיר.

ואת מה שקרה עד הבוקר, כבר לא ראיתי יותר.
***​

כל שארית הלילה חיבקתי חזק את הדובי שלי, לקחתי אותו אלי מיד לאחר שמוסא נעלם לי, ממלמל מילות ניחומים אל תוך האוזן העגולה שלו. מבטיח לו שאשמור עליו היטב, שאקיים בכך את הרצון של מי שנתן לי אותו.

ובבוקר נכנסנו בחזרה הביתה.

אמא רצתה להישאר בחוץ. היא הודיעה שהיא לא מסוגלת לראות את הבית המטופח שלה שבור ורצוץ. אבא לא הגיב לה. במקום זאת הוא פנה אליי, זיק רחמים מהבהב בעיניו. "עלי," הוא התכופף אליי, וראיתי איך האחים שלי מקנאים, "מה תעדיף?"

ידעתי שזו התשובה שגבר אמיתי היה עונה בכזה מצב, ושאבא יאהב אותה. "להיכנס הביתה. ברור!" עניתי. הבטתי עמוק לתוך האישונים השחורים של אבא, והוא לשלי. אחר כך תקע את כף ידו בידי, חייך חיוך קצת עקום, ונכנסנו ביחד.

אפשר לומר שמה שראיתי שם הפתיע אותי.

הדבר היחיד שהיה שלם לגמרי זה הרצפה. השולחן החמוד של הסלון שכב על גבו, הרגליים שלו היו באורכים שונים, ולא כולן אותו דבר, כמו קודם. הווילון היפה שאמא השיגה רק זמן קצר קודם לכן היה על הכיסאות ההפוכים, ומבין הקרעים המכוערים שנפערו בו הציצו אליי שברי הנרגילה של אבא.

מזל שלא הייתי יחף, הזכוכיות עלולות היו לפצוע אותי.

ואז נזכרתי בציור ההוא שציירתי למוסא, הדגל שמזכיר לי אותו. בידיים חשופות חיפשתי אותו, בכל הבית.

הוא לא היה בשום מקום.

שנים אחר כך הבנתי שהוא היה אחת ההוכחות שלהם, הדגל הזה. דגל פלסטין.

הציור שלי שלא ראיתי יותר.
***​
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מה את מכינה לנו כאן... זה הולך להיות קשוח.
הכתיבה שלך פשוט וואו. מאה.
הוא היה בוגד. בוגד נאלח אפילו, וזה היה טמטום מצידנו שלא גילינו אותו בזמן.
המשפט הזה הרגיש לי קצת לא תואם לדמות.
ראיתי אותם נכנסים פנימה, מעירים בגסות את אבא ואמא היקרים שלי.
נשמע קצת כמו נסיון לעורר הזדהות, אם את מסכימה איתי- תני לנו להתחבר אליו גם בלי הביטוי הכפוי הזה... מבינה את הכוונה?
לפני שחייל גבוה ובלונדיני הפריד בינינו.
חייל גבוה? בלונדיני? הייתי מצפה לקללה, או מינימום "חייל ציוני/ כובש"...
הוא פנה אליי, זיק רחמים מהבהב בעיניו. "עלי," הוא התכופף אליי, וראיתי איך האחים שלי מקנאים, "מה תעדיף?"

ידעתי שזו התשובה שגבר אמיתי היה עונה בכזה מצב, ושאבא יאהב אותה. "להיכנס הביתה. ברור!" עניתי. הבטתי עמוק לתוך האישונים השחורים של אבא, והוא לשלי. אחר כך תקע את כף ידו בידי, חייך חיוך קצת עקום, ונכנסנו ביחד.
וואו. אהבתי ממש!
שנים אחר כך הבנתי שהוא היה אחת ההוכחות שלהם, הדגל הזה. דגל פלסטין.

הציור שלי שלא ראיתי יותר.
מרגיש לי מוכר ממש. קראתי משפט במבנה הזה ממש איפשהו, בעבר.
מחכה מאוד להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
איזה יפה:oops:
כתיבה מהממת
עלילה מפתיעה
מחכה להמשך!
תודה, מקווה שלא אאכזב.

@rrrrrrrrrrrrrr - תודה על המחמאות.
מה את מכינה לנו כאן... זה הולך להיות קשוח.
הכתיבה שלך פשוט וואו. מאה.
קשוח מאוד.:)
המשפט הזה הרגיש לי קצת לא תואם לדמות.
כשכתבתי את זה לא התכוונתי למשחק עם המילים, אלא לכעס של הילד על הבגידה הקרובה ועל כך שלא קלט את זה.
נשמע קצת כמו נסיון לעורר הזדהות, אם את מסכימה איתי- תני לנו להתחבר אליו גם בלי הביטוי הכפוי הזה... מבינה את הכוונה?
לי כן מתאים שילד כאוב מתבטא ככה, לי זה מאוד מסתדר עם הדמות.
חייל גבוה? בלונדיני? הייתי מצפה לקללה, או מינימום "חייל ציוני/ כובש"...
לטעמי, הילד לא בא לתת פה פרשנות, אלא תיאור של הכאב שלו מול מה שקרה. הוא מדבר כילד.
וואו. אהבתי ממש!
שמחה לשמוע.
מרגיש לי מוכר ממש. קראתי משפט במבנה הזה ממש איפשהו, בעבר.
מחכה מאוד להמשך!
לי לא זכור שקראתי אי פעם משפט כזה, כך שמסתבר שזה לא המקור שלי. וסתם כך- ה"לא ראיתי יותר" חוזר על עצמו בסוף כל קטע.
ושוב תודה על העידוד והביקורת היפה והמפורטת!
כל כך כיף לכתוב כשככה קוראים אותי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
הערה חשובה:
הפרקים הבאים של הסיפור ארוכים באופן איום ונורא, אני אנסה לחתוך אותם באופן אופטימלי כמיטב יכולתי, אבל עדיין יתכן שהחיתוך יפריע לזרימה ולאסתטיקה.
אם למישהו יש רעיון בשבילי אני אשמח לשמוע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לטעמי עדיף לשים פרקים מלאים ולחלק לכמה הודעות בכל פעם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
פרק 1

"היה פיגוע!"

