דרוש מידע בין הכרה בערך עצמי לבין גאווה.

[אנד & דינו]

דרושים לי הסברים, הוכחות, דוגמאות ובעיקר ציטוטים מהמקורות כתשובה לשאלה:
מה הופך משפט כמו: "ב"ה אני חכם מאד יחסית לשאר חבריי" או: "יש לי כשרון נדיר בתחום השירה"
ממשפט של הכרה בערך שלי
למשפט של גאווה
(הרי ברור לכולם שמשפט כזה יכול להאמר/ להיחשב ע"י אדם והוא עדיין לא ייקרא גאוותן,
אם כן, האם ההבדל נעוץ במקור המחשבה, במקום אליו מובילה אותי המחשבה וכו'...)

 

[ר' יעקב ישראל]

השאלה האם זה אומר שלכן אני שווה יותר מאחרים, או שזה אומר שיש לי חוזקות ומעלות שעליי לנצל אותם (ולפעמים זה גם תביעה מסוימת אם אני לא משתמש בהם כראוי...).
יש עוד כמה פרמטרים, אבל בשביל לפתוח את הדיון...

ציטוטים מהמקורות:
"אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה".
"שמרה נפשי כי חסיד אני" ודברי הגמ' על כך בברכות.
"איזהו חכם המכיר את מקומו"

בדברי חכמי המוסר והחסידות זה קיים בצורה ובניסוחים הרבה יותר משמעותיים.
לדוג' "יותר גרוע אדם שלא מכיר את מעלותיו מאדם שלא מכיר את חסרונותיו" - ציטוט לא מדויק של אחד מבעלי המוסר.
אם אזכר אכתוב עוד בהמשך.

 

[תוכי צבעוני]

העיקר זה במחשבה שאח"כ מביאה גם כן לגישה והדרך בה נאמרים הדברים
במחשבה אני צריך וחייב! להכיר בערך עצמי אבל וזהו אבל גדול אני צריך לדעת שהכל משמים ושום דבר אינו שלי
ושאדם אומר את הדברים בצורה כזאת הוא לא נחשב לגאותן...

 

[פוינט]

ההתייחסות של האדם לכשרונותיו וכוחותיו
מתוך הבנה ש'הוא הנותן לך כח לעשות חיל',
וכל הכוחות כולם באים ממנו והוא בעל הכוחות כולם,
והוא ית' חונן כל אחד בכלים ובכישורים המותאמים במיוחד לתפקידו היעודי של האדם בזה העולם
כך שאין לאדם במה להתפאר על חברו,
כי סך כל הכישורים (והחסרונות) מותאמים בדיוק לתפקידו.

כך משה רבינו מכיר בכח עוונתנו, כי הוא יודע שכל מה שמתגלה בבריאה זה מכוחו של הבורא
ממילא הוא רואה את כוחו של ה' יתברך, ולא את גדולתו הוא.

וזה בדיוק ההבדל מול אדם שאומר אני כשרוני ביחס לחברי
למול אדם שאומר: ה' חנן אותי בכישרון x

 

[למדן וידען]

אומרים בשם רבי אהרן מבעלזא זי"ע שכישרון שלא עבדו עליו אלא קיבלו כמתנת שמים לא שייך בזה גאווה.

 

[אנד & דינו]

יש פה בעצם 2 דעות שונות שבהן נתקלתי וזה הביא אותי לחפש מקורות מהי באמת גאווה
הדעה האחת:

השאלה האם זה אומר שלכן אני שווה יותר מאחרים,

לפי דעה זו:
ז"א מה הופך את המשפט: "אני כשרוני בתחום המוזיקה" ממשפט של הכרה בערך עצמי למשפט של גאווה השאלה האם אני אומר את זה בצורה של הצגת נתונים פשוטים כמו שאני מספר שד' חנן אותי במשפחה גדולה לדוגמא
או האם אני מספר את הדבר בצורה בה אני מספר על משהו קשה שעבדתי בשבילו - שאז באמת (בצורה מסוימת),שייכת גאווה (לדוגמא בעבודת המידות).

אני צריך לדעת שהכל משמים ושום דבר אינו שלי

לפי הדעה הזאת:
מה הופך את המשפט הנ"ל למשפט של גאווה? - כאשר איני מכיר בכך שהכל זה מתנה מהקב"ה ובמקום זאת אני מייחס את הכשרון שקיבלתי לעצמי.
ועכשיו לשאלה: "האם לדעתכם יש אדם בעולם שכשישאלו אותו: "האם עבדת או עשית משהו כדי לקבל את הכישרון הזה, שנולדת עימו"?- והוא יענה "כן". הרי רוב הסיכויים שרובם יענו בכנות: "לא" זוהי מתנת שמיים.
ז"א לפי התשובה הזו נמחקה (במידה מסוימת) הגאווה מן העולם, כי ברגע שכל אדם מכיר באופן מודע בכך שכל מעלותיו הן משמיים כל משפט שיאמר יכול להתפרש כהכרה בערך עצמי כי סו"ס אני יודע שהכל משמיים.
אולי תעזרו לי לעשות סדר בדבר
האם הטענה הזו באמת סותרת את הדעה השניה כי אחרי הכל יש כל כך הרבה ציטוטים ומקורות....

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

הרי משה רבינו האמין בי"ג עיקרים, והאמין ב'לא היה כמשה עוד' ועדיין נחשב העניו באדם.
שמעתי כך בשם ר' חיים קנייבסקי זצוק"ל

 

[שמש שוקעת]

"ב"ה אני חכם מאד יחסית לשאר חבריי" או: "יש לי כשרון נדיר בתחום השירה"

אלו שני משפטים שונים.
הראשון זהו משפט שבעיני מתפרש כגאווה. זה כמו לומר - ’’אני יותר חכם מחברים שלי’’.
לעומת זאת המשפט השני מבטא מודעות עצמית . ואולי לא רחוק מגאווה אבל בהחלט לא במקום שלה.
דבר שני: מודעות וערך עצמי זה לא רק להכיר ביכולות שלי -זה להכיר גם בחסרונות שלי.

הרי ברור לכולם שמשפט כזה יכול להאמר/ להיחשב ע"י אדם והוא עדיין לא ייקרא גאוותן,
אם כן, האם ההבדל נעוץ במקור המחשבה, במקום אליו מובילה אותי המחשבה וכו'...)

זה גם תלוי אם השומעים מסכימים אם הנאמר . סתם דוגמה-פעם חברה שלי אמרה שהיא נחשבת מאד אחראית וסומכים עליה וכו’ קצת זמן אחרי שהיא איבדה חפץ יקר שמישהי השאילה לה . אותה מישהי קצת התרגזה וראתה בזה גאווה ועוד במשהו לא נכון .אבל כשהחברה אמרה שהיא מציירת יפה -אותה מישהי לא הסתכלה עליה כגאוותנית אלה כאחת שמכירה בערך עצמה.

 

[שם נפלא]

אני לא הבנתי כלום מכל הדוגמאות שהובאו למעלה
מה הביא את השומע/ת לחשוב שזה משפט של גאוה ולפי מה
לדעתי עיקר נקודת הדיון צריכה להיות אחרת
לא "מה נתפס בעיני ואזני השומעים כגאוה" (שבזה לפעמים אנחנו מדי "אניני טעם" כשמדובר כשמישהו אחר אומר בקול על עצמו את מה שאנחנו חושבים בשקט על עצמנו...)
אלא "מה מבטא באמת גאוה"

הכרה בערך עצמי אינה מותרות, היא א-ב של הכרת הנפש
מי שלא מכיר את הכשרונות שה' חנן אותו, לא מכיר את עצמו
לדעתי לא צריך לזה שום מקור, זה פשוט מצד עצמו

ולכן כל משפט שיאמר אדם (או יחשוב בלב) שהוא חכם יחסית לחבריו, שהוא מוכשר בנגינה יחסית לחבריו וכדומה, מצד עצם המשפט אין זו גאוה
זה רק ציון עובדה
וגם כשהוא לא מדבר על כשרון שה' חנן אותו, אלא משהו שהוא עבד עליו והתייגע להשיג
זה עדיין ציון עובדה

אבל כשהוא אומר שבגלל הכשרון הזה "מגיע לו כבוד" יותר מחבריו - זו כבר גאוה

ולמה?
כי ההיפך מגאוה היא ענוה
וענוה בהגדרה שלה היא "אדם שלא רוצה לקבל כבוד על מעלותיו, כיון שיש לו גם חסרונות"
והיא נובעת מהתפיסה העמוקה, שאדם אינו ראוי לכבוד אלא אם כן הוא מושלם בכל מכל כל
מהסיבה הזאת ה' נקרא 'גאה' (ה' מלך גאות לבש), כי אין לו שום חסרון, וממילא הענוה שיש לו (כביכול, כמו כל שאר המושגים האלה) אינה מונעת אותו מלקבל את הכבוד

כל הקטע האחרון (בהגדרת הענוה) כתוב במפורש בספר לשון לימודים של הרמח"ל (ח"א, לימוד שלישי, חלקי המליצה)

ובקצרה:
אם הענוה היא הסירוב לקבל כבוד על מעלה מסוימת שיש לי, רק בגלל שיש לי גם איזה חסרון (שלא שייך אליה בכלל)
הרי הגאוה היא ההיפך הגמור: ההסכמה לקבל כבוד על מעלה, למרות שיש חסרונות בתחומים אחרים

אבל מי שלא רוצה לקבל כבוד, אלא רק מציין לעצמו את המציאות שהוא מוכשר/השיג בעמלו יותר מאחרים - זו הכרת המציאות, שבלעדיה האדם אינו אלא עוור לעצמו
(והמבחן לזה הוא, אם כשהוא מתבונן על מעלותיו הוא מביט על עצמו כאדם אחר, ובוחן שיש לו את המעלות האלה, ומתייחס אליהן בהתאם)

 

[chala]

יש ספרון בשם בשבילי נברא העולם
עיין שם על המושג הכרה בערך עצמי במקורתינו
אחרי שתידע טוב מה זה יהיה לך יותר קל

 

[צלצולית]

אשכול מענין

 

[כוכב103]

מה הופך משפט כמו: "ב"ה אני חכם מאד יחסית לשאר חבריי" או: "יש לי כשרון נדיר בתחום השירה"

לי בעיקר צורם ההשואה לאחרים
מה זה משנה אם אתה נדיר או חכם ביחס לחברים
ההשואה הזאת עושה הקטנה לסביבה
והיא כאן לא מרגישה נעימה.
מה היה רע להגיד "ב"ה ניחנתי בחכמה..." או "יש לי כשרון שירה"
מה ההדגשה ביחסיות?
והמשפט של החכמה- אני חכם מאוד- יש בו עוד טעם לפגם כאילו החכמה היא שלך.
האמירה הזאת יכולה להיות הרבה יותר עדינה אם זה היה, "קבלתי יכולת חשיבה/ניתוח/זכרון" שאז ברור שזה הכרה בערך עצמי, אבל עם הכרה שקבלתי את זה במתנה משמים.

הדרך בין ההכרה בערך עצמי לגאווה עוברת דרך הידיעה מי נתן לי את המתנות, ומה אני עושה איתן
אם אני בתחרות והתבלטות עם הסביבה- גרוע מאוד, זה אדם שחצן, גס, מתנשא ולפעמים מגלומן
ואם זה מתנות שמים שבאו לשרת אותי בעבודת ה' שלי- זה אדם שמכיר ביכולותיו ובתפקידיו.

בעיקר מה שחשוב איך ממשיכים המשפטים האלו, ובאיזה הקשר נאמרו.

 

[אחת שלומדת]

משהו ששמעתי לפני שנים, מקווה שמסבירה טוב:
נאמר על משה רבינו שהיה עניו מכל אדם.
ולאחר שהתבשר על מות "גדולי הדור" נדב ואביהו אמר לקב"ה שעד היום אחז שהוא גדול הדור, מכאן לומדים שהענוה אינה סותרת ההכרה בערך עצמי.

 

[!TILUSH]

וואוו, איזה אשכול מעניין...
אני חושבת שכל עוד אדם מודע למעלותיו ולא רואה את עצמו מעל אחרים אין בזה בעיה...

 

[a.r.]

כפי הבנתי, ההבדל הוא, אם תופס את המעלה שלו ומתגאה בזה שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,
או שהוא פשוט תופס שלא הוא עשה את זה! והכל מהשם יתברך! והוא ית' נתן לו את הכח והכישרון לזה, ואז הוא מודה (גם מודה מלשון מודה במקצת) להשם על כל הטוב שהוא גומל לו, והוא תופס שהשם נותן לכל אחד את המעלות שלו ! ואז לא מתגאה על אחרים, כי כמו שהשם אוהב אותו ונותן לו, הוא גם אוהב את חבירו ונותן לו מה שהוא צריך באופן הכי טוב שאפשר.