אשמח לקבל חוות דעתכן.

  • הוסף לסימניות
  • #1
מוקדש באהבה והערכה להעני, אחותי המדהימה, אשת החיל, שהעניקה לי את ההשראה לכתיבת הסיפור...



הרגע הזה.

אוי, שוב יוסי פולט. צריך להרים אותו.

שורי מניחה את איטי על השטיח הצבעוני, נותנת לה מהר קשקשן ביד, מקדימה תרופה למכה, לפני שתפצח בבכי, ומזנקת לעבר יוסי. מרימה אותו, שימשיך לפלוט ולא ישתנק, חלילה.

משכיבה אותו על הבטן, מתעלמת מציוצי המחאה שהוא משמיע, ופונה סוף סוף למוישי שלה הצורח ברקע. "מה אתה צריך, מוישי'לע מתוק של אימא, אי אפשר כל היום על הידיים, אימא צריכה לטפל בעוד תינוקות, אתה לא בן יחיד כאן"

מוישי תולה בה עיני תכלת גדולות ו...חופן את ראשו הקירח בחלוקה המהוה, מתעלם לגמרי מהמוסר שאימא הרביצה בו. שורי מחבקת אותו חזק, נושמת לתוכה עמוק את הריח הכי מדהים בעולם, הריח של התינוק ש ל ה, מתמכרת רגע אחד ארוך לרכות ולמתיקות, שואבת ממנו כוחות לרגעים ולשעות שיבואו.

אם להיות כנים, מוישי שלה הוא התינוק הכי קשה במשפחתון, אבל מצד שני הוא הכי הכי נותן לה כוחות לשרוד בעבודה הזאת.

מציצה בשעון. מה? רק תשע וחצי? ממתי השעון התחיל ללכת בקצב איטי כל כך? אולי הוא מקולקל?

היא כבר הספיקה היום להעביר את הרצפה שטיפה מהירה לפני שהתינוקות הגיעו, קיבלה אותם בצרוף הוראות מפורטות, ישבה איתם על הרצפה עם משחקים וקשקשנים, החליפה להם טיטולים, פלוס החלפת בייביגרו לשימי שהתלכלך לגמרי. רסקה פירות לאיטי ונחמי, וירקות לשימי, האכילה אותם כפית כפית. הכינה מטרנה ליוסי, האכילה ונגבה את מה שהוא פלט על הרצפה שנשטפה לפני שעה , ושוב האכילה, ואז החליפה לו את הבייביגרו כי הוא שוב פלט והפעם על בגדיו. ובין לבין, צריך היה גם להאכיל ולהרגיע את מוישי שלה, שלא מבין למה הוא צריך להתחלק באימא שלו עם עוד תינוקות.

די! היא לא יכולה יותר לשמוע קול של תינוק בוכה! ואפילו לא של תינוק צוחק או מגרגר!

אין לה כוח! אין לה אפילו גרם כוח!


* * *

יש לה חלום...

בחלומה היא לבושה יפה. חליפה מחוייטת או חולצה ספורטיבית, לא משנה. העיקר לבושה ולא עם חלוק.

נועלת נעלי עקב גבוהות או נמוכות, או נעליים ספורטיביות, לא משנה, העיקר נעליים ולא נעלי בית.

חובשת פאה. תיק אלגנטי על כתפה, אומרת יפה שלום לבלאגן שבבית, מפקידה את אוצרה אצל מטפלת מסורה ואחראית בצרוף צרור הוראות , נפנוף לשלום תוך הפרחת נשיקה. ו...לעבודה.

מתמקמת לה בנוחות באיזשהוא משרד ממוזג או קליניקה מכובדת. היא גרפיקאית או מזכירה, או אדריכלית, ואולי מרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת. יתכן שיתאים לה להיות מתכנתת או מנהלת חשבונות. ואם ללכת ממש רחוק- למה לא מטפלת רגשית מבוקשת? ואם להרחיק עוד יותר למחוזות ממש הזויים, אז היא רוצה להיות מרצה, אבל לא סתם מרצה אלא מהזן המבוקש, שהיומן שלה מלא שלושה חודשים קדימה.

ואחרי כמה שעות טובות ופוריות של עבודה מחוץ לבית , חוזרת למטפלת בהרגשה שהיא כבר רוצה לראות שוב את התינוק שלה, מקבלת אותו אליה בזרועות פתוחות ומתגעגעות. ו...הביתה בשמחה רבה, מלאת כוחות למשפתתה היקרה.

היא לא למדה שום מקצוע, כך שכל האפשרויות פתוחות בפניה.

או סגורות... תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה...


* * *


מתנערת מן החלום המתוק. מנסה לאסוף את עצמה.

אוספת גם את המשחקים, מפנה את השטח בשביל שעת יצירה. היא הרי צריכה לכתוב אחר כך בדף קשר ש'המתוקים נורא נהנו לצבוע את הפרחים לבד לבד'

עוזרת לשימי לקשקש עם הצבעים 'לבד לבד'. משליטה סדר בין איטי לנחמי שמורטת לה את שערותיה הבודדות, יען כי העיזה איטי לחטוף מידיה את הצבע האדום. וממהרת להוציא מפיו של יוסי צבע ורוד, "אסור, יוסי! זה מסוכן! לא להכניס לפה!"

