הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מוקדש באהבה והערכה להעני, אחותי המדהימה, אשת החיל, שהעניקה לי את ההשראה לכתיבת הסיפור...
הרגע הזה.
אוי, שוב יוסי פולט. צריך להרים אותו.
שורי מניחה את איטי על השטיח הצבעוני, נותנת לה מהר קשקשן ביד, מקדימה תרופה למכה, לפני שתפצח בבכי, ומזנקת לעבר יוסי. מרימה אותו, שימשיך לפלוט ולא ישתנק, חלילה.
משכיבה אותו על הבטן, מתעלמת מציוצי המחאה שהוא משמיע, ופונה סוף סוף למוישי שלה הצורח ברקע. "מה אתה צריך, מוישי'לע מתוק של אימא, אי אפשר כל היום על הידיים, אימא צריכה לטפל בעוד תינוקות, אתה לא בן יחיד כאן"
מוישי תולה בה עיני תכלת גדולות ו...חופן את ראשו הקירח בחלוקה המהוה, מתעלם לגמרי מהמוסר שאימא הרביצה בו. שורי מחבקת אותו חזק, נושמת לתוכה עמוק את הריח הכי מדהים בעולם, הריח של התינוק ש ל ה, מתמכרת רגע אחד ארוך לרכות ולמתיקות, שואבת ממנו כוחות לרגעים ולשעות שיבואו.
אם להיות כנים, מוישי שלה הוא התינוק הכי קשה במשפחתון, אבל מצד שני הוא הכי הכי נותן לה כוחות לשרוד בעבודה הזאת.
מציצה בשעון. מה? רק תשע וחצי? ממתי השעון התחיל ללכת בקצב איטי כל כך? אולי הוא מקולקל?
היא כבר הספיקה היום להעביר את הרצפה שטיפה מהירה לפני שהתינוקות הגיעו, קיבלה אותם בצרוף הוראות מפורטות, ישבה איתם על הרצפה עם משחקים וקשקשנים, החליפה להם טיטולים, פלוס החלפת בייביגרו לשימי שהתלכלך לגמרי. רסקה פירות לאיטי ונחמי, וירקות לשימי, האכילה אותם כפית כפית. הכינה מטרנה ליוסי, האכילה ונגבה את מה שהוא פלט על הרצפה שנשטפה לפני שעה , ושוב האכילה, ואז החליפה לו את הבייביגרו כי הוא שוב פלט והפעם על בגדיו. ובין לבין, צריך היה גם להאכיל ולהרגיע את מוישי שלה, שלא מבין למה הוא צריך להתחלק באימא שלו עם עוד תינוקות.
די! היא לא יכולה יותר לשמוע קול של תינוק בוכה! ואפילו לא של תינוק צוחק או מגרגר!
אין לה כוח! אין לה אפילו גרם כוח!
* * *
יש לה חלום...
בחלומה היא לבושה יפה. חליפה מחוייטת או חולצה ספורטיבית, לא משנה. העיקר לבושה ולא עם חלוק.
נועלת נעלי עקב גבוהות או נמוכות, או נעליים ספורטיביות, לא משנה, העיקר נעליים ולא נעלי בית.
חובשת פאה. תיק אלגנטי על כתפה, אומרת יפה שלום לבלאגן שבבית, מפקידה את אוצרה אצל מטפלת מסורה ואחראית בצרוף צרור הוראות , נפנוף לשלום תוך הפרחת נשיקה. ו...לעבודה.
מתמקמת לה בנוחות באיזשהוא משרד ממוזג או קליניקה מכובדת. היא גרפיקאית או מזכירה, או אדריכלית, ואולי מרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת. יתכן שיתאים לה להיות מתכנתת או מנהלת חשבונות. ואם ללכת ממש רחוק- למה לא מטפלת רגשית מבוקשת? ואם להרחיק עוד יותר למחוזות ממש הזויים, אז היא רוצה להיות מרצה, אבל לא סתם מרצה אלא מהזן המבוקש, שהיומן שלה מלא שלושה חודשים קדימה.
ואחרי כמה שעות טובות ופוריות של עבודה מחוץ לבית , חוזרת למטפלת בהרגשה שהיא כבר רוצה לראות שוב את התינוק שלה, מקבלת אותו אליה בזרועות פתוחות ומתגעגעות. ו...הביתה בשמחה רבה, מלאת כוחות למשפתתה היקרה.
היא לא למדה שום מקצוע, כך שכל האפשרויות פתוחות בפניה.
או סגורות... תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה...
* * *
מתנערת מן החלום המתוק. מנסה לאסוף את עצמה.
אוספת גם את המשחקים, מפנה את השטח בשביל שעת יצירה. היא הרי צריכה לכתוב אחר כך בדף קשר ש'המתוקים נורא נהנו לצבוע את הפרחים לבד לבד'
עוזרת לשימי לקשקש עם הצבעים 'לבד לבד'. משליטה סדר בין איטי לנחמי שמורטת לה את שערותיה הבודדות, יען כי העיזה איטי לחטוף מידיה את הצבע האדום. וממהרת להוציא מפיו של יוסי צבע ורוד, "אסור, יוסי! זה מסוכן! לא להכניס לפה!"
גם הבוקר-צהריים הארוך ביותר נגמר בסוף. ובחמישה לארבע, כשאימא של נחמי באה לקחתה, ועל פניה חיוך מותש אך מלא סיפוק, שורי שואלת, כאילו בדרך אגב, במה היא עובדת, וכמה זמן זה ללמוד אדריכלות, ואיפה הכי שווה ללמוד את זה, וכמה זה עולה, ובכלל, האם זה מקצוע רווחי, ואיך יותר שווה לעבוד, כשכירה או כעצמאית, ו... השאלה הכי חשובה, האם היא נהנית בעבודה?
אחר כך היא חושבת לעצמה, שבעצם, מה זה משנה האם אימא של נחמי נהנית או לא, כל אחד והאופי שלו ובכלל לא בטוח שמה שמהנה את אימא של נחמי, האדריכלית, יהנה גם אותה.
ובכל זאת, למרות כל ההסברים שהיא מסבירה לעצמה, למחרת זוכה גם אימא של שימי לתחקור יסודי. ושורי לומדת גם דבר ושניים על חייהן של הגרפיקאיות, היא מקבלת הסבר נרחב על עולם הפרסום, ואיך כובשים את לב הציבור, ואיך אפשר להצליח לשכנע אותם במה שאתה רוצה לשכנע אותם. וכל ההסברים הללו שניתנים לשורי ביד רחבה, יוצאים מפיה של אימא של שימי, כשהברק מאיר את עיניה העייפות אך מרוצות.
ושוב היא מזכירה לעצמה שאין זה אומר כלום לגביה, ובכל זאת זה כן אומר דבר אחד משמעותי מאוד. זה אומר שבעצם יש מושג כזה לעבוד בעבודה שנהנים בה.
גם עלוני הפרסום למיניהם זוכים לעלעול יסודי ביותר, היא כבר לא מסתפקת ברפרוף הרגיל. כל מודעה שמודיעה על לימודי מקצוע כלשהוא נטחנת ונלעסת במוחה הקודח, מתקשרת לברר, שואלת, דורשת הסברים מפורטים, וחולמת בהקיץ על השינוי שבוא יבוא.
ובבקרים היא סוחבת, עוד שעה, ועוד חצי שעה. כל יום דומה לקודמו. אין חידושים מיוחדים. מה כבר יכול להתחדש? התינוקות הם אותם תינוקות. הצעצועים גם הם לא השתנו במיוחד. המטרנה והגרבר והירקות, כנ"ל.
העולם כולו רועש וגועש, דברים מתקדמים, עבודות מסעירות נעשות, פעולות מרגשות נפעלות.
יש מסיבה ענקית, מוארת, מרגשת, כולם הוזמנו. ורק אותה שכחו בבית, יחד עם התינוקות. כך היא מרגישה.
"כשיבוא המשיח, כולם ירוצו לקבל את פניו, ורק אני אשאר כאן, תקועה, עם התינוקות במשפחתון" כך שחה יום אחד לאברומי בעלה, בקול מריר.
* * *
ובוקר אחד, שגרתי כמו שרק הבקרים שלה יכולים להיות, היא יושבת על הרצפה זרועת הצעצועים, מנסה לנוח קמעא מטקס ההאכלה. מימינה ומשמאלה תינוקות שהיא יודעת שהם מתוקים, רק שלה – עכשיו - קשה לראות את המתיקות.
יוסי זוחל על גחונו, מתקדם במרץ לעבר כתם קטנצ''ק של גרבר, שנשר כנראה בעת שהאכילה את איטי, הוא מצמיד את ראשו בלהיטות לרצפה, מלקק את השאריות בהנאה בלתי מוסתרת.
מה יש לו, לתינוקי הזה? רק לפני חמש דקות הוא סיים בקבוק מטרנה מלא. הוא לא רעב. למה הוא כל כך להוט אחרי שיירי האוכל?
שימי מתקרב אליו בצעדים של פינגווין, ענוד עדיין בסינר שלו.
יוסי מתרומם על ברכיו, נאחז בשימי ומושך את סינרו המלוכלך ברסק ירקות, מוריד בידיו השמנמנות את השאריות שהסינר 'אכל' בעת הארוחה, ומכניס בלהיטות לפה הקטן, מלקק שוב ושוב.
שורי מרחמת עליו, הוא ממש נראה רעב.
מכינה לו בקבוק מטרנה נוסף, אך הוא מסובב את ראשו בהחלטיות, קומץ את פיו בהפגנתיות.
משמע, הוא לא רעב. אז מה כן?
מצידה הייתה נותנת לו מנה שלמה של ירקות או פירות. הבעיה היא שזה לא בריא בשבילו, כך לדברי אימא של יוסי, בשם הרופא שלו.
"יוסי'לע מתוקי, למה אתה רק רוצה את האוכל של איטי ושל שימי ונחמי? גם לך יש אוכל טעים, נכון שזה בטעם אחר, אבל זה מזין, וגם לא רע בכלל, עובדה שכשאתה רעב אתה אוכל את זה בשיא התיאבון"
הוא מביט בה בעיניו התינוקיות,
"אתה שומע?" היא ממשיכה להחדיר בו השקפות נכונות לחיים "זה לא בריא לרצות רק את מה שיש לכולם. שמח בחלקך, שומע? יש לך גם דברים טובים וטעימים, והם שלך".
ואולי עוד מעט, יתכן שזה יקרה מחר, או שמא ואולי בעוד שבוע או שבועיים, היא תאמר גם לעצמה בשקט:
שורי חביבתי, מותר ורצוי לרצות לעבוד בעבודה שנהנים בה, אין בזה שום פסול. גם לברר כל היום, ולבדוק בכל עלוני הפרסומת לאורך ולרוחב ולעומק, זה עדיין בגדר הנורמה.
אבל שורי, אנא, לטובתך, אל תשכחי ליהנות ממתנת החיים שאת עכשיו חיה בתוכם.
כי מהם בעצם החיים האלה, שכל כך הרבה מדברים אודותם?
החיים הם בעצם, אתמול והיום ומחר ומחרתיים.
הרגע הזה.
הרגע הזה.
אוי, שוב יוסי פולט. צריך להרים אותו.
שורי מניחה את איטי על השטיח הצבעוני, נותנת לה מהר קשקשן ביד, מקדימה תרופה למכה, לפני שתפצח בבכי, ומזנקת לעבר יוסי. מרימה אותו, שימשיך לפלוט ולא ישתנק, חלילה.
משכיבה אותו על הבטן, מתעלמת מציוצי המחאה שהוא משמיע, ופונה סוף סוף למוישי שלה הצורח ברקע. "מה אתה צריך, מוישי'לע מתוק של אימא, אי אפשר כל היום על הידיים, אימא צריכה לטפל בעוד תינוקות, אתה לא בן יחיד כאן"
מוישי תולה בה עיני תכלת גדולות ו...חופן את ראשו הקירח בחלוקה המהוה, מתעלם לגמרי מהמוסר שאימא הרביצה בו. שורי מחבקת אותו חזק, נושמת לתוכה עמוק את הריח הכי מדהים בעולם, הריח של התינוק ש ל ה, מתמכרת רגע אחד ארוך לרכות ולמתיקות, שואבת ממנו כוחות לרגעים ולשעות שיבואו.
אם להיות כנים, מוישי שלה הוא התינוק הכי קשה במשפחתון, אבל מצד שני הוא הכי הכי נותן לה כוחות לשרוד בעבודה הזאת.
מציצה בשעון. מה? רק תשע וחצי? ממתי השעון התחיל ללכת בקצב איטי כל כך? אולי הוא מקולקל?
היא כבר הספיקה היום להעביר את הרצפה שטיפה מהירה לפני שהתינוקות הגיעו, קיבלה אותם בצרוף הוראות מפורטות, ישבה איתם על הרצפה עם משחקים וקשקשנים, החליפה להם טיטולים, פלוס החלפת בייביגרו לשימי שהתלכלך לגמרי. רסקה פירות לאיטי ונחמי, וירקות לשימי, האכילה אותם כפית כפית. הכינה מטרנה ליוסי, האכילה ונגבה את מה שהוא פלט על הרצפה שנשטפה לפני שעה , ושוב האכילה, ואז החליפה לו את הבייביגרו כי הוא שוב פלט והפעם על בגדיו. ובין לבין, צריך היה גם להאכיל ולהרגיע את מוישי שלה, שלא מבין למה הוא צריך להתחלק באימא שלו עם עוד תינוקות.
די! היא לא יכולה יותר לשמוע קול של תינוק בוכה! ואפילו לא של תינוק צוחק או מגרגר!
אין לה כוח! אין לה אפילו גרם כוח!
* * *
יש לה חלום...
בחלומה היא לבושה יפה. חליפה מחוייטת או חולצה ספורטיבית, לא משנה. העיקר לבושה ולא עם חלוק.
נועלת נעלי עקב גבוהות או נמוכות, או נעליים ספורטיביות, לא משנה, העיקר נעליים ולא נעלי בית.
חובשת פאה. תיק אלגנטי על כתפה, אומרת יפה שלום לבלאגן שבבית, מפקידה את אוצרה אצל מטפלת מסורה ואחראית בצרוף צרור הוראות , נפנוף לשלום תוך הפרחת נשיקה. ו...לעבודה.
מתמקמת לה בנוחות באיזשהוא משרד ממוזג או קליניקה מכובדת. היא גרפיקאית או מזכירה, או אדריכלית, ואולי מרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת. יתכן שיתאים לה להיות מתכנתת או מנהלת חשבונות. ואם ללכת ממש רחוק- למה לא מטפלת רגשית מבוקשת? ואם להרחיק עוד יותר למחוזות ממש הזויים, אז היא רוצה להיות מרצה, אבל לא סתם מרצה אלא מהזן המבוקש, שהיומן שלה מלא שלושה חודשים קדימה.
ואחרי כמה שעות טובות ופוריות של עבודה מחוץ לבית , חוזרת למטפלת בהרגשה שהיא כבר רוצה לראות שוב את התינוק שלה, מקבלת אותו אליה בזרועות פתוחות ומתגעגעות. ו...הביתה בשמחה רבה, מלאת כוחות למשפתתה היקרה.
היא לא למדה שום מקצוע, כך שכל האפשרויות פתוחות בפניה.
או סגורות... תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה...
* * *
מתנערת מן החלום המתוק. מנסה לאסוף את עצמה.
אוספת גם את המשחקים, מפנה את השטח בשביל שעת יצירה. היא הרי צריכה לכתוב אחר כך בדף קשר ש'המתוקים נורא נהנו לצבוע את הפרחים לבד לבד'
עוזרת לשימי לקשקש עם הצבעים 'לבד לבד'. משליטה סדר בין איטי לנחמי שמורטת לה את שערותיה הבודדות, יען כי העיזה איטי לחטוף מידיה את הצבע האדום. וממהרת להוציא מפיו של יוסי צבע ורוד, "אסור, יוסי! זה מסוכן! לא להכניס לפה!"
גם הבוקר-צהריים הארוך ביותר נגמר בסוף. ובחמישה לארבע, כשאימא של נחמי באה לקחתה, ועל פניה חיוך מותש אך מלא סיפוק, שורי שואלת, כאילו בדרך אגב, במה היא עובדת, וכמה זמן זה ללמוד אדריכלות, ואיפה הכי שווה ללמוד את זה, וכמה זה עולה, ובכלל, האם זה מקצוע רווחי, ואיך יותר שווה לעבוד, כשכירה או כעצמאית, ו... השאלה הכי חשובה, האם היא נהנית בעבודה?
אחר כך היא חושבת לעצמה, שבעצם, מה זה משנה האם אימא של נחמי נהנית או לא, כל אחד והאופי שלו ובכלל לא בטוח שמה שמהנה את אימא של נחמי, האדריכלית, יהנה גם אותה.
ובכל זאת, למרות כל ההסברים שהיא מסבירה לעצמה, למחרת זוכה גם אימא של שימי לתחקור יסודי. ושורי לומדת גם דבר ושניים על חייהן של הגרפיקאיות, היא מקבלת הסבר נרחב על עולם הפרסום, ואיך כובשים את לב הציבור, ואיך אפשר להצליח לשכנע אותם במה שאתה רוצה לשכנע אותם. וכל ההסברים הללו שניתנים לשורי ביד רחבה, יוצאים מפיה של אימא של שימי, כשהברק מאיר את עיניה העייפות אך מרוצות.
ושוב היא מזכירה לעצמה שאין זה אומר כלום לגביה, ובכל זאת זה כן אומר דבר אחד משמעותי מאוד. זה אומר שבעצם יש מושג כזה לעבוד בעבודה שנהנים בה.
גם עלוני הפרסום למיניהם זוכים לעלעול יסודי ביותר, היא כבר לא מסתפקת ברפרוף הרגיל. כל מודעה שמודיעה על לימודי מקצוע כלשהוא נטחנת ונלעסת במוחה הקודח, מתקשרת לברר, שואלת, דורשת הסברים מפורטים, וחולמת בהקיץ על השינוי שבוא יבוא.
ובבקרים היא סוחבת, עוד שעה, ועוד חצי שעה. כל יום דומה לקודמו. אין חידושים מיוחדים. מה כבר יכול להתחדש? התינוקות הם אותם תינוקות. הצעצועים גם הם לא השתנו במיוחד. המטרנה והגרבר והירקות, כנ"ל.
העולם כולו רועש וגועש, דברים מתקדמים, עבודות מסעירות נעשות, פעולות מרגשות נפעלות.
יש מסיבה ענקית, מוארת, מרגשת, כולם הוזמנו. ורק אותה שכחו בבית, יחד עם התינוקות. כך היא מרגישה.
"כשיבוא המשיח, כולם ירוצו לקבל את פניו, ורק אני אשאר כאן, תקועה, עם התינוקות במשפחתון" כך שחה יום אחד לאברומי בעלה, בקול מריר.
* * *
ובוקר אחד, שגרתי כמו שרק הבקרים שלה יכולים להיות, היא יושבת על הרצפה זרועת הצעצועים, מנסה לנוח קמעא מטקס ההאכלה. מימינה ומשמאלה תינוקות שהיא יודעת שהם מתוקים, רק שלה – עכשיו - קשה לראות את המתיקות.
יוסי זוחל על גחונו, מתקדם במרץ לעבר כתם קטנצ''ק של גרבר, שנשר כנראה בעת שהאכילה את איטי, הוא מצמיד את ראשו בלהיטות לרצפה, מלקק את השאריות בהנאה בלתי מוסתרת.
מה יש לו, לתינוקי הזה? רק לפני חמש דקות הוא סיים בקבוק מטרנה מלא. הוא לא רעב. למה הוא כל כך להוט אחרי שיירי האוכל?
שימי מתקרב אליו בצעדים של פינגווין, ענוד עדיין בסינר שלו.
יוסי מתרומם על ברכיו, נאחז בשימי ומושך את סינרו המלוכלך ברסק ירקות, מוריד בידיו השמנמנות את השאריות שהסינר 'אכל' בעת הארוחה, ומכניס בלהיטות לפה הקטן, מלקק שוב ושוב.
שורי מרחמת עליו, הוא ממש נראה רעב.
מכינה לו בקבוק מטרנה נוסף, אך הוא מסובב את ראשו בהחלטיות, קומץ את פיו בהפגנתיות.
משמע, הוא לא רעב. אז מה כן?
מצידה הייתה נותנת לו מנה שלמה של ירקות או פירות. הבעיה היא שזה לא בריא בשבילו, כך לדברי אימא של יוסי, בשם הרופא שלו.
"יוסי'לע מתוקי, למה אתה רק רוצה את האוכל של איטי ושל שימי ונחמי? גם לך יש אוכל טעים, נכון שזה בטעם אחר, אבל זה מזין, וגם לא רע בכלל, עובדה שכשאתה רעב אתה אוכל את זה בשיא התיאבון"
הוא מביט בה בעיניו התינוקיות,
"אתה שומע?" היא ממשיכה להחדיר בו השקפות נכונות לחיים "זה לא בריא לרצות רק את מה שיש לכולם. שמח בחלקך, שומע? יש לך גם דברים טובים וטעימים, והם שלך".
ואולי עוד מעט, יתכן שזה יקרה מחר, או שמא ואולי בעוד שבוע או שבועיים, היא תאמר גם לעצמה בשקט:
שורי חביבתי, מותר ורצוי לרצות לעבוד בעבודה שנהנים בה, אין בזה שום פסול. גם לברר כל היום, ולבדוק בכל עלוני הפרסומת לאורך ולרוחב ולעומק, זה עדיין בגדר הנורמה.
אבל שורי, אנא, לטובתך, אל תשכחי ליהנות ממתנת החיים שאת עכשיו חיה בתוכם.
כי מהם בעצם החיים האלה, שכל כך הרבה מדברים אודותם?
החיים הם בעצם, אתמול והיום ומחר ומחרתיים.
הרגע הזה.