זליכוביץ' שאג זאת מיד כשנכנס לחדר האוכל, נהנה לראות את המבטים הננעצים בו, ומחכה לעוד. כשהייתה כמות מספקת של מאזינים פעילים הוא המשיך לספר. "ממש כאן ליד!" כמה הצטמררו. "תפשו מחבל... פו... מפחיד! עם נשק... 16M!" הוא צעק את כל זה, וכשהוא עצר לקח אוויר, יש כאלה שעצרו את נשימתם. מרוב מתח.

"מאיפה אתה יודע את כל זה?" בחור משיעור ב' מחל על כבודו, ופנה לבחורצ'יק הנלהב משיעור א'. בזמן של סיפור כזה מעניין אין מקום למשחקי כבוד.

"הייתי שם." הוא לחש. הלחישה שלו מהדהדת בחדר הגדול, הולמת באוזניהם של הישיבה בוחערים, מפתיעה אותם. יש שניית דממה, אין אפילו כיסא אחד שחורק, ואז פורצת מקהלה לא מתואמת מכמה פיות ביחד:

"מה?!"

חיוך קטן נמרח על פרצופו של צביקי זליכוביץ'. "תארו לעצמכם!" הוא נענע בראשו כלא מאמין, "יכול הייתי למות!" סירנת אמבולנס נזעקה בחוץ, מחזקת את דבריו.

קהל סקרנים מקיף אותו, חוסם לו את נתיבי המילוט והאוויר. "איך ניצלת?", "לפני כמה זמן זה היה?", "איך הגעת לשם?", "מה היה?" ועוד שאלות שהוא לא קלט. הוא הניח אצבע על פיו. "תשתקו, אני אענה." זה עזר, וצביקי פתח בתיאור מלא חיים, מחזק את הטענה שבחור ישיבה שיקשרו את ידיו לא יוכל לדבר. "אני חושב שניצלתי- כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. זה היה ממש מקודם, כשחזרתי מהתפילה בשטיבל'עך. התפללתי שם כי בלילה הלכתי לישון מאוחר כי... לא משנה למה, לשון הרע." מאחוריו, שניים מחברי החדר שלו האדימו. "ואז, כשהמעוירר עשה ת'סיבוב, המשכתי לישון. כשקמתי, לא משנה מה הייתה השעה, רצתי לשטיבל'עך." מישהו מהקהל פיהק. "כשחזרתי, פתאום ראיתי ערבי חשוד כזה, עם תיק ענק. ואז הוא הוציא מהתיק רובה אֶמְ 'שֶׁשְֹרֶה אמיתי, והתחיל לירות. הייתי מאחוריו, אז הוא לא ראה אותי, ובכל זאת התחבאתי קצת. היריות היו מפחידות כאלה, ואנשים נפצעו." הוא עצם עיניים לחלקיק שניה, המראות טסים במוחו. "ואז הגיעה המשטרה. השוטר ירה בו, והוא נפל. מד"א פינו גם אותו, ביחד עם הפצועים." זליכוביץ' גיחך.

הפצועים אפילו לא חייכו אז. מי שיכל להוציא קול- גנח.

מישהו הגיש לזליכוביץ' כוס מים. הוא שתה, והלך ליטול ידיים לארוחת הבוקר.

מימינו, בחורים מהקיבוץ זימנו.

מי שהסתכל על אחד מהם, שמואל ישראלי, יכל לראות אותו מושך בכתפיו ולוקח ברכון.

לא קשור אליו.

כנראה.
***​

"הרב?" ישראלי נכנס לחדרו של ראש הישיבה.

הרב המבוגר הרים את פניו מהגמרא בה היה שקוע לפני כניסת תלמידו לחדר, וחייך אליו.

שמואל ישראלי התיישב מולו, והניח את כפות ידיו על השולחן.

"הפיגוע שהיה ליד הישיבה," הוא התחיל, והרב הנהן, העיניים הטובות שלו נעוצות בפניו של שמואל. "אז חשבתי... שאולי בכל זאת זה כן קשור אליי, שמנסים לרמוז לי משהו..."

הרב סגר את הגמרא, ונשק לה. "אני מקשיב."
***​

קול של ציפורניים השורטות את החלון הגדול של הסלון גרם לי להרים את הראש משיעורי הבית. סגרתי בטפיחה קלה את המחברת, וחיפשתי במבטי את אמא. היא לא תיתן לאף חתולה לזלול את השיחים היקרים שלה.

קול הכלים המשתקשקים והטונים הנלהבים שלה, שהגיע אליי, עזרו לי להבין שהיא משוחחת עם חברה. נאנחתי. אין סיכוי שתשים לב, ועליי לטפל בפולש ההוא בעצמי.

ושיעורי הבית- שיחכו. כבר לא עניין אותי לחשב שטחים כבושים וחללים גיבורים.

ניגשתי לחלון שבסוף הסלון, זה שמפריד בינינו לבין הצמחים, ומשכתי בידית הפתיחה.

הכל קרה ביחד.

אבא נכנס הביתה. אמא סיימה לדבר. החלון נפתח בחריקה חרישית, ואני פלטתי צעקה, בבהלה.

כי צמוד למסגרת של החלון ספק ישב ספק שכב בחור שחרחר, ידו האחת עוברת הלוך ושוב על החלון, אצבע ידו השנייה מונחת על פיו, ועיניו מהבהבות אליי באזהרה.

מאוחר מדי.

"מה יש שם?" שמעתי את קולה המלטף של אימי, ואבא הצטרף אליה בהמהום.

"ח... חתולה." שיניתי מהאמת, וראיתי איך הזר נאנח בהקלה.

"אז למה צעקת, יא איבני?" לא הסתובבתי אליה, אך הנחתי שאמא מכינה את ארוחת הערב לה ולאבא, במטבח שמאחורי גבי.

"כי היא קפצה," אמרתי לאט, מנסה להירגע ולתכנן מה לומר. "ונבהלתי... לא נורא, אמא. אני אגרש אותה." קרצתי אליו, ותמיהה ענקית ממלאת את כולי. מה הוא רוצה?!

"כל הכבוד, אמיץ שלי." היא עודדה אותי, ובזה נגמר העניין.

מבחינתה.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לטעמי, הילד לא בא לתת פה פרשנות, אלא תיאור של הכאב שלו מול מה שקרה. הוא מדבר כילד.
סליחה שחזרתי אחורה.. עכשיו משלימה. בכל מקרה- זה כמו שילד קטן יראה מישהו עם מדי זית ויקרא לו חייל- על אותו משקל הוא יקרה לו כובש\חייל ציוני- אפשר לבדוק את זה בתחקיר קצר.. (ספויילר- היה איזה מחזמר באיזה כנס ערבי שכולו היה סיפור על ילדה קטנה שזרקה אבן על חייל ציוני שבא לפנות אותה מהבית, כולל ריקוד של ילדות קטנות וכו' וכו', אז זה לא מופרך בכלל)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
סליחה שחזרתי אחורה.. עכשיו משלימה. בכל מקרה- זה כמו שילד קטן יראה מישהו עם מדי זית ויקרא לו חייל- על אותו משקל הוא יקרה לו כובש\חייל ציוני- אפשר לבדוק את זה בתחקיר קצר.. (ספויילר- היה איזה מחזמר באיזה כנס ערבי שכולו היה סיפור על ילדה קטנה שזרקה אבן על חייל ציוני שבא לפנות אותה מהבית, כולל ריקוד של ילדות קטנות וכו' וכו', אז זה לא מופרך בכלל)
עכשיו התפניתי להגיב. יתכן מאוד שהטענה שילד פלסטיני יכול לספר על חייל בתור כובש גם בתמימות היא נכונה, אבל ודאי שהאפשרות המועלית כאן היא גם הגיונית ונאמרת במציאות, ומבחינה סיפורית הייתה נשמעת לי מתאימה יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
המשך פרק 1​

השתחלתי החוצה דרך החלון, נזהר לא לרמוס איזה עלה קטן, וסגרתי אותו מאחוריי. סימנתי לאיש הזר לזחול מתחת לקו החלון, והתרחקתי מהחלקה המטופחת. הלכתי לאחורי הבית. בדרך כלל חשוך שם, אבל הפעם ירח של אמצע חודש האיר לי את הצללית הזוחלת של הפולש. הוא נעמד לאט, ניער את ברכיו, וחייך אליי.

הוא היה גבוה כזה, וכשהוא חייך השפתיים שלו רטטו בקצוות.

העור שלי התחיל לעקצץ. הרגשתי שכבר פגשתי אותו פעם, ואחר כך קרה משהו לא טוב. ניסיתי להיזכר מה, ומיהו הזר.

הוא התכופף אליי, הניח יד על כתפי, וצייר בשפתיו בלי קול: "מוסא שלח אותי."

נרתעתי אחורה עוד לפני שקלטתי את משמעות המילים. היד של הזר התנודדה שניה באוויר, וצנחה לצד גופו.

מוסא. הרבה שנים עברו מאותו לילה בו ראיתי אותו בפעם האחרונה, ומאז הגעגועים אוכלים אותי מבפנים.

הרמתי את הראש, והבטתי שוב בפניו של הזר. הוא המשיך לדבר כך, באלם קול. "הוא מוסר לך..."

ואז התפוצץ רימון בתוך הראש שלי, שורף שם כמה תאים אחוריים. זיהיתי אותו.

הבוגד.

"...שהוא מתגעגע אליך." הנהנתי, חצי חיוך אירוני נתלה לו על פניי, זעק לו בעצם היותו: בגללך. אתה הוא זה שגורם לגעגועים האלה. אתה הלשנת על מוסא, האח המקסים שלי, והכרחת אותו להפוך לאדם הנמלט על חייו. כל הסבל שהמשפחה שלנו עוברת- בגללך.

אבל בקול, לא אמרתי דבר מכל זה. במקום, אמרתי רק: "אני גם." והעיניים שלי השלימו את כל מה שלא הצלחתי לדחוס בנימת הקול. יכול להיות שאם הייתי ילדה היתה נושרת מהן דמעה או שתיים. אבל אני גבר. גבר צעיר. וגברים- לא בוכים. גם כאשר בא אליהם מישהו שגרם להם להרבה צרות, ודורך להם על הפצע הפתוח. שהוא פער.

ומוסא בהחלט היה פצע פתוח. מלא דלקת. בתוך הלב שלי. אח שאפילו לא נפרד ממני כראוי.

תריס חרק מעל הראשים שלנו. יוסוף. הוא שרבב את הראש הכתום שלו החוצה, שאף אוויר באיטיות, נשף אותו, וצעק לכיוון פנים הבית: "אין אוויר בדירה הזו!" בווליום שבייש מאוד את המראה והמוצא האירופאי שלו. נצמדתי לקיר. הוא הסתובב פנימה, צלקת חדשה וסמוקה היתה על עורפו, מספרת על עוד קטטה שהשתלב בה. אותנו הוא לא ראה.

לא עבר הרבה זמן מחריקת התריס ועד שהצל של יוסוף נעלם בעומק הבית, אבל לאחר פרק הזמן הזה, כשהבטתי לעבר המקום בו עמד הבחור השחרחר עד אז, כבר לא ראיתי אותו שם. הוא ניצל את הסחת הדעת הרגעית ופשוט נטל את רגליו, ונעלם.

ניסיתי לחפש אותו, רציתי לשמוע מה הוא רצה ממני, שיספר לי מה קרה למוסא. היה נראה לי שהוא ידע. אבל לא מצאתי אותו. גם אם הוא היה שם- הוא התחבא היטב.

התיאשתי.

נכנסתי הביתה בשקט. אבא שלי כמעט סיים לאכול, וכשהוא בא לסלון אח"כ הוא ראה אותי יושב ליד השולחן, שקוע במחברת של הלימודים. הוא חייך אליי, לא חולם איזו טלטלה עברתי רק קצת זמן קודם לכן.

אבא התיישב מולי. שלח יד למחברת. משכתי אותה אליי, בלי לחשוב. מאז שחזרתי, לא שיעורי בית עשיתי בה, אלא קשקושים מכוערים בעמוד האחרון. אסור שאבא יראה אותם.

"למה, עלי?" אבא הרים אליי עיניים משתוממות, "תן לי לראות מה אתה לומד." הוא דרש, וידו שהושטה לכיווני לא הותירה לי הרבה ברירות.

"אבא," תפסתי את המחברת בשתי ידיים, "מה קרה למוסא?" התכופפתי מעט לעברו.

הוא קם, ואני הסתובבתי בכיסאי בקצב בו סובב את השולחן הגדול, שומר כל הזמן על זווית שטוחה מולו. וכשהוא הגיע סמוך למקום בו הייתי, נעמדתי. המחברת צנחה על השולחן. שכוחה. לפחות כך קיוויתי.

עמדנו האחד מול השני, ועוד לפני שקלטתי מה ואיך, כפות ידיו הכבדות של אבא לפתו את זרועותיי קרוב למקום חיבורם עם הכתף, והוא לאט במרחק נשיפה בפרצופי: "איך נזכרת בו פתאום?" הוא התרכז מאוד בתווי פניי, נחוש לתפוס כל שקר עוד לפני שיהגה בקול.

"כי..." הכרחתי את עצמי להישיר מבט והשתלט על הרעד העדין בידיים, "בשיעורי הבית," קרצה אליי המחברת ממקום מושבה שעל השולחן, "היה צריך לחשב מספר של חללים גיבורים, ונזכרתי במוסא. הוא היה חלל גיבור?" ידעתי שלא. הפרחתי סימן שאלה קטן לאוויר, כי גיליתי כבר קודם שזה מה שהיה גורם לאבא לשפוך מידע.

הצלחתי.

הדבר הראשון שהרגשתי היה זרועותיי ששוחררו מהלפיתה. אחר כך, אבא אמר משהו כמו: "הוא לא חלל. מה פתאום. כשיגיע הזמן תדע מה אית..." וקצת לפני שהשלים את המילה האחרונה הקול שלו גווע, והוא נעץ בי מבט עירני. עירני מדי.

העיניים שלי גלשו לשעון. מאוחר. של אבא גם, וכשהוא קלט מה השעה נפלטה מפיו שריקה קצרה. "מאוחר, עלי." הוא טפח לי בין השכמות, "לך לישון." הצביע לעבר החדר שלי.

תפסתי את המחברת והתחפפתי מהסלון. לא הצטערתי יותר מדי שהשיחה נקטעה. לא רציתי להיתפס בשקר, וככל שדיברתי יותר גדל הסיכוי שזה יקרה. כנראה שגם אבא לא הצטער. אם הוא היה רוצה לעכב אותי, הוא היה יכול לעשות את זה.

פתחתי את הדלת של החדר שלי. רוח הכתה בי. התחלתי לפסוע פנימה חצי פסיעה, ונעצרתי. הייתי בטוח שסגרתי בבוקר את החלון. הצצתי פנימה. החדר היה חשוך מעט וריק מאנשים. הדבר היחיד שנע שם היה הוילון העדין שזז עם הרוח.

החלון היה פתוח.

לא צעקתי. לא רציתי שאי מי יבוא לשם. מי שזה לא יהיה- אני אתמודד מולו לבד. נכנסתי בשקט, סוגר את הדלת לאט מאחוריי. העיניים שלי התרגלו לכמות האור המעטה בקצב משלהן, אך אף אחד לא ניצל את פרק הזמן הזה, בו אני נראה ולא רואה, כדי לתקוף אותי.

הבטתי סביבי.

משהו בהיר ובוהק משך את תשומת ליבי, מכיוון המיטה שלי.

על הכרית שלי היה דף מקופל.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
רק עכשיו הצלחתי להגיע לקריאת הסיפור המדהים.
את הכתיבה המעולה אנחנו כבר מכירים.
גם הסיפור הזה נראה מבטיח ומוצלח.

מחכים להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
המשך פרק 1​

הדלקתי את המנורה השולחנית, ויישרתי את הפתק.

מילים כתובות בצפיפות בדיו כחול היו שם, המהירות בה נכתבו גרמה שהן יראו כמילה אחת ארוכה.

"עלי." קראתי שם, "זה אני, פארוק." פארוק? מי זה? הרהרתי. המשכתי לקרוא. "הייתי חייב ללכת, למרות שלא סיימנו לדבר." פארוק. הבוגד. טוב לדעת מה שמך, אבל חבל שנפגשנו. אני חושב שאני רוצה להישאר עם משפחתי, ולא להיות חלל גיבור וצעיר כל כך. "אני רוצה להיפגש איתך שוב, להגיד לך את מה שלא..." המילה הייתה מטושטשת מדי, לאחר שהתעמקתי בה היה נראה לי שכתוב שם "הספקתי." הגיוני. העיניים שלי שעטו הלאה. "מחרתיים, שעה לפני חצות, במסגד זוהוראללה." הסתכלתי מהחלון על המגדל המזדקר מתוך הלילה. גם בחושך יכולתי לראות את מה שאני יודע, עד כמה המקום מוצלח. קרוב אליי, אבל לא יותר מדי. ויחסית ריק מסביבו, אין אף אחד שגר צמוד אליו. הבחור ההוא הצליח למצוא מקום טוב. "אני אהיה שם, בקומה למטה." מקסים! מחאתי כפיים בלב, מקום שאני מכיר היטב, אך לא רבים יודעים על כך. אם הוא חשב להפתיע אותי- הוא זה שהולך להיות מופתע, ותוכנית מסוימת התחילה להתרקם אצלי בראש. "לטובת כולנו, אל תספר לאיש על המפגשים בינינו." לטובת כולנו? תמהתי, אני דווקא חשבתי שטובתי האישית היא שאבא ידע שגם אני הולך להיות חלל או משהו דומה, כמו מוסא. אבל, לאחר עוד קצת מחשבה, החלטתי שגם אני אשמור על הסודיות של המפגשים שלנו. מסיבותיי שלי. "פארוק." הייתה שם חתימה מסולסלת, שהתחלתי לשנוא ברגע בו ראיתי אותה. ואז שורה אחרונה בכתב קטן יותר: "דאג שלא יוכלו לקרוא את הפתק אחרייך." וזהו. הפכתי אותו. לא היה כתוב כלום בצד השני. קימטתי אותו לגודל של גלולה, והתקרבתי לחלון. ואז נמלכתי בדעתי. פתחתי את הקמטים וקרעתי אותו לפיסות קטנות. חלק העפתי מהחלון וזריתי לרוח, חלק שמתי בפח וחלק שפכתי לכיור. כשסיימתי, צנחתי על המיטה שלי.

אף אחד כבר לא יקרא את הפתק אחריי.

וגם אי לא קראתי אחרי אבא שלי את הפתק שהיה ממוען אליו.

למען האמת, אפילו לא ידעתי על קיומו.

נשכבתי. התכסיתי. התהפכתי. התהפכתי שוב.

לא נרדמתי.

נעצתי בתקרה הכהה עיניים אדומות, בחסות החושך המוח שלי יצר עליה צורות של כלי נשק.

ופתאום נזכרתי בעצמי, רק קטן יותר.

אני מבסוט בנעליים החדשות שלי, הולך בבית הישן ומראה אותן לכל מי שהתפשל מזלו ונקלע לסביבה שלי. אני נהנה, הולך הלוך ושוב בחדרים, עולה מדרגות ויורד אותן. באמצע אחד הסיבובים האלה אני נעצר מול דלת סגורה. הדלת של החדר של מוסא.

אני לוחץ בכוח על הידית, והיא נכנעת. אני מכניס פנימה את הראש המתולתל שלי.

מוסא מסתובב לכיוון הדלת, העין שלו שקופצת מספרת על בהלה כלשהי. "עלי!" הוא נושף, "למה אתה לא דופק?" הוא מנסה להיות קשוח, אבל אני רואה קמט קטן של שביעות רצון על הלחי שלו. הוא אוהב את העצמאות שלי.

"כי..." אני מכניס פנימה גם רגל קטנה, ואת הנעל שעליה. "תראה!"

"מאוד יפה." השפתיים שלו רוטטות בצחוק שהוא מנסה לכבוש.

אני לא צריך הרבה יותר מזה בשביל לזנק פנימה ולהעניק למוסא חיבוק דביקי. הוא תופס אותי, מניף אותי לגובה, ומתיישב על הכיסא שלו. אני עליו.

באוזן שלו אני לוחש לו: "אתה אח חמוד, מוסא שלי. אני אוהב שאתה מרים אותי ככה!" ולסיום אני תוקע את האגרוף הקמוץ שלי בכתפו. הוא מחייך, ומנסה להוריד אותי ממנו. מדפדף בדפים שעל השולחן שלו.

אני לא נותן לו.

"מה זה?" אני מצביע על שרטוט בעיפרון.

מוסא מרים את הדף, מציב אותו מול העיניים שלי. "זה כלי נשק." הוא מסביר.

אני מקמט את המצח שלי. "מה זה עושה?" עכשיו תורו לחבק אותי.

הוא מעמיד אותי מולו, על הרצפה, ומסביר לי בלהט. "אם, נגיד, מגיע מישהו רע," הוא לוקח עוד דפים מהשולחן, "אז אני בא, ויורה בו." הוא בכאילו מכוון את אחד הדפים, וקורא בקול: "פיו." הוא מניח את השרטוט, ואומר בנימת סיכום, "ואז הוא כבר לא יכול להזיק יותר."

"יופי!" אני מוחא כפיים בהתלהבות, "אז זה מצוין, הקשקושים האלה!"

מוסא בוחש בידו את התלתלים השחורים והארוכים שצומחים לי על הראש. אני לא אומר לו שהוא קצת מושך, כי רק לו אני מסכים. "עלי," הוא מתכופף אליי, "מה תהיה, כשתהיה גדול?" הוא מביט לי בפרצוף.

"מה שאתה!" אני זוקר את הסנטר שלי למולו.

הוא שם שמה אצבע, מתחת הסנטר שלי. "אני לוחם חופש, עלי. לוחם חופש!" העיניים שלו בורקות.

"אז גם אני," אני מחייך את החיוך הכי כובש שלי, "לוחם חופש!"

"אתה תפחד, עלי?" בידו השנייה הוא תופס את זרועי.

אני מזיז את הראש חזק ימינה ושמאלה, התלתלים נופלים על העיניים שלי, מכסים אותן. "לא מפחד!" אני רוקע ברגל, מצמיד את הנעל החדשה לרצפה. מוסא מסדר לי את השערות, מגלה את המצח שלי.

"אתה מבטיח לי שתמשיך את מה שאני לא אספיק?" הפעם המבט שלו רציני באמת, והוא מושיט אליי כף יד גדולה, ללחיצה.

ואני תקעתי כף. הבטחתי.

ולא רק אז.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
המשך פרק 1​

פקחתי עיניים אל תקרה כהה, אפילו יותר משהייתה כשעצמתי אותן. העברתי יד על הקרקפת, מיששתי את הזיפים הקוצניים. כבר לא היו לי תלתלים, רק שיער שחור וקצר.

היה שָקֵט מסביבי.

הנחתי כפות רגליים יחפות על הרצפה הקרירה, והעפתי את השמיכה. יצאתי החוצה, שומר על הדממה.

כבר לא ישנתי עוד באותו הלילה.

התיישבתי על הרצפה במרפסת, משכל רגליים. השענתי את הראש על הקיר.

די רחוק ממני הוטלה פצצת תאורה. קרני האור הגיעו עד אליי, האירו קצת את הלילה החשוך הזה. לבושי מדים התרוצצו שם, הגיחו מהחור שלהם כדי לבצע עוד גל מעצרים. כדי להביא את הזוועה הזו לעוד משפחה פלסטינית תמימה, שמה שהיא רצתה זה רק קצת חרות.

עצמתי עיניים.

מה רצית ממני, מוסא? השארת לי כל כך הרבה רמזים וקצוות לא פתורים ולא ברורים. אין לי מנוחה מאז שהלכת ממני. ועכשיו, הכל מזכיר לי אותך. לא ששכחתי. אני כל כך מתגעגע! מוסא, אתה היית אומר לי ללכת אליו? אתה היית רוצה שאלך בעיניים פתוחות למלכודת שהוא כנראה טומן לי, או שעליי להתגונן איכשהו? איך אדע? אני מאוד מבולבל, מוסא. כאילו בא מישהו וניער את השכל שלי, השאיר אותו עיסה לא מזוהה. אני רואה אותך. אתה אומר לי, בחיוך שלך, לנסות לסדר אותי בעצמי. אני מכיר אותך. תשאיר פה את הרוח שלך, איתי, ובהשראתך, אני אעשה את זה, עכשיו.

זה שבא אליי, הוא קרוב לוודאי הבוגד. הוא הלשין עליך, הרס לנו את החיים. וכעת הוא רוצה להפליל גם אותי. אולי, אולי, אני צריך לטפל בו. כן, כנראה שאני אמור לטפל בזה. למחות את הרוע והרשע. כמו שאתה תמיד אמרת, שצריך לבער את הרע מהעולם, וגם עשית. אני מרגיש שבתור ממשיך דרכך אני צריך לדאוג שפארוק כבר לא יוכל להזיק יותר. ואם, נגיד, כשהוא יבוא למקום המפגש תקדם אותו, במקומי, פצצה קטנה וקטלנית, כנראה שייפתחו בפניו שערי הגהינום. הוא יעבור לעולם אחר.


זה רעיון מצוין.

מאושש יותר נכנסתי הביתה, השתחלתי לחדר שלי.

הדלקתי לי אור קטן, והתחלתי לתכנן.

שקוע במחשבותיי, לא היה לי אף שמץ ידע לגבי השיחה שהוריי ניהלו בחדרם שבקומה שמתחתי מוקדם יותר, מיד לאחר שאבא שלח אותי לישון. כנראה שאם הייתי יודע, התוכניות שלי היו לגמרי אחרות.

"אז מה אתה אומר, הוא יודע?" זו אמא שלי, הקמטים החדשים שנוספו משווים לה מראה סבתאי וחביב.

"אני חושב שכן. פארוק כבר פנה אליו. הוא כתב לי שהעניינים מתקדמים כמו שחשבנו, והוא מרוצה ממנו. חריף ואמיץ ממש כמו אח שלו... ראית איך הוא מתח אותנו עם החתולה..." הוא כבר לא יכל להתאפק, ופלט נחירת צחוק. "גם אני, כשחקרתי אותו, ככה מלמעלה, הוא הסיח את דעתי מעולה. את יודעת, הם צופים לו עתיד גדול!" זה אבא שלי, הולך בחדר הלוך ושוב.

אמא חייכה חיוך רועד, "אז מתי הוא עוזב? ואפילו יהיה לנו אסור לשמור איתו על קשר, שאלה שעוקבים אחרינו כמעט כל הזמן לא ימצאו את מוסא..." היא לחצה את כרית אצבעה על קצה העין, ניסתה למנוע זליגה מוקדמת.

אבא התיישב. "פארוק רצה לקחת אותו כבר מחרתיים. מסרתי לו שלא כדאי. שייפגש איתו עוד פעם, שייבנו יחסי אמון, ואז ייצאו לדרך. שמע בקולי, פארוק. כתב לי בפתק." הוא פתח את ידו, שהייתה קמוצה עד אז, והראה לה דף בינוני בגודלו. "מתנה, הבחור הזה. ההוכחה הכי טובה שהוא מוצלח היא שעלי לא מכיר אותו. צל. גם עכשיו הוא נזהר לא להיחשף. הפעם היחידה שהוא סיכן את עצמו, את זוכרת אותה?" אמא טופפה ברגלה על הרצפה, משלימה את תפקידה. בפעמים הבודדות שדיברו על כך, המשפטים שלהם התנהלו על פי תבנית. "בטח. זה היה שניה לפני שתפסו את מוסא. הוא פשוט בא כמו חבר תמים, דפק בדלת, דיבר איתו כמה דקות, יצא עם איזה קשקוש של חומר לימודי, ונעלם. הם אומנם הקדימו מעט, ממה שהוא הזהיר, אבל מוסא היה מוכן להימלטות. הצליח לברוח." אבא חייך עוד חיוך עקום, והתחיל למרוט את הפתק, הופך אותו לעיסת ניר חסרת חשיבות. "אולי עלי כן ראה אותו, אז. עם הזיכרון שלו, הוּ," אבא נשף, "אני לא אתפלא אם הוא זוכר. בכל אופן, אסור לנו להיפרד ממנו. הוא יצא, כמו כל בוקר, לבית הספר, אבל יגיע למקום אחר בתכלית. יגיע ליעדו ולייעודו..." הוא נעצר לשנייה, העביר כף יד על המצח. הרהר לרגע, והמשיך: "את שירין את יכולה להכין. אפילו הערב. היא גדולה מספיק, ותשתוק. היא קשורה לעלי מאוד, ומבינה מה עומד כאן על כפות המאזניים. תני לה תכשיט או משהו, מה שיש בבית. זה בטוח ישכנע אותה לא לפלוט איזה מילה, לאף אחד. אסור שאף שכן יחשוד. פארוק צריך להישאר הרחק מחוץ לשיח שלנו. ולכן," הוא שלח באמא מבט מזהיר, "אין יותר דיבורים עליו. ברור?!" הקול שלו ירד ללחישה. מתרה.

אמא הפסיקה להיאבק בדמעות, והן שתתו מעיניה, זרמו בשטף על לחייה. "כן." היא נשנקה קצת, והחלה לקונן. "עלי, עלי שלי. ילד מקסים שלי. איך איפרד ממך? איך אוכל בלי לשמוע את הקול והצחוק המדהימים שלך?" היא רצתה להמשיך, אבל אבא הרים יד והשתיק אותה.

"אישה! אל תשכחי שהוא לא הולך סתם. הוא הולך לעשות לנו כבוד גדול, אולי אפילו יותר ממוסא. ואז, הכל יהיה שווה. כל הצער והקושי האלה יתגמדו למול הכבוד. עלי שלנו, בכוחות שלו, הולך להוביל את מלחמת החופש. אני צופה לו עתיד גדול! האם את רוצה להפסיד את כל זה בשל חולשה רגעית?"
***​

המשך יבוא, בעז"ה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אני ממש אבל ממש אהבתי את הסיפור הזה! חייב עוד פרקים דחוף. איזו כתיבה מקצועית ומנוסה, פשוט כיף. הסיפור הזה חייב להיסתיים ולצאת לאור כספר. אין אפשרות אחרת. זו זווית מקורית ויפה מאוד לפתיחת ספר מהסוג הזה שזו פשוט הנאה צרופה. תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
פרק 2

את שארית הלילה העברתי בשרטוט תוכניות. רכון על שולחן, שמיכה צמרירית חוצצת ביני לבין צינת הלילה, ורק רחש הנשימות שלי וחריקות העט שוברים את הדממה. ערימה של דפים משומשים נוצרה לידי, מכילה תוכניות אפשריות יותר ופחות. וכשהרגשתי שאני מתקרב לדבר המושלם, השולחן התחיל לרטוט. השעון המעורר שלי, מזכיר לי שעליי לטשטש עקבות. עוד לא הרבה זמן ייכנס אי מי לחדר, להעיר אותי. ערמתי את כל הסקיצות לגוש אחד, ובהברקת פתאום דחסתי אותו לתיק הלימודים. אף אחד לא יסתכל שם בלי סיבה, ואני אשמור על הכל צמוד ללב ולריאות.

בוקר. הייתי צריך לדאוג לכך שהחדר ייראה כמו כל יום רגיל. כיביתי את האור, גם כי לא הייתי צריך אותו. השמש כבר זרחה. וחוץ מהמיטה שלי, שהייתה מסודרת מדי למרות ששכבתי בה קצת, הכל היה נראה שגרתי.

נכנסתי למיטה. התגלגלתי בה קצת, לקמט את המצעים. שלא יהיו מתוחים מדי.

מישהו פסע בפרוזדור.

אם הוא ייכנס לחדר ויראה אותי ער, ועיניי טרוטות מחוסר שינה- זה יהיה חשוד. אני בדרך כלל לא מתעורר בבקרים מעצמי. לכן התהפכתי בזריזות לכיוון הקיר, ועצמתי עיניים. נשמתי באיטיות, כדי להוריד את הדופק לקצב תואם מצב שינה.

המישהו פתח את הדלת, ואני השלמתי בחוסר אונים עם זה שרגיל אני כבר לא אראה. נותר לי לחשוב מה אני יכול לענות למי שישאל אותי למה אני נראה שפוך.

"עלי." זו מישהי. שירין. אחות שסיפרה לי סיפורי גבורה בלילות חסרי ירח. "עלי, קום." היא התקרבה אליי, טלטלה את הכתף שלי. התהפכתי לכיוונה, מביים פיהוק. עוד שניה של חסד לפני שתשים לב לעיניי האדומות. כמו שצפיתי, היא הבחינה בהן היטב. "עלי..." היא התחילה לשאול אותי משהו. התיישבתי, ומשכתי אליי את השמיכה. שגם לה יהיה מקום לשבת על המיטה שלי. קיוויתי שזה מה שהיא תעשה. לא רציתי לנהל את השיחה מעמדה נחותה, כשאני יושב והיא עומדת. היא התיישבה שם, העלתה את רגליה על המיטה, וחבקה אותן. הרוגע הזה שלה היה מוזר. בכל בוקר היא הייתה מתרוצצת בבית חסרת נשימה, כאילו שאם תיעצר לשניה ייחרב מסגד אל- אקצה. השיבה הנינוחה שלה הייתה מאוד לא אופיינית.

"למה לא ישנת בלילה?" כמו אבא שלה, היא הייתה מרוכזת מאוד בהבעות פניי, דרוכה למצוא אי דיוקים. והיד שלה עלתה, בתנועה לא מאוד מודעת, לתנוך האוזן שלה. מיששה את התכשיט החדש שהיה שם.

ראיתי אותו.

הבנתי מה הוא אומר.

שירין עומדת להיות כלה.

"שירין." הקול שלי היה יציב. החיים שלי לא. "אנחנו עומדים להיפרד בקרוב."

הבזק של אור חלף בעיניה, והיא התקרבה אליי עוד. הניחה יד רכה על הכתף שלי. "אז אתה יודע, עלי." היא מתחה שפתיים לחיוך, נושכת אותן מבפנים. "אמא אמרה לי שכנראה תבין..." היא ליטפה את השכמות שלי, ניסתה להרפות את שריריי המכווצים. "איך אסתדר בלעדיך, עלי?" היא הורידה ראש מעט. רציתי לענות לה משהו. יצא לי קרקור. היא צחקה בשקט, ודמעה זלגה על הלחי שלה. "אני אתגעגע אליך." היא מחקה את השביל הרטוב בגב היד שלה, ורציתי לשאול אותה איפה הוא גר. היא תלך לגור בבית של החתן, ואם נפגש, זה יהיה לעיתים רחוקות. אבל היא הקדימה אותי. "עלי, זה עדיין סוד. סודי מאוד אפילו. אסור לנו שאף אחד יידע. לכן," היא התנערה והחלה להיעמד, "אתה הולך עכשיו לבית ספר, ומשדר עסקים כרגיל. תתארגן זריז, שלא תאחר."

שריקה עלתה מבחוץ. הנהנתי לה בגרון יבש, והמישהו צעק מלמטה: "עלי!"

"אה?" הוצאתי ראש מהחלון. שירין עזבה את החדר, שמעתי את פסיעותיה הולכות ונחלשות, מתרחקות. אמין נופף אליי בידיו. "בוא כבר, אנחנו זזים לביצ'פר!" צעק, הילקוט שלו מונח בין רגליו.

"שתי דקות." זרקתי אליו. לא המתנתי לתשובה. ידעתי שהוא יחכה. וגם אם לא, אני לא אצטער במיוחד.

אי אפשר לומר שזה היה קל, אבל קצת לפני תום הזמן שהקצבתי לעצמי יצאתי מהבית, מתאמץ למתוח על פניי את ההבעה הרגילה. אמין היה שם, עיניו בוהות בדובי קטוע גפיים שהשתרבב מתוך ערימת פסולת שמישהו השליך. הנחתי יד על כתפו, הוא הסתובב אליי. ובעוד אני הבטתי אל תוך עיני ילד, שטרדות קטנוניות הפכו אותן לעמומות משהו, הביט הוא אל תוך עיניי, עיני איש שהתבגר בין לילה, שהדאגות שלו שמא יהפוך הוא לחלל גיבור או משהו כזה עוד טרם חתונת אחותו הקרובה, הבעירו בהן ניצוץ דק של נקמה, שרק חד עין יכול היה להבחין בו. רק שבריר שניה נמשך המבט הזה בינינו, ואמין התכופף לילקוטו, כיתף אותו. והתקדמנו יחד, סוף סוף, לכיוון בית הספר.

שירין התארגנה ליציאה לעבודתה. לבשה את החימאר, התעטפה בו היטב. עזבה את הבית.

מותירה את הקומה העליונה, הקומה בה שוכן חדרי, ריקה מאדם.

לא להרבה זמן.

אם הייתי מסתובב, אולי הייתי מבחין בגוף הגמיש שטיפס על קיר הבית שלנו מבחוץ, ופלש לחדרי. אולי הייתי רואה את זוג העיניים הזרות שסקרו את חדרי, בלשו בו. אולי הייתי שם לב לידיים עטויות הכפפות שחפרו בכל פינה בחדר, מחפשות סיבה לאור הקלוש שנשפך ממנו החוצה רוב הלילה ולעיניי האדומות. נזהרות לשמור על הסדר המקורי. אולי הייתי מזהה את גבו מתקשח בזעם, את עיניו מצטמצמות בתסכול, כשלא גילה שום תיעוד למה שהיה שם בלילה.

לא הסתובבתי.

ולמרות שהוא היה מקצועי, ובצהרים כשחזרתי לא ראיתי אף שינוי בחדר, הוא לא מצא את שחיפש. מסיבה פשוטה.

זה לא היה שם.

זה היה מהודק לגבי, בתוך הילקוט הכבד מתמיד.

ועל אף שרציתי להיפטר מהדפים המיותרים, המכילים את התוכניות הלא רלוונטיות, חששתי גם לזרוק אותם. כל מיני זוגות עיניים, תמימות ולא, עלולות לראות את זה בפח. ואני רציתי רק עוד יומיים של שקט. יומיים שבהם אני אתפור את התוכנית מכל כיווניה, ואבצע אותה. ואחר כך, שיראו כולם את הטיוטות. שיפרסמו אותן בעמוד השער של אל- ערביה. אחר כך.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
וואו, על כל אחד מהפרקים.
מרתק לקרוא ממבט של לוחם חופש קטן ואמיץ
אבל הרבה יותר מזה, הכתיבה שלך מיוחדת!
היא מהפנטת ושובה
את אשכרה הצלחת לגרום לי לחבב ולהעריץ מחבל קטן. :)
אגב, לאל-ערביה אין עמוד שער...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

ספור בהמשכים שמבוסס על הכרות קרובה מאד של ההתמודדות אותה חווה גיבורת הסיפור.
אשמח לכל תגובה\ הערה\ הארה\ ביקורת וכו'...
קריאה מהנה!

***

אני לא רגילה.

פעם חשבתי שכן.

העולם היה יפה, צבוע בצבעי פסטל רכים ובהירים. הייתי רחלי, ילדת גן. אחת מתוך כולן.

נכון שאותו עולם היה מנוקד באדום עז ומהבהב ומדי פעם קראו לי "רחל" בפנים חמורות סבר, הקריאו דיאגנוזה.

אבל לא הרגשתי שונה.

***
בגן חובה הרגשתי לראשונה אחרת.
יצאנו לחצר, הגננת שושי ישבה בכיסא האדום והשגיחה עלינו בעיניה תוך כדי שיחת טלפון נסערת.
שיחקנו תופסת.
נתפסתי, הייתי לנציב. עמדתי דום, ידיי פרושות לשני צידי גופי, מנסות להגיע כמה שיותר רחוק לתפוס את החברות שרצות סביבי במרץ.
ככה אמא מצאה אותי.
"רחלוש" היא קראה, דגדגה אותי קלות "מה נשמע?"
לא ידעתי איך להגיב, לא הבנתי מה אמא עושה בגן, תהיתי מאיפה היא צצה לי פתאום מאחורי הגב.
אחרי שתיקת תדהמה ממושכת השבתי לה באותה המטבע "אמוש, מה נשמע?"
היא צחקה, נברה בתיק שלה ושלפה ממנו קופסה קטנה, מוכרת.
קופסת התרופות שלי.
"שכחנו היום מקפי ולוקי" אמא הניפה את הקופסה התכולה אל על.
קפי ולוקי היו בעצם קפרה ולוקוסומיד, צמד חמד של תרופות שניסו לחולל פלאים בגוף שלי ולא ממש הצליחו, אבל בלעדיהן היה יכול להיות גרוע יותר. הרבה יותר.
"אמא, איך שכחנו!?" שריר רטט בלחיה של אמא לשמע שאלתי.
"קורה" היא בקושי הצליחה להוציא את המילה הבודדת מהפה.
בשתיקה היא הושיטה לי את בקבוק המים שלה. בשתיקה בלעתי את קפי ולוקי. בשתיקה היא נופפה לי לשלום.
כשהיא יצאה מהשער ופסעה בשביל שמעתי את הטלפון שלה מצלצל. ראיתי אותה עונה. היא אמרה: "איך יכולתי לשכוח?". הרגשתי שהי עצובה.
שהיא נעלמה בעיקול והפניתי את ראשי מהשער גיליתי מעגל של חברות עומד סביבי.
"מה היא הביאה לך?"
"למה היא באה?"
"אמא שלך הלכה?"
בליל השאלות סחרר אותי.
"היא הביאה לי את הכדורים שלי. התרופות." עניתי להם בקול חלוש.
"למה את צריכה תרופות, יש לך חום?"
"את יודעת לבלוע כדורים???"
"למה?"
המטח שהומטר עלי גרם לי להבין בפעם הראשונה אני אחרת.
אמא עצובה בגללי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה