הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בוקר זרח על הכותבים.
הו, כמה כותבים יש? גבותיו נסקו בהתפעלות, גם הוא החזיק את מחברת הארבעים דף, ועט כחולה מאוד. ומן המפורסמות שאין לו הרבה מה לעשות עם ארבעים דף, אם שטח פיסי וממשי של חרס ומים מהולים בשבבי עץ. מוחו גדול מלהחזיק מילה, כמו להשליך גרגיר חול ולתופסו תריסר פעם. גם הוא ניסה לשקול את מילותיו, אך טרם ושכב לישון הסתפק בקו אחד מאוזן לאוזן למחוק את כל מה שזרק ותפס בשבוע האחרון.
מכונית עוברת סמוך לביתו, אולי זו רכב חלל שעושה את דרכו למלחמת עולם שביעית, אך מה לו ולמלחמות. מה לשבבי העץ המתקתקים ולרכבי חלל מפויחים. וכך עם כוס קפה צוננת הוא עוצם עיניו זו אחר זו. כמה משונה, הוא לוחש לעצמו ומפנה את גבותיו לשמש. מי אני? במבט לאחור, הוא מגשש. בדפדוף כמה דפים אחורה, בטח ארבעים אלף מילה, אולי יותר, מה זה חשוב. שם, הוא נתפס כמו האיש שהזהיר את העולם נגד קרינה סלולארית, עד שהתגלה כמנכ"ל טלפוניה מצליחה. לעצום עין, הוא גלגל את לשונו, כדי לחוש שוב את המשמעות. לעצום, לסגור, לכבות. לא לא... הוא מפזר את ראשו. שוב, הוא אומר. להפסיק, לחשות, לעצור... לא! הוא השליך את כסאו מאחוריו ונעמד בלא לראות. היכן היא? היכן המילה? אמר חזר ואמר. בעיניו העצומות הוא רואה יותר משהן פתוחות. הוא אוהב להתמקד שם בשמאל, שם מרחפות מילים שונות, עד שנפגשות באקראי. אז כאשר מעין זה קורה, אף אחד לא מרויח. שניהם מתרסקים לתוך תהום אין סופי, אך אל דאגה, הוא שומע את אותו קול, בכל פעם. אל דאגה, תחתיהם ישובו משובוחות יותר.
הבוקר חלף על הכותבים. ולחזק את דבריו הוא שומע את העט חורט בעץ, את השבבים נתקים בכאב ויוצרים בהסתלקותם חלל מרהיב ומסולסל. הלואי שלא יגמר, הוא מאחל לעצמו. אך נאלץ הוא לכוץ את אונתו השמאלית, מי זה שמעז לומר כך, הוא מטה את תודעתו לכיון הרחשים. מרחוק באו, מחוץ לישוב אדם. מטפסים הם מעל חלל המחיה, פורצים דרך שלא דרך בה אדם עדיין. מי מעז? הוא מכוץ את אונתו השניה. הכיצד יתכן? הם אצים לקראתו, מבשרים רעות. כמה קל לדרוס מילים, הוא חושב ואז חומדים לו הכל לצון. הוא שוב לבוש בחליפה ומאחוריו הסמל אדמדם, מעוקל בקצותיו. מנכ"ל חברה הסלולארית, איזה שירצה. הוא כועס ונועץ את אצבעותיו בעץ הנימוח. וכי ניטל ממנו כוח שיפוטו לעולמים?
היה הייתה מדינה, הוא דוחק בראשו את הקולות ומכה בפטישו. שלושת המילים נותרו לבדן. הוא סקר אותם משמאל לימין, ואז את עצמו. בסך הכל הוא מרוצה מהתוצאה. אם אי מי מקוראיו היה יודע כמה יבשות הוא הכריע עד שהשיג את השילוש. אבל בסיכום הסופי המאבק היה קל, וידועי דבר נתנו לו את הניצחון בעיניים עצומות, אך הוא את עיניו חשש לפקוח. הכיצד יתפרשו המילים באור שמש טבעי? הוא עמד כך עוד שעה ארוכה, ורק נשען על האדן.
הלילה ירד על הכותבים. והעיר התאספה אל עצמה. החריצים גם הם כמעט ונדמו ואורות בודדים המתינו לקיצם. רק הוא נותר קפוא על מחשבתו. מילים עזובות התפזרו על רצפת החדר והוא דחה את נקיון חדרו למחר. אין לי עוד כוחות, הוא נעצר לרגע לחשוב ושב להתמקד. הוא חכך את אוזניו לשמוע עוד קצת, אולי מקצה העיר ומאחריה, אך הכל שקע ונדם. וכך הביט שוב על המילים מימין לשמאל, ועורפו נעשה חם ומציק. הוא קרא שוב ושוב וקולו נהפך לצעקה 'היה הייתה מדינה' הוא הדגיש כל מילה ואז בחמת זעמו ניתק את מכסה העט וקשקש ארוכות לרוחב המחברת עד שנרגע.
ואז שב לפקוח את עיניו.
הבוקר עודנו זורח על הכותבים.
הו, כמה כותבים יש? גבותיו נסקו בהתפעלות, גם הוא החזיק את מחברת הארבעים דף, ועט כחולה מאוד. ומן המפורסמות שאין לו הרבה מה לעשות עם ארבעים דף, אם שטח פיסי וממשי של חרס ומים מהולים בשבבי עץ. מוחו גדול מלהחזיק מילה, כמו להשליך גרגיר חול ולתופסו תריסר פעם. גם הוא ניסה לשקול את מילותיו, אך טרם ושכב לישון הסתפק בקו אחד מאוזן לאוזן למחוק את כל מה שזרק ותפס בשבוע האחרון.
מכונית עוברת סמוך לביתו, אולי זו רכב חלל שעושה את דרכו למלחמת עולם שביעית, אך מה לו ולמלחמות. מה לשבבי העץ המתקתקים ולרכבי חלל מפויחים. וכך עם כוס קפה צוננת הוא עוצם עיניו זו אחר זו. כמה משונה, הוא לוחש לעצמו ומפנה את גבותיו לשמש. מי אני? במבט לאחור, הוא מגשש. בדפדוף כמה דפים אחורה, בטח ארבעים אלף מילה, אולי יותר, מה זה חשוב. שם, הוא נתפס כמו האיש שהזהיר את העולם נגד קרינה סלולארית, עד שהתגלה כמנכ"ל טלפוניה מצליחה. לעצום עין, הוא גלגל את לשונו, כדי לחוש שוב את המשמעות. לעצום, לסגור, לכבות. לא לא... הוא מפזר את ראשו. שוב, הוא אומר. להפסיק, לחשות, לעצור... לא! הוא השליך את כסאו מאחוריו ונעמד בלא לראות. היכן היא? היכן המילה? אמר חזר ואמר. בעיניו העצומות הוא רואה יותר משהן פתוחות. הוא אוהב להתמקד שם בשמאל, שם מרחפות מילים שונות, עד שנפגשות באקראי. אז כאשר מעין זה קורה, אף אחד לא מרויח. שניהם מתרסקים לתוך תהום אין סופי, אך אל דאגה, הוא שומע את אותו קול, בכל פעם. אל דאגה, תחתיהם ישובו משובוחות יותר.
הבוקר חלף על הכותבים. ולחזק את דבריו הוא שומע את העט חורט בעץ, את השבבים נתקים בכאב ויוצרים בהסתלקותם חלל מרהיב ומסולסל. הלואי שלא יגמר, הוא מאחל לעצמו. אך נאלץ הוא לכוץ את אונתו השמאלית, מי זה שמעז לומר כך, הוא מטה את תודעתו לכיון הרחשים. מרחוק באו, מחוץ לישוב אדם. מטפסים הם מעל חלל המחיה, פורצים דרך שלא דרך בה אדם עדיין. מי מעז? הוא מכוץ את אונתו השניה. הכיצד יתכן? הם אצים לקראתו, מבשרים רעות. כמה קל לדרוס מילים, הוא חושב ואז חומדים לו הכל לצון. הוא שוב לבוש בחליפה ומאחוריו הסמל אדמדם, מעוקל בקצותיו. מנכ"ל חברה הסלולארית, איזה שירצה. הוא כועס ונועץ את אצבעותיו בעץ הנימוח. וכי ניטל ממנו כוח שיפוטו לעולמים?
היה הייתה מדינה, הוא דוחק בראשו את הקולות ומכה בפטישו. שלושת המילים נותרו לבדן. הוא סקר אותם משמאל לימין, ואז את עצמו. בסך הכל הוא מרוצה מהתוצאה. אם אי מי מקוראיו היה יודע כמה יבשות הוא הכריע עד שהשיג את השילוש. אבל בסיכום הסופי המאבק היה קל, וידועי דבר נתנו לו את הניצחון בעיניים עצומות, אך הוא את עיניו חשש לפקוח. הכיצד יתפרשו המילים באור שמש טבעי? הוא עמד כך עוד שעה ארוכה, ורק נשען על האדן.
הלילה ירד על הכותבים. והעיר התאספה אל עצמה. החריצים גם הם כמעט ונדמו ואורות בודדים המתינו לקיצם. רק הוא נותר קפוא על מחשבתו. מילים עזובות התפזרו על רצפת החדר והוא דחה את נקיון חדרו למחר. אין לי עוד כוחות, הוא נעצר לרגע לחשוב ושב להתמקד. הוא חכך את אוזניו לשמוע עוד קצת, אולי מקצה העיר ומאחריה, אך הכל שקע ונדם. וכך הביט שוב על המילים מימין לשמאל, ועורפו נעשה חם ומציק. הוא קרא שוב ושוב וקולו נהפך לצעקה 'היה הייתה מדינה' הוא הדגיש כל מילה ואז בחמת זעמו ניתק את מכסה העט וקשקש ארוכות לרוחב המחברת עד שנרגע.
ואז שב לפקוח את עיניו.
הבוקר עודנו זורח על הכותבים.
