הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בלילה צלצלתי לאחי, "יוצאים. חמש דקות אני אצלך, תרד כשאצפור".
"לאן?" שאל אחי אחרי שכבר סגרתי.
"לאן?" שאל שוב כשהתיישב לידי ברכב.
לא כעס כשלא עניתי לו, הוא כבר מכיר אותי, התרגל.
יצאנו מהעיר והתרחקנו אל תוך החשיכה, פניתי לכביש צדדי חסר עמודי תאורה העולה אל גבעה פראית.
"לכאן" עניתי סוף סוף ועצרתי את הרכב ליד מישור מעושב נטול עצים המשתרע בפסגה.
שכבנו על העשב, בפישוט ידיים ורגליים, כיפת הכוכבים התקמרה ועטפה את כל שדה הראייה.
"ואו, מאות", אמר אחי, "אלפים אולי".
"טריליונים" אמרתי. "צריך לצאת מאזור זיהום האור כדי להיחשף למראות האלה".
"היום אחרי הדלקת נרות", התחלתי לספר לו בקול חרישי, "כולם הלכו לסלון לשחק ולאכול סופגניות, אני נשארתי מול הנרות יושב/שוכב על המיטה בחדרון הקטן והחנוק, עיניי נעוצות בנרות.
לא יודע. אולי חוסר חמצן בחדר, אולי נמנמתי, אולי נכנסתי לטרנס היפנוטי, אבל השלהבות היו גדולות מתמיד וובהירות מתמיד, ובתוך אחת מהן ראיתי דמות פנים.
היה זה מתיתיהו בן יוחנן.
טוב, כנראה באמת נמנמתי. אבל את פניו ראיתי בבירור, והוא הביט בי ברוך, והתחיל לדבר אלי.
דיברנו על ניסים.
הוא סיפר על הנס הראשון שחווה בחייו. הוא היה ילד בן חמש ואביו לקח אותו אתו לעבודה.
עם שחר יצאו ממודיעין, שש שעות היטלטל על הסוס מחבק את מתני אביו, עד שהגיעו לירושלים.
בלשכתו של אבא בבית המקדש ראה מתיתיהו הקטן נס אמיתי.
את הנס השני ראה כשיצאו לצפון לקנות משי לחתונה של אחותו. בדרך חזור הם עלו אל הר הארבל, לעשות את הלילה בביתו של ניתאי.
שם, אצל ניתאי הארבלי, ראה מתיתיהו ניסים מופלאים, בגתות, בבורות המים, ובמטווה הפשתן, הברכה בבית הרבי שינתה את הטבע בכל פינה.
נס שלישי התרחש למתיתיהו עצמו כשפגש באריה גדול במהלך טיול ביער בן שמן, ובין הסלעים גילה גומחה קטנה אליה הזדחל, והאריה שהיה, לפי השאגות, רעב מאד, לא הצליח להכניס את ראשו למחבוא של מתיתיהו, הוא רק דחק את כפו פנימה וציפורניו חרטו על ירך הילד חמישה פסים מדממים.
במלחמה הגדולה ראה מתיתיהו, כמובן ניסים רבים, שהפעימו את ליבו וזעזעו את חושיו בכל פעם מחדש. אבל היום הוא צוחק.
השלהבת הצהובה אדומה פיזזה סביב פניו הקורנים של מתיתיהו.
היום הוא צוחק על כל הניסים הקטנטנים הללו.
כשהוא נמצא עכשיו למעלה למעלה, מאחורי הקלעים של העולם. והוא רואה את הבימוי המדהים של עולם שלם הכולל מליארדי ניסים בכל שניה, ניסים מורכבים ומתוחכמים. הוא כבר שכח מזמן את המילה הזאת... "טבע". ואפילו שפתותיו שבח כמרחבי רקיע אין הוא מספיק להודות ולהלל על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות הטובות ניסים ונפלאות...
"הם... הם מדליקים נרות..." לחש אחי אל פנורמת השמים המנוקדים ניצוצות מאופק לאופק.
"השמים מספרים כבודו ומעשה ידיו מגיד הרקיע" אמרתי.
"זאת החנוכיה השמיימית" אחי מלמל בהבנה.
ושנינו התחלנו לשיר יחד:
"הנרות הללו נדלקים על הניסים ועל הנפלאות שמתרחשים בכל זמן בכל מקום לכל אחד ואחד מאיתנו.
כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת - השם אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.
"לאן?" שאל אחי אחרי שכבר סגרתי.
"לאן?" שאל שוב כשהתיישב לידי ברכב.
לא כעס כשלא עניתי לו, הוא כבר מכיר אותי, התרגל.
יצאנו מהעיר והתרחקנו אל תוך החשיכה, פניתי לכביש צדדי חסר עמודי תאורה העולה אל גבעה פראית.
"לכאן" עניתי סוף סוף ועצרתי את הרכב ליד מישור מעושב נטול עצים המשתרע בפסגה.
שכבנו על העשב, בפישוט ידיים ורגליים, כיפת הכוכבים התקמרה ועטפה את כל שדה הראייה.
"ואו, מאות", אמר אחי, "אלפים אולי".
"טריליונים" אמרתי. "צריך לצאת מאזור זיהום האור כדי להיחשף למראות האלה".
"היום אחרי הדלקת נרות", התחלתי לספר לו בקול חרישי, "כולם הלכו לסלון לשחק ולאכול סופגניות, אני נשארתי מול הנרות יושב/שוכב על המיטה בחדרון הקטן והחנוק, עיניי נעוצות בנרות.
לא יודע. אולי חוסר חמצן בחדר, אולי נמנמתי, אולי נכנסתי לטרנס היפנוטי, אבל השלהבות היו גדולות מתמיד וובהירות מתמיד, ובתוך אחת מהן ראיתי דמות פנים.
היה זה מתיתיהו בן יוחנן.
טוב, כנראה באמת נמנמתי. אבל את פניו ראיתי בבירור, והוא הביט בי ברוך, והתחיל לדבר אלי.
דיברנו על ניסים.
הוא סיפר על הנס הראשון שחווה בחייו. הוא היה ילד בן חמש ואביו לקח אותו אתו לעבודה.
עם שחר יצאו ממודיעין, שש שעות היטלטל על הסוס מחבק את מתני אביו, עד שהגיעו לירושלים.
בלשכתו של אבא בבית המקדש ראה מתיתיהו הקטן נס אמיתי.
את הנס השני ראה כשיצאו לצפון לקנות משי לחתונה של אחותו. בדרך חזור הם עלו אל הר הארבל, לעשות את הלילה בביתו של ניתאי.
שם, אצל ניתאי הארבלי, ראה מתיתיהו ניסים מופלאים, בגתות, בבורות המים, ובמטווה הפשתן, הברכה בבית הרבי שינתה את הטבע בכל פינה.
נס שלישי התרחש למתיתיהו עצמו כשפגש באריה גדול במהלך טיול ביער בן שמן, ובין הסלעים גילה גומחה קטנה אליה הזדחל, והאריה שהיה, לפי השאגות, רעב מאד, לא הצליח להכניס את ראשו למחבוא של מתיתיהו, הוא רק דחק את כפו פנימה וציפורניו חרטו על ירך הילד חמישה פסים מדממים.
במלחמה הגדולה ראה מתיתיהו, כמובן ניסים רבים, שהפעימו את ליבו וזעזעו את חושיו בכל פעם מחדש. אבל היום הוא צוחק.
השלהבת הצהובה אדומה פיזזה סביב פניו הקורנים של מתיתיהו.
היום הוא צוחק על כל הניסים הקטנטנים הללו.
כשהוא נמצא עכשיו למעלה למעלה, מאחורי הקלעים של העולם. והוא רואה את הבימוי המדהים של עולם שלם הכולל מליארדי ניסים בכל שניה, ניסים מורכבים ומתוחכמים. הוא כבר שכח מזמן את המילה הזאת... "טבע". ואפילו שפתותיו שבח כמרחבי רקיע אין הוא מספיק להודות ולהלל על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות הטובות ניסים ונפלאות...
"הם... הם מדליקים נרות..." לחש אחי אל פנורמת השמים המנוקדים ניצוצות מאופק לאופק.
"השמים מספרים כבודו ומעשה ידיו מגיד הרקיע" אמרתי.
"זאת החנוכיה השמיימית" אחי מלמל בהבנה.
ושנינו התחלנו לשיר יחד:
"הנרות הללו נדלקים על הניסים ועל הנפלאות שמתרחשים בכל זמן בכל מקום לכל אחד ואחד מאיתנו.
כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת - השם אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.
