שיתוף - לביקורת אל תשליכנו

[חנה ש.]

ב"ה

האמת? רוב החיים זה התמודדות. פעם ככה, פעם אחרת.
ולפעמים הכי קשה זה פשוט לא להבין למה זה קורה לנו בכלל.
אנחנו מסתובבים בלי תשובות, מה עושים? איך מתמודדים?

ואז מגיע רגע כזה, פתאום אור קטן נדלק.
אנחנו מתחילים להבין מה לעשות, מה רוצים מאיתנו, איך להסתדר עם העניין
וזה הרגע שמקדם אותנו, לא רק להבין בראש, אלא גם לדעת מה לעשות בפועל.
דווקא מתוך הקושי, אנחנו באמת מבינים ומרגישים על מה מדובר.

יש ניסיונות מתמשכים, ולפעמים יש משהו שחוזר שוב ושוב.
אם זה עניין של אופי שתמיד מביא איתו היתקלויות,
אם זה חסר כלשהו,
או אם זה קושי ספציפי.

כך היה עם התמודדות רבת שנים.
לא אפרט, אבל מדובר במשהו ספציפי, לא מאוד קרוב, אלא ברמה של שכנים, אך מספיק נוכח כדי להציק.
כמה סבל היה שם, שוב אותן הצקות, שוב אותה אטימות, שוב אותה התעלמות.
וכמובן, מה שמציק הוא לא רק ההפרעה עצמה אלא גם האטימות והחוסר התחשבות הנוראה שמתלווה אליה.

ואז התפללתי. לא שיפסיקו להפריע לי, אלא פשוט: "ריבונו של עולם, תן לי להבין".
וברגע הזה נפתח לי שער חדש.

הרגע שבו מנצנצת הבנה, זהו רגע שאפשר לומר שהוא ההתחלה של הסוף.
גם כשהבעיה לא נעלמת, עצם ההבנה כבר נותנת כוח להמשיך.
הרבה מאוד תפילות ובקשות מובילות בדיוק לבקשה הזאת.

ותודה לך בורא עולמים על כך ששמת לי את המילים בפה.
כי ברגע שמגיע הרגע הנכון, כשמתמלאת סאת הצער, גם הדרך הופכת למפולסת.

באותו רגע נצנצה בי ההבנה: זה בכלל לא עליי, זה כעס ענק שבוער אצלם ויוצא החוצה.
זה כעס עצום, פנימי, שאין לו אוויר לנשום, אז הוא פשוט נשפך על אחרים, מי שקרוב ומי שרחוק.

כשהבנתי את זה, הבנתי שכמו ששאלה טובה היא חצי פתרון, כך גם תשובה טובה היא חצי פתרון.
עד עכשיו התייסרתי מכך שאנשים כל כך חסרי התחשבות, נוהגים בחוצפה ומנצלים.
ועכשיו הבנתי שהם מנסים להפיל עלי את הכעס הנורא שקיים אצלם.

הבנתי משהו חדש: אני לא חייבת לפענח אותם בכלל, כי מה שמניע אותם בכלל לא קשור אלי.
אני גם לא חייבת לקחת על עצמי את הכעס הזה.
ופתאום יש שקט בלב, אפילו מול כל ההצקות שהיו.

ההבנה הזו שחררה אותי.
לא חייבת לקחת על עצמי כעס שאינו שלי.
לא חייבת להסביר או להצדיק.

בימים אלו של סליחה ומחילה, כשאנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ימצא לנו מחילה תחת כיסא כבודו ונוכל לשוב אליו בלב שלם.
אנחנו לא מבינים את דרכי ה' ולא מבינים את מעשי בני האדם.

אבל אנחנו יודעים בידיעה גמורה שכל מה שעברנו היה לטובה גמורה.
ועד אז ננסה להבין מה אנחנו צריכים לעשות, וכמה אנחנו לא מבינים.

ואם הצלחתי לעזור למישהו לראות טיפה מעבר,
להבין שלא תמיד נבין את העליות והמורדות,
זה מספיק.
כי תמיד, תמיד, אתה סיבת הסיבות.

* כשמישהו משליך עלינו כעס, אנחנו כמעט באופן אוטומטי מתחילים להרגיש אותו, כאילו הוא שלנו.
אבל האמת היא, זה בכלל לא שלנו.
הכעס הזה יכול לעבור דרכנו, להדביק אותנו, רק אם אנחנו מוכנים לקחת אותו פנימה.
וכשאנחנו בוחרים שלא, אז לא משנה כמה ישליכו לכיווננו, אנחנו פשוט לא שם.

 

[חנה ש.]

אולי מישהו גרם לך לכעוס, פגע בך או התנהג בצורה לא הוגנת, ואחר כך עטף את זה בהצטדקות עוד יותר לא הוגנת? זה הרגע לעצור ולהבין באמת מה קרה.

כעס שעובר אלינו הוא כעס מושלך. אם אני חווה כעס שלא נולד מתוכי אלא פתאום מציף אותי, זה לא "סתם כי משהו קרה", זה איתות ברור שמישהו אחר השליך עלי את הכעס שלו.
לפעמים מנסים להציג זאת כסיבה אחרת, אבל האמת היא אחת: מדובר בהשלכה.

לא פעם הכעס הזה מגיע במסווה, עטוף בצחוק רועם, ברעש או בהתנהגות שנראית "שמחה" מבחוץ. אבל בפנים זו התפרקות של מתח וכעס, וכשזה מופנה כלפי מישהו אחר, זה עדיין כואב ומרגיז.והתחפושת, זה החלק המרגיז ביותר.

היא צורה להעביר כעס בעקיפין, בדרך מתוחכמת ולא הוגנת.

הרגע שבו אני מבינה, הוא הרגע שבו האמת נחשפת: אני רואה את הסיבה האמיתית, ומזהה את השקר שמסתתר מאחור. שם נולדת מנוחת הנפש, כי אינני מתבלבלת עוד בין שמחה אמיתית לבין השלכת כעס בתחפושת.

זה הרגע בו אני מבינה שיש כעס גדול מאוד שמונח שם, ואין שם משהו אחר.