שיתוף - לביקורת בין נימוס לאמת: ניווט מטופש במים סוערים של זוגיות טרייה

  • הוסף לסימניות
  • #1
ארוחת בוקר ראשונה לאחר החתונה. האוויר בדירה הקטנה רווי בכמות גבוהה של נימוסים והליכות מחניקים.

לפני דקות אחדות סיימתי שחרית, וריחפתי כל הדרך לבית החדש. ברחוב ראיתי אנשים שחוגגים את השגרה שלהם, בזמן שאני תקוע על איזה ענן תלוש מהמציאות. הרגשתי טוב מאוד. טוב משונה שאף אחד לא הכין אותי לקראתו.

רגע לפני שנקשתי את הנקישות הכי עדינות שלי על דלת אי פעם, עטיתי על פני חיוך מהונדס כהוגן כמו שהדריכו אותי מראש. הדלת נפתחה לרווחה אגב כריזת 'בוקר טוב' חגיגי. לחרדתי גילתי שולחן ערוך לתפארת עם מבחר מטעמים שהמשותף לכולם הוא שאני לא סובל אף אחד מהם.

התפריט המושקע הורכב מארבע וריאציות דוחות על טונה, מחית צהבהבה מסלידת נפש המוכרת בשמה 'סלט ביצים', לחמניות אוויריות ומזמינות בטירוף שטונפו היטב במריחה נדיבה של שמן זית-שום שמיר, ועוד אי אלו מאכלים בלתי ידידותיים לחך הענוג שלי.

לא ידעתי איך לאכול את הסיטואציה, תרתי משמע.

מצד אחד הדריכו אותו להחמיא ולשפוע מילים טובות, מצד שני הזהירו אותי להיות פתוח ולהגיד את האמת. אז מה נכון לעשות במקרה הבוחן הראשון בזוגיות? בהעדר הכרעה ברורה החלטתי בפעם הזו להיחנק עם האוכל, אחר כך כבר אברר מה נכון לעשות.

נטלתי ידיי ובירכתי בכוונה, ומהרגע הזה ואילך אני כבר זוכר הכול במעורפל. נאבקתי בכל כוחי ברפלקסים של הקאה, תוך שמירה על צביון החיוך שעטיתי על עצמי כשנכנסתי הביתה. פשוט לא זכרתי אם המדריך אמר שמותר להוריד אותו בזמן הארוחה או לא.

איכשהו נגמרה הארוחה והצלחתי להיחלץ ממנה בחיים, עכשיו רק חיכיתי ל'מנחה' כדי שאוכל להרים שיחה בהולה למדריך.

"זה לא סותר בכלל" אמר הדוקטור לנישואים שמעבר לקו "אפשר להחמיא על המאמץ ועל הכוונה, ועדיין להגיד בתבונה את האמת לגבי האוכל שאתה לא מחבב".

הרגשתי שאבן יורדת לי מהלב. המדריך צודק, זה בכלל לא סותר. צריך פשוט לשלב בין שתי הדוקטרינות בשום שכל.

וזה בדיוק מה שעשיתי למוחרת, כאשר תפריט זהה המתין לי לארוחת הבוקר.

נשמתי עמוק, אזרתי אומץ, ואמרתי לה בטון עדין ושברירי שרק מנסה לגבור על רעש הפלורסנט; ובקיצור בטון של זוגות טריים: "האוכל דוחה אותי ברמות, אבל אני ממש מעריך את המאמץ שלך. אוכל לא אכיל זה לא האסון הכי גדול, הכי חשוב זו הכוונה והטרחה שלך, כל שהשאר לא באמת משנה. הרי אוכל אפשר ללמוד להכין, אבל את הרצון הטוב והטהור שלך אי אפשר לרכוש בשום מקום".

לא אלאה אתכם בפרטים, אבל הרבה עברתי הודות לכמה המשפטים הגאוניים האלה.

לא הייתי טורח לכתוב את כל זה, לולא הייתה לי מסקנה חשובה מאוד עבורכם: לפני שאתם מבצעים הוראות מורכבות של מדריך נבון, תריצו מולו סימולציה קטנה, כדי שתדעו בוודאות שאתם על זה. אוי כמה שתחסכו לעצמכם.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
חזק!
הכתיבה מאד יפה וזורמת.
בחיים אל תתייעצו עם מדריכים לא מקצועיים!
זה נכון, אך בסיפור הוא דווקא כן היה מקצועי:
"זה לא סותר בכלל" אמר הדוקטור לנישואים שמעבר לקו "אפשר להחמיא על המאמץ ועל הכוונה, ועדיין להגיד בתבונה את האמת לגבי האוכל שאתה לא מחבב".
וזה:
"האוכל דוחה אותי ברמות, אבל אני ממש מעריך את המאמץ שלך. אוכל לא אכיל זה לא האסון הכי גדול, הכי חשוב זו הכוונה והטרחה שלך, כל שהשאר לא באמת משנה. הרי אוכל אפשר ללמוד להכין, אבל את הרצון הטוב והטהור שלך אי אפשר לרכוש בשום מקום".
לא נראה כ"כ 'בתבונה'...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
חזק!
הכתיבה מאד יפה וזורמת.

זה נכון, אך בסיפור הוא דווקא כן היה מקצועי:

וזה:

לא נראה כ"כ 'בתבונה'...
קודם כל תודה על המשוב.
ולגבי מה שכתבתם. המדריך אכן מתפקד במקצועיות לגמרי, והגיבור מבצע את ההדרכה בצורה עקומה לחלוטין. הסיום של הקטע מתיימר להיות הומוריסטי ומנסה להדגיש את חוסר המודעות העצמית של הגיבור המאשים את המדריך בעקימות ביצועיו.
עכשיו נותר לי רק להתמודד עם התחושה החמוצה המגולמת בבדיחה שצריך להסביר. אבל זה שלי. אתמודד עם זה כמו גדול :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חחח מעולה!
רחמי נכמרו על האדון הטרי שסיבך את עצמו כמו שצריך... הוא בטח נאלץ מאותו יום והלאה לאכול בבית התמחוי העירוני.

מכיוון שבחרת במקדם "שיתוף לביקורת", ומכיוון שהצהרת על עצמך שאתה כבר גדול, אני מרשה לעצמי לציין שגם אני לא הבנתי שהשורה האחרונה היא בדיחה. זה אמנם נכתב כפאנץ' ליין אבל לא הבנתי מה הפאנץ' עד שהסברת.
אם היו עוד שלא הצליחו להבין שזו בדיחה, אולי כדאי לנסח את המשפט הנ"ל באופן שלא יגרור אחריו הסבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
חחח מעולה!
רחמי נכמרו על האדון הטרי שסיבך את עצמו כמו שצריך... הוא בטח נאלץ מאותו יום והלאה לאכול בבית התמחוי העירוני.

מכיוון שבחרת במקדם "שיתוף לביקורת", ומכיוון שהצהרת על עצמך שאתה כבר גדול, אני מרשה לעצמי לציין שגם אני לא הבנתי שהשורה האחרונה היא בדיחה. זה אמנם נכתב כפאנץ' ליין אבל לא הבנתי מה הפאנץ' עד שהסברת.
אם היו עוד שלא הצליחו להבין שזו בדיחה, אולי כדאי לנסח את המשפט הנ"ל באופן שלא יגרור אחריו הסבר.
תודה רבה
הנגשתי את הפאנץ', עכשיו יותר טוב?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #9

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אזהרת טריגר - התמודדות

לפני מספר שנים גיסתי הלכה לעולמה באופן פתאומי - בתשעה באב שחל בשבת (צום תשעה באב נדחה למוצאי שבת).
היא נפטרה בליל שבת.
היתה אמא למשפחה ברוכת ילדים, שהיתה מעודדת אותם ללמוד מסכתות על ידי שהיתה מכינה להם "סיומי מסכת" בסדר גודל משמעותי. (הילד שלה בכה כששמע שהיא נפטרה, ועובדת סוציאלית שבאה לסייע שאלה אותו "מה זה אמא בשבילך?" והוא אמר לה בבכי: "היא הבטיחה לי סיום מסכת ביום חמישי".. זה היה הביטוי שלו לדמות של אמו).

מכיוון שהם גרו לידינו, הילדים באו אלינו גם במהלך השבת.
באותה תקופה הייתי אחרי משבר נפשי מאוד משמעותי, אולי לא 'אחרי' אלא במהלך משבר נפשי.

הגיע מוצאי שבת, הבנות שלה באו אלינו שוב ושתי נשים מהקהילה הגיעו עם רכב, שבשבילי היה מפואר, לקחת את הבנות לבית כנסת כדי לפגוש רבנית שתחזק אותן.

היה זה כאמור תשעה באב, התחושה היתה כבדה וסמיכה.
הן הציעו לי להצטרף, שכנעו אותי, והסכמתי.

אני אמנם לא טיפוס חברותי או דברן, אבל בתקופה ההיא ובסיטואציה הזו, הייתי שקטה שבעתיים.

נסענו ברכב, והנשים ההן התחילו לדבר על...
כן, הן שוחחו על דברים מפחידים, על מוות ומחלות.
הסיפורים היו כבדים, הבנות של גיסתי תיארו איך היא נפטרה מולן,
והנשים הוסיפו סיפורים ששמעו.
השיח הלך והדרדר,
ואני נזכרתי במקרים שאני ראיתי.
והרגשתי עד כמה העולם קשוח ומר, בלי תקווה כביכול.
הרגשתי שהעולם לא טוב.

הרגשתי את עצמי מתמלאת בחושך.
הרכב הפך להיות מקום אפוף סיפורים, חשתי שהכרתי מתנתקת ממני לאט לאט.
שאין אותי.
הרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי.
צוללת לתוך מקום אפל.
ומתוך המצוקה הזו שאפפה אותי, מתוך הערפול הכבד, איזה קול לחש לי:
"הכל בסדר, הכל ממש בסדר".

ועם הלחישה הקטנה הזו, הערפל התפזר, הרגשתי יותר טוב.

פתאום הרגשתי שאני נטולת דאגות, נטולת פחדים, ולא רק זה.
פתאום הופיעו שחרור.
הקלה.
אושר.
אמונה.
הרגשתי שהעולם יפה, העולם ורוד, העולם מלא מלא באור. אולי היתה זו נשמתה של גיסתי שהגיעה לרגע, לעודד אותי?
היא היתה אשה מקסימה עם הרבה הומור, אמא אמיתית.
זו היתה תחושת אושר והקלה, כאילו באמת הכל טוב.

וזו תמצית האמונה בעיני - גם מתוך יסורי תודעה ונפש להגיע להבנה ולהרגשה שהכל בסדר, שיש השגחה מופלאה אמיתית.
בפשטות.
זה לא קל - אבל זו העבודה.

נכון, הסיפורים לא פשוטים לפעמים,
המחשבות קשוחות
דמיונות ודרמה.
לפעמים זו מצוקה קשה מאוד, רכבת הרים שעולה ויורדת ולא נותנת מנוח.
אבל מתוך כל החושך
מתוך כל הדמיון והמצוקה,
להזכיר לנו, באהבה: "הכל בסדר, הכי בסדר".
זה מבחן האמונה.

נכון המציאות לפעמים נראית עכורה, אבל אין עוד מלבדו.
העולם לא הפקר,
אין מקום לרע, יש מקום לטוב ולאור של ההשגחה.

והטוב הזה צריך לבקוע מהאור של האמונה שבליבנו, החוצה - לעולם כולו.
לא להאמין לרע. מבחינת האמת - אין רע! להחזיק באור, באמונה.
תקווה, ביטחון, כגמול עלי אמו.

אני לפעמים בתוך דמיונות, