כללי בוקר טוב, חדשה פה...

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום לכולם,
שמי אפרת, גרפיקאית, אני שמחה להצטרף לפורום, להיעזר ולעזור
שיהיה יום טוב !:rolleyes:
ועכשיו אני רואה שאני צריכה לרשום קידומת...אז האמת שיש לי כבר שאלה....

עיצוב של ספר תמונות בכריכה רכה, משהו כמו 15 עמודים....
יש כללים מן הסתם בקומפוזיציה, בעיצוב, היכן ניתן למצוא את הכללים האלה ?
כמובן שיש פה טאצ' אישי שלי ורעיונות לעיצוב הדפים שאני מביאה בעבודה אבל אני שואלת לגבי "כללים" משותפים לכל חוברת כזו...
תודה.

 
  • הוסף לסימניות
  • #2
ברוכה הבאה לפורום.

לגבי כללים לספרון שאת עובדת עליו, אין לי בדיוק מה ששאלת אבל יש לי טיפים לעיצוב לדפוס שכדאי לכל אחד לדעת ולזכור כשעובדים על הבאת פרויקט לדפוס.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
שיה תודה אבל...

את הכללים הללו למדנו כבר מזמן...
אני מתכוונת יותר לכללים עיצוביים ספציפית לחוברת. אם יש דבר כזה בכלל....
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
למה את חושבת שיש כללים מיוחדים לעיצוב חוברת? כללי העיצוב שלמדת אמורים לחול על כל הפקה, קטנה כגדולה. קומפוזיציה נכונה, בחירת פונטים נכונים, צבעים מתאימים. השפה היא אותה שפה, הסיפור שונה.
בהצלחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אדרבה, הכלל הראשון בעיצוב ופרסום הוא שאין שום כלל.
כל מה שיצא יפה, מושך וירשים את הלקוח ולקוחותיו - הוא העיצוב הנכון.

בהצלחה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

עוד מעט תיטרק מגירת תשפ"ה ומפתח יינעץ בתוכו וינעל אותו. תחתיו תיפתח מגירת תשפ"ו הבעל"ט.

רגע לפני פרידה ממגירת השנה החולפת, אני פותחת אותה. קולות שונים היא משמיעה, המגירה, והריחות שבה מתערבבים בריח של דם, אש ועשן.

נוברת קצת במגירה. מלחמה. שנה נוספת שחלפה ומהמגירה שלה עדיין זועקים קולות קרב, אזעקות עולות ויורדות, מרחבים מוגנים, חיילים שנופלים ומותירים אחריהם חור ענק בליבו של העם שלנו, חטופים שטרם שבו לאדמת ארץ ישראל וכל יום שם, בשבי, כנצח. משפחות קרועות שחלל גדול נפער בליבותיהם. קולות שריקה של טילים וקולות נפץ של המפגש שלהם עם מיירטים. נפילים, חלקי יירוט. מלחמת איראן. בניינים שקרסו, בתים שחרבו, ערימות של שברי מלט וחול. בתים שהיו לאבק פורח. קורבנות שעלו על מוקד הנפילות הללו ומשפחות שנותרו ללא קורת גג וללא מקור פרנסה. כאב אינסופי. דמעות.

מזיזה הצידה את המלחמה ומגלה תאונות דרכים, טביעות, טרף, מחלות, מיתות משונות.

ריח חריף של שכול עולה מן המגירה. שנה קשה היתה השנה החולפת. שנה בה אסון רדף אסון. שבר התרסק על שברים אחרים.

שנה קשה שבה נשאה האנטישמיות ראש, השנאה לעם היהודי התעצמה. בתי כנסת שנשרפו, נאצות שנכתבו על קירות מוסדות יהודיים ברחבי העולם, והגיעו עד מנות כשרות שהוזמנו לטיסה. אומות שקוראות להחרמת העם היהודי. תזכורות לימים אפלים שחשבנו שהיו ולא ישובו עוד.

יש במגירה תיקיה טריה, דמעותיה טרם יבשו, כתמי הדם שלה עדיין חמים וריח של אבל עמוק עולה ממנה. נשמות קדושות שנרצחו רק בגלל יהדותם. נשמות גדולות שהסיפורים אודות גדלותם מתפרצים מתוך התיקיה. רושמות צוואה לעם. ה' יקום דמם ויביא מרפא למשפחותיהם. אני שומעת עליהם סיפורי גדלות מפעימים, מרגישה כל כך קטנה מול הנשמות הגדולות כל כך האלו. משתדלת ללמוד מעט ממעשיהם הטובים, ולהקנות אותם לעצמי. כואבת במיוחד את כאבה של הקילה של חלק מבני משפחתי, קהילת רמות ב' על אובדן שלושה מאנשי הרוח שלהם. הקב"ה ירפא לכאבם ויעזור לאלמנות הנרצחים. הי"ד.

ויש בה במגירה הזו גם מאבק עיקש. מאבק של קודש. מלחמה על הזהות היהודית. על קיום התורה והמצוות. על שמירת השבת. על לימוד התורה. בעיקר על לימוד התורה. שנה שבה התקיים הנאמר בישעיהו: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". שולי העם שכל רצונם הוא להביא לחורבן היהדות, הרס הדת, וכיבוי הגחלת היהודית הבוערת בעוז בעמ"י. שוליים שנלחם בכל כוחו בנימי נפשו של העם היהודי.

שנה שבה נרדפו בני התורה, גיבורי החיל היושבים בישיבות וכל עסקם הוא בתורה. זו שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל בזכות לימודה וקיומה. סנקציות. רדיפה. שלילת זכויות.

מאז ומתמיד, בכל מלחמותיהם של עם ישראל, עוד לפני כיבוש ארץ ישראל ע"י יהושע ובמלחמות הכיבוש ואלו שאחריהם, התחלק העם לשני מחנות. המחנה האחד יצא לחזית ללחום מלחמה פיזית באויב. המחנה השני נותר בעורף, ישב ולמד תורה. והתאחדו הכוחות אלו עם אלו. כוח התורה שבעורף הוא שנתן את כוח ההצלחה בחזית. וכוח הלחימה בגיבוי כוח התורה הביא לניצחונות גדולים והאדרת שמו של הקב"ה בעולם.

לא מעטים הם הסיפורים שסופרו מפי חיילים ואנשי צבא ששהו במלתעות עזה וחשו בחוש את כוח התפילה ולימוד התורה של עמ"י. כוח שנכנס בעוצמה, כוח של ערבות הדדית. הכוח הזה חייב להישמר. בלעדי כוח התורה אין לנו אחיזה בארץ ישראל כלל כנאמר בויקרא "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי...וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ..."

בזמן הזה שבו נרדפים לומדי התורה, אין פעולה מתבקשת יותר מלהתחזק בתורה ובמצוות. כל אחד במקומו הוא. כל אחד במצבו הוא, בדרגה שבו הוא נמצא. מעורר השתאות ורגש גדול הוא מראה אלפי תלמידי החינוך הממלכתי העומדים בתוקף על זכותם להניח תפילין, לא מוותרים, לא נכנעים לעוכרי הדת.

מעוררת התפעלות היא מגמת החיזוק בלימוד התורה בישיבות הקדושות. עוד דף גמרא, עוד סוגיא, עוד רש"י ותוספות, עוד פלוגתא, עוד שעה של לימוד, עוד ריתחא דאורייתא, עוד אביי ורבא. מרגש היה לעבור בבין הזמנים ליד בתי הכנסת ולשמוע את קול התורה מהדהד בעוז מבין כותליהם. "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

מעוררת התפעלות היא התופעה של אלפי חיילים שלוחמים בחזית וקיבלו על עצמם לבישת ציצית כמגן, כשכפץ הגנה בקרב.

מעוררת השתאות היא העובדה שאלפי בני נוער, נשמות טובות של עמ"י, מתכנסים במדרשיות, בתי כנסיות ובתי מדרש כדי להעמיק את ידיעותיהם בתורה, כדי לחזק את זהותם היהודית דווקא בעת הזו.

כל אלו, ראויים להערכה גדולה.

סוגרת את המגירה. נפרדת משתפ"ה, מבקשת שהשנה הבאה לא תהיה קשה כל כך. קול טריקת המגירה מעיר אותי מהמחשבות. מביטה לרצפה, משהו שם מנצנץ. יהלום.

מרימה את היהלום. מנין בא? שוב פותחת את המגירה, מרוקנת אותה מכל הקושי והרע שאספה במהלך השנה החולפת, וכשאני מגיעה לתחתית המגירה אני מגלה בה יהלומים. והרבה.

מוציאה חופן. מביטה בהם. משהו משתקף דרכם. כל יהלום מספר סיפור אחר. סיפר של נס. סיפור של חסד. סיפור של משהו טוב שקרה השנה. חטופים שזכו לחזור הביתה, לצידם כאלו שזכו להגיע לקבר ישראל. מחבלים שהתגלו רגע לפני אסון. כוחות רשע שחוסלו.

יהלום נוסף מספר את סיפורי הניסים הגלויים שהיו מנת חלקינו יום יום בזמן המלחמה עם איראן. פצועים שהחלימו כנגד כל הסיכויים, תאונות שנמנעו ברגע האחרון, אינספור חסדים מאבא אוהב.

עוד יהלום, ועוד אחד, ועוד. המון. חסדים כלליים, ויהלומים פרטיים של כל אחת ואחת מאיתנו.

אז היו בה בשנה הזו גם המון יהלומים שהקב"ה פיזר לנו בינות לסלעים. עלינו מוטל התפקיד לחפש אותם. לראות אותם. להתבונן בקרני האור הגדול שיוצאים מהם, בהילת החסד העוטפת אותם ולהודות לבורא העולם. יום, יום. לבקש ולהתפלל שהשנה הבאה, תשפ"ו תמטיר עלינו גשם של יהלומים שיהיו עבורינו כטל תחייה בזמנים קשים.

ולוואי ובזכות התורה ובזכות המעשים הטובים של כל אחד ואחד מהעם הנפלא שלנו, כל אחד כאפשרותו, כל אחד בדרגתו, נזכה לשנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה. שנה של אחדות בעם, שנה שבה נראה כל אחד מעלת חברו ולא חלילה את חסרונו, שנה שבה נזכה לשובם של כל החטופים, שנה שבה יבוא קץ לסבל הגדול של המשפחות שמצפות כל כך לחזרתם של היקרים להם, שנה שלא ייפול עוד חייל, שנה שנדע בה רק טוב והצלחה.

שנה שקול התורה יהדהד בעוצמה בעולם כולו, וידעו כל עמי הארץ כי ה' הוא האלוקים.



שנה טובה ומתוקה



רק עוד כמה מילים,

יחד נתפלל לשלומם הרוחני [והגשמי] של לומדי התורה. נתפלל שיצלחו לעמוד מול כל הניסיונות לדכא אותם, לשבור את הגב האיתן שלהם.

נתפלל גם שהרודפים את בני התורה ישכילו להבין שדרכם אינה דרך. נתפלל שיזכו לראות את גדולת התורה ומעלתה. את ההגנה האדירה שהיא מביאה על העם שלנו, ועל העולם כולו.

כמו תמיד, מבקשת מאוד להתפלל עבור אנשי צבא שנוגעים לליבי אישית, שיחזרו הביתה ללא פגע

גדעון בן אירית

עמוס בן אירית

משה נחום בן פעסיל פנינה

וכל שאר הלוחמים.

-----------------------

ובשולי הדברים, כמה הערות:

-בחוברת הושקעו הרבה מאוד מאמצים וזמן, אך לא מן הנמנע שנפלו בה טעויות אנוש. קבלו בהבנה.

-אין להעביר את החוברת לקבוצות ללא אישור מפורש. העברה לקבוצות ללא אישור מפורש, הרי הוא גזל. אפשר להעביר לפרטיים.

- כל המתכונים נמדדים בכוסות מדידה של 180 מ"ל [חד פעמי פשוט]

וכמובן, תודות:

-תודה למשפחתי היקרה, שפני ניסיון בטעימות. תודה שטעמתם. תודה שהערתם. תודה גם שפירגנתם. זה בסדר גם שלא תמיד אהבתם...

-תודה גדולה שמורה לאמא שלי שאת הנתינה מכל הלב למדתי ממנה.

-תודה לביתי היקרה על האפשרות להשתמש במצלמה שלה, ותודה שצילמת בשבילי כשאני לא הצלחתי לצלם טוב מספיק.

-השנה הוספו מתכוני אורח- מתכונים מאת נשים אחרות. תודה לכל המתנדבות, הקב"ה ימלא שכרכן

-תודה ענקית לחברתי היקרה והמיוחדת, הגרפיקאית האלופה איידי וייס שעשתה את עבודתה בשקט, בחכמה ובכישרון רב. כבר לפני מספר חוברות ביקשה לערוך חוברת ואני, בשיכחתי הרבה, שכחתי שביקשה. הפעם ב"ה זכרתי וזכות גדולה היא עבורי העיצוב שלה. תבורכי. את שותפה מלאה לחוברת הזו.

-תודה לחברותיי מאחת הקבוצות שנאלצו לראות את התמונות בתקופה האחרונה גם כשהיו מאוד רעבות. תודה על ההערות. תודה שהייתן שם בשבילי בעצה טובה ובפרגונים. נתתן לי כוח להמשיך.

-תודה לאנשים טובים שמלווים אותי בחיי ונותנים לי כוח ודחיפה להמשיך הלאה במה שאני עושה. ימלא ה' שכרם

-ומעל הכל תודה לבורא העולם שנתן בי את הכוח, העניק לי את המתנה המופלאה של היכולות במטבח. אני מקווה שאני עושה נחת להקב"ה במקום הזה.

העני



אה,
מצאתם טעות הקלדה? אפשר לדלג הלאה. מן הסתם תצליחו להבין למה הכוונה. אין צורך לרשום כאם באשכול אודותיה.
בן אדם אני. בן אדם פשוט. טעויות הקלדה הם חלק ממני. כמעט סימן היכר. וגם אם אעבור על הכתוב עשר פעמים, העין שלי את רובם לא תקלוט
אז לא נורא, יחד עם המתנה הכל כך משתלמת הזו [כן אני יודעת שאין הנחתום מעיד וכו', אבל יש כאן גם מתכוני אורח וגם גרפיקאית אלופה על העיצוב], קיבלתם קצת טעויות הקלדה. נראה לי שווה בכל זאת.


כרגיל, אם יש שאלות, אני כאן. [כשאני כאן]

גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.


מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

כנראה שבהתחלה ממש.
הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.


כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.


ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
ואם כבר השראות –
ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.


והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.


דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
אבל קשה להבין אותו באמת.
אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.


הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

כל זה חשוב וטוב ויפה —
אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
הם לא באמת חברים שלו.

והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.


תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.


מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.


לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.


הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה