אני רק אדם שהבין איך להתפרנס בכבוד

[Natan Galant]

ביום הראשון חשבתי שאני מיותר.
האנשים נכנסו לרב מתי שבא להם, דפקו בכל שעה משעות היום.
תשע, עשר, אחת עשרה בבוקר, צהרים, ערב. דפיקות דפיקות, כל הזמן.
ישבתי בסלון של הרב וחיפשתי משהו לקרוא, לא מצאתי. ניסיתי להראות נוכחות אבל האנשים הביטו ולא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
באנו אל הרב, לא אליך, אמרו עיניהם.

למחרת היה אותו דבר, וביום הבא גם.
זהו זה, החלטתי. אני עוזב. קמתי מהספה בשעה שתים עשרה ורבע, בדיוק כאשר בחור קטן ומקומט יצא מהרב עם אור בעיניים, ודפקתי על דלת חדרו.
הרב בדיוק ענה לשיחת טלפון ככה שהוא לא שמע את הדפיקות שלי, ובדיעבד עיכלתי את הנס הגדול. כל הדור כולו צריך להעריך את הנס ההוא.
כי באותו רגע שעצרתי את הדפיקות, נכנס עוד בחור לבית של הרב. גם אחד קומפקטי וקטן. בטח רצה לשאול אותו משהו שטותי כמו הקודם.
היות שידעתי שהרב תפוס כרגע בפניות קודמות - עובדה שהוא לא פתח לי את הדלת - לא נתתי לבחור הקטן להכנס. נשענתי על משקוף הדלת, הודעתי לו בפרצוף חד משמעי:
הרב לא יכול עכשיו. תבוא בערב.
ערב זה רחוק, עוד הרבה זמן. עד אז הרב כנראה יתפנה, חשבתי.
כעבור חמש דקות עוד מישהו מהשכונה רצה להכנס לרב. אחד רציני דווקא, אם אני לא טועה היה פעם ראש כולל.
הוא היה קשוח יותר מהקודם, ושאל אותי שוב ושוב ממתי יש לרב גבאים.
לרגע לא גמגמתי. הודעתי לו, ישר לפנים המטופחות שלו, שהרב מינה אותי החל מאתמול להיות הגבאי.

הוא שמע את המשפט, ראה את הרצינות ואת הבטחון העצמי שלי - ונרתע קצת. התיישב על הספה ושאל מתי אפשר להכנס בכל זאת לרב, והיות שהנושא דחוף, הוא מוכן לשלם חמישים שקלים לבדק הבית.
בדק הבית? לא קלטתי בשניה הראשונה. אחר כך הבנתי. דמי טיפול, עמלה, שוחד, דמי כניסה, איך שתרצו.
אמרתי לו שבמאה שקל אנסה להכניס אותו בכל זאת לרב, ואדון פנים מטופחות ראש כולל בדימוס נתן לי את השטר המבוקש, מקופל לפיסה זעירה.
טמנתי את השטר בכיס, דפקתי בדלת של הרב, שאלתי אותו אם אפשר להכניס אליו יהודי שבא להתייעץ. הרב חייך ואמר שברור, וכשהכנסתי את האורח לחדר לחשתי לו באוזן: לא יותר מעשר דקות. תיכף יבואו הרבה אנשים.

וככה התחלתי להיות גבאי. מכלום, מאפס. בניתי בעצמי את התפקיד. אפילו הרב לא חלם מה אני אעשה ממנו ומה יהיה ממני. הרב בסך הכל ראה שקשה לי בישיבה והציע לי ללמוד בבית שלו ולנקות מידי פעם, ואולי גם להכין קפה לאנשים שמגיעים להתייעץ פה ושם. אני הפכתי את עצמי לגבאי, ואת הרב - לאושייה מבוקשת ובלתי נגישה.
אני מינפתי את הרב.

ונכון, מאז עברו הרבה שטרות בכיסים שלי, קניתי דירה בירושלים ועוד שלוש בבית שמש, והצלחתי לווסת את כמויות האנשים שבאים לרב, אבל שום דבר לא מושלם:

מידי פעם אני חש צביטה קטנה בלב, ושואל את עצמי אם הרב יודע כמה כסף אני עושה מהאנשים שבסך הכל באו לבקש ממנו ברכה ועצה. אני חושב שאם היה לו מושג כמה טוב עשיתי בשבילו, ואיך הפכתי אותו מאדם רגיל ונגיש שכל אחד יכול להכנס אליו לאחד כזה שממש אבל ממש קשה להגיע אליו – כנראה שהוא עצמו היה משלם לי גם קצת, שכר טרחה כזה. יעזור לי מאוד לסגור את החוזה על הדירה הרביעית בבית שמש.

 

[שיילה]

כמו שמסופר על אותו רב שבא אחד לבכות אצלו על פרנסה,
שאל אותו הרב "אין לך כסף?"
"אף לא פרוטה", ענה.
הרכין הרב את ראשו ושאל "אז איך נכנסת?".

 

[Natan Galant]

כמו שמסופר על אותו רב שבא אחד לבכות אצלו על פרנסה,
שאל אותו הרב "אין לך כסף?"
"אף לא פרוטה", ענה.
הרכין הרב את ראשו ושאל "אז איך נכנסת?".

לא הכרתי. מצחיק ביותר, תודה רבה

אגב, חייב לציין שלפני תקופה נכנסתי לביתו של הגר"ח, ומה השתוממתי לראות כמה לא צריך פרוטקציה.
המתנתי שם בחוץ עם חתן כלשהו, חלון נפתח, ראש הציץ, אמרנו שיש חתן, הראש נעלם, הדלת נפתחה, ואחרי כמה דקות היינו בחדרו של שר התורה, והראש שהכניס אותנו גם חייך בכזו מתיקות. רק בשביל לקבל כזה חיוך והארת פנים היה שווה לבוא...

 

[undo]

כמו שמסופר על אותו רב שבא אחד לבכות אצלו על פרנסה,
שאל אותו הרב "אין לך כסף?"
"אף לא פרוטה", ענה.
הרכין הרב את ראשו ושאל "אז איך נכנסת?".

זו הייתה הפרוטה האחרונה.

 

[yonatanr]

ביום הראשון חשבתי שאני מיותר.
האנשים נכנסו לרב מתי שבא להם, דפקו בכל שעה משעות היום.
תשע, עשר, אחת עשרה בבוקר, צהרים, ערב. דפיקות דפיקות, כל הזמן.
ישבתי בסלון של הרב וחיפשתי משהו לקרוא, לא מצאתי. ניסיתי להראות נוכחות אבל האנשים הביטו ולא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
באנו אל הרב, לא אליך, אמרו עיניהם.

למחרת היה אותו דבר, וביום הבא גם.
זהו זה, החלטתי. אני עוזב. קמתי מהספה בשעה שתים עשרה ורבע, בדיוק כאשר בחור קטן ומקומט יצא מהרב עם אור בעיניים, ודפקתי על דלת חדרו.
הרב בדיוק ענה לשיחת טלפון ככה שהוא לא שמע את הדפיקות שלי, ובדיעבד עיכלתי את הנס הגדול. כל הדור כולו צריך להעריך את הנס ההוא.
כי באותו רגע שעצרתי את הדפיקות, נכנס עוד בחור לבית של הרב. גם אחד קומפקטי וקטן. בטח רצה לשאול אותו משהו שטותי כמו הקודם.
היות שידעתי שהרב תפוס כרגע בפניות קודמות - עובדה שהוא לא פתח לי את הדלת - לא נתתי לבחור הקטן להכנס. נשענתי על משקוף הדלת, הודעתי לו בפרצוף חד משמעי:
הרב לא יכול עכשיו. תבוא בערב.
ערב זה רחוק, עוד הרבה זמן. עד אז הרב כנראה יתפנה, חשבתי.
כעבור חמש דקות עוד מישהו מהשכונה רצה להכנס לרב. אחד רציני דווקא, אם אני לא טועה היה פעם ראש כולל.
הוא היה קשוח יותר מהקודם, ושאל אותי שוב ושוב ממתי יש לרב גבאים.
לרגע לא גמגמתי. הודעתי לו, ישר לפנים המטופחות שלו, שהרב מינה אותי החל מאתמול להיות הגבאי.

הוא שמע את המשפט, ראה את הרצינות ואת הבטחון העצמי שלי - ונרתע קצת. התיישב על הספה ושאל מתי אפשר להכנס בכל זאת לרב, והיות שהנושא דחוף, הוא מוכן לשלם חמישים שקלים לבדק הבית.
בדק הבית? לא קלטתי בשניה הראשונה. אחר כך הבנתי. דמי טיפול, עמלה, שוחד, דמי כניסה, איך שתרצו.
אמרתי לו שבמאה שקל אנסה להכניס אותו בכל זאת לרב, ואדון פנים מטופחות ראש כולל בדימוס נתן לי את השטר המבוקש, מקופל לפיסה זעירה.
טמנתי את השטר בכיס, דפקתי בדלת של הרב, שאלתי אותו אם אפשר להכניס אליו יהודי שבא להתייעץ. הרב חייך ואמר שברור, וכשהכנסתי את האורח לחדר לחשתי לו באוזן: לא יותר מעשר דקות. תיכף יבואו הרבה אנשים.

וככה התחלתי להיות גבאי. מכלום, מאפס. בניתי בעצמי את התפקיד. אפילו הרב לא חלם מה אני אעשה ממנו ומה יהיה ממני. הרב בסך הכל ראה שקשה לי בישיבה והציע לי ללמוד בבית שלו ולנקות מידי פעם, ואולי גם להכין קפה לאנשים שמגיעים להתייעץ פה ושם. אני הפכתי את עצמי לגבאי, ואת הרב - לאושייה מבוקשת ובלתי נגישה.
אני מינפתי את הרב.

ונכון, מאז עברו הרבה שטרות בכיסים שלי, קניתי דירה בירושלים ועוד שלוש בבית שמש, והצלחתי לווסת את כמויות האנשים שבאים לרב, אבל שום דבר לא מושלם:

מידי פעם אני חש צביטה קטנה בלב, ושואל את עצמי אם הרב יודע כמה כסף אני עושה מהאנשים שבסך הכל באו לבקש ממנו ברכה ועצה. אני חושב שאם היה לו מושג כמה טוב עשיתי בשבילו, ואיך הפכתי אותו מאדם רגיל ונגיש שכל אחד יכול להכנס אליו לאחד כזה שממש אבל ממש קשה להגיע אליו – כנראה שהוא עצמו היה משלם לי גם קצת, שכר טרחה כזה. יעזור לי מאוד לסגור את החוזה על הדירה הרביעית בבית שמש.

אין ספק שבדורנו, עם ריבוי המבקשים להסתופף בצל הרבנים והצדיקים, הג'וב של המשב"ק / גבאי שמנהל את זמני הקבלה, הוא מחויב המציאות. אחרת לא יהיו להם לא יום ולא לילה.
אלא מאי? האנשים שמצליחים להשתחל למשרות הללו, הם פעמים רבות נבזים וחדלי אישים, ודוגמת 'גיחזי' בשעתו, עושים לביתם על חשבון הצדיק.
ונשאלת השאלה, האם ראוי הדבר שהציבור ישלם מהונו ואונו, בשביל שגם אחרים יוכלו להיעזר בצדיק.
ומשום מה, זה מזכיר לי אשכול נוסף שפתח אמש פותח האשכול דנן [רמז - הוא צבוע בכתום], שבו הוסבר שדרישת התשלום עבור חסד מסויים שיכול להיעשות בחינם - היא בשביל שאחרים יוכלו ליהנות אף הם מן החסד.

 

[בא בחשבון]

אחד ניגש לרב וביקש ברכה עליו ועל ילדיו, והציע אף להוסיף תשלום 'כופר נפש' ונקב בסכום פלוני.
נזעק הרב: "איך אתה מעז? זה לא מכסה לי אפילו את החומרים!"