גם הבוקר-צהריים הארוך ביותר נגמר בסוף. ובחמישה לארבע, כשאימא של נחמי באה לקחתה, ועל פניה חיוך מותש אך מלא סיפוק, שורי שואלת, כאילו בדרך אגב, במה היא עובדת, וכמה זמן זה ללמוד אדריכלות, ואיפה הכי שווה ללמוד את זה, וכמה זה עולה, ובכלל, האם זה מקצוע רווחי, ואיך יותר שווה לעבוד, כשכירה או כעצמאית, ו... השאלה הכי חשובה, האם היא נהנית בעבודה?

אחר כך היא חושבת לעצמה, שבעצם, מה זה משנה האם אימא של נחמי נהנית או לא, כל אחד והאופי שלו ובכלל לא בטוח שמה שמהנה את אימא של נחמי, האדריכלית, יהנה גם אותה.

ובכל זאת, למרות כל ההסברים שהיא מסבירה לעצמה, למחרת זוכה גם אימא של שימי לתחקור יסודי. ושורי לומדת גם דבר ושניים על חייהן של הגרפיקאיות, היא מקבלת הסבר נרחב על עולם הפרסום, ואיך כובשים את לב הציבור, ואיך אפשר להצליח לשכנע אותם במה שאתה רוצה לשכנע אותם. וכל ההסברים הללו שניתנים לשורי ביד רחבה, יוצאים מפיה של אימא של שימי, כשהברק מאיר את עיניה העייפות אך מרוצות.

ושוב היא מזכירה לעצמה שאין זה אומר כלום לגביה, ובכל זאת זה כן אומר דבר אחד משמעותי מאוד. זה אומר שבעצם יש מושג כזה לעבוד בעבודה שנהנים בה.

גם עלוני הפרסום למיניהם זוכים לעלעול יסודי ביותר, היא כבר לא מסתפקת ברפרוף הרגיל. כל מודעה שמודיעה על לימודי מקצוע כלשהוא נטחנת ונלעסת במוחה הקודח, מתקשרת לברר, שואלת, דורשת הסברים מפורטים, וחולמת בהקיץ על השינוי שבוא יבוא.

ובבקרים היא סוחבת, עוד שעה, ועוד חצי שעה. כל יום דומה לקודמו. אין חידושים מיוחדים. מה כבר יכול להתחדש? התינוקות הם אותם תינוקות. הצעצועים גם הם לא השתנו במיוחד. המטרנה והגרבר והירקות, כנ"ל.

העולם כולו רועש וגועש, דברים מתקדמים, עבודות מסעירות נעשות, פעולות מרגשות נפעלות.

יש מסיבה ענקית, מוארת, מרגשת, כולם הוזמנו. ורק אותה שכחו בבית, יחד עם התינוקות. כך היא מרגישה.

"כשיבוא המשיח, כולם ירוצו לקבל את פניו, ורק אני אשאר כאן, תקועה, עם התינוקות במשפחתון" כך שחה יום אחד לאברומי בעלה, בקול מריר.


* * *


ובוקר אחד, שגרתי כמו שרק הבקרים שלה יכולים להיות, היא יושבת על הרצפה זרועת הצעצועים, מנסה לנוח קמעא מטקס ההאכלה. מימינה ומשמאלה תינוקות שהיא יודעת שהם מתוקים, רק שלה – עכשיו - קשה לראות את המתיקות.

יוסי זוחל על גחונו, מתקדם במרץ לעבר כתם קטנצ''ק של גרבר, שנשר כנראה בעת שהאכילה את איטי, הוא מצמיד את ראשו בלהיטות לרצפה, מלקק את השאריות בהנאה בלתי מוסתרת.

מה יש לו, לתינוקי הזה? רק לפני חמש דקות הוא סיים בקבוק מטרנה מלא. הוא לא רעב. למה הוא כל כך להוט אחרי שיירי האוכל?

שימי מתקרב אליו בצעדים של פינגווין, ענוד עדיין בסינר שלו.

יוסי מתרומם על ברכיו, נאחז בשימי ומושך את סינרו המלוכלך ברסק ירקות, מוריד בידיו השמנמנות את השאריות שהסינר 'אכל' בעת הארוחה, ומכניס בלהיטות לפה הקטן, מלקק שוב ושוב.

שורי מרחמת עליו, הוא ממש נראה רעב.

מכינה לו בקבוק מטרנה נוסף, אך הוא מסובב את ראשו בהחלטיות, קומץ את פיו בהפגנתיות.

משמע, הוא לא רעב. אז מה כן?

מצידה הייתה נותנת לו מנה שלמה של ירקות או פירות. הבעיה היא שזה לא בריא בשבילו, כך לדברי אימא של יוסי, בשם הרופא שלו.

"יוסי'לע מתוקי, למה אתה רק רוצה את האוכל של איטי ושל שימי ונחמי? גם לך יש אוכל טעים, נכון שזה בטעם אחר, אבל זה מזין, וגם לא רע בכלל, עובדה שכשאתה רעב אתה אוכל את זה בשיא התיאבון"

הוא מביט בה בעיניו התינוקיות,

"אתה שומע?" היא ממשיכה להחדיר בו השקפות נכונות לחיים "זה לא בריא לרצות רק את מה שיש לכולם. שמח בחלקך, שומע? יש לך גם דברים טובים וטעימים, והם שלך".

ואולי עוד מעט, יתכן שזה יקרה מחר, או שמא ואולי בעוד שבוע או שבועיים, היא תאמר גם לעצמה בשקט:

שורי חביבתי, מותר ורצוי לרצות לעבוד בעבודה שנהנים בה, אין בזה שום פסול. גם לברר כל היום, ולבדוק בכל עלוני הפרסומת לאורך ולרוחב ולעומק, זה עדיין בגדר הנורמה.

אבל שורי, אנא, לטובתך, אל תשכחי ליהנות ממתנת החיים שאת עכשיו חיה בתוכם.

כי מהם בעצם החיים האלה, שכל כך הרבה מדברים אודותם?

החיים הם בעצם, אתמול והיום ומחר ומחרתיים.

הרגע הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
יפה מאוד!
ביקשו כאן שכן יכתבו ביקורות. אז אני כותבת, טוב?
אוקי. זה כתוב יפה ממש. קראתי מהתחלה עד הסוף בלי שום רצון לעזוב באמצע או לרפרף כמו שקור בסיפורים משעממים. זה סיפור שההתרחשות בו היא מחשבתית בלבד, ובכל זאת הוא סוחף וקולח ומשאיר את הקורא בו עד הסוף! זה מצוין.
מבחינת לשון ודקדוק - לא שמתי לב לשום דבר הדורש תיקון.
מבחינת ניסוח - הנקודה היחידה שנראתה לי מעט מסורבלת היא -
שחה יום אחד לאברומי בעלה
בעיני זה מיותר לכתוב גם "אברומי" וגם "בעלה". הייתי כותבת רק - "שחה יום אחד לאברומי". אבל יתכן שזה רק עניין של טעם. זו דעתי, לא עובדה אבסולוטית, כמובן.
מבחינת תוכן - אהבתי מאוד, רק שהמסקנה בסוף הייתה קצת פתאומית לי. כאילו נקטע בבת אחת תהליך של תקופה ונעצר בנמשל-תובנה, לא מספיק בטבעיות. ושוב - זו דעתי האישית. מניחה שאנשים אחרים יחשבו אחרת.
תמשיכי להעלות דברים טובים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יפה! הסיפור החליק לי בלי בעיות עד הסוף, למרות שזה לא קצר.
אהבתי גם שהמסר לא מידי דביקי, והשארת טעם מר-מתוק. בגדול, ממש נהניתי מהמסר.
(אם את ממש מבקשת ביקורת - בעיני צורת ההגשה של המסר מידי מפורשת, הן ההקבלה לתינוק והן הטקסט הסופי, אבל כנראה זה באמת עניין של טעם).

"כשיבוא המשיח, כולם ירוצו לקבל את פניו, ורק אני אשאר כאן, תקועה, עם התינוקות במשפחתון" כך שחה יום אחד לאברומי בעלה, בקול מריר.
הקטע הזה הרגיש לי קצת תקוע. איך היא הגיעה למסקנה הזאת לא הבנתי?
בדרך כלל זה להפך, הקלף היחיד שיש במצב כזה כתשובה (לעיתים כתירוץ) לעצמה ולאחרים הוא קלף הרוחניות. כך שגם אם היא מרגישה כך, צריך להסביר למה, זה לא מובן מאיליו.
ואם את רק רוצה להעביר את התחושה של להישאר מאחור, אפשר לבחור דברים קצת פחות רוחניים, לא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כתיבה מיוחדת ומרתקת. המשכתי כמעט ברצף (ההפרעות היו טכניות בלבד)
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לכל המגיבות המקסימות!
אני קוראת את כל מה שכתבתן בשקיקה!
מתפעלת מההבחנות הדקות
וה-באמת מקצעיות!
אשמח לשמוע עוד ועוד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
קטע מקסים, כתיבה טובה.
אהבתי מאוד את התרחשות המחשבתית - שמוגשת בצורה מענינת ויפה.
הפריע לי:
1. הקטע על המסיבה המרגשת שרק היא לא הוזמנה - הזכיר לי בחדות גבוהה מידי את נועה מצומת הדרורים (חיה הרצברג) שחושבת מחשבה זהה לחלוטין.
עשה לי תחושה של פלגיאט (מן הסתם - אם קראת את הספר, העתקת את האמירה הנ''ל באופן לא מודע. שכב לך במוח הדימוי/ משל הזה והרגשת שזה יצא ממך. גם לי קרה:()
2. הייתי מוותרת על ההקבלה של המסר הישיר. יש יופי מיוחד בכתיבה לא מפורשת, שהקורא מתרגם לבד את האמירה, ולוקח לעצמו את המסרים המתאימים לו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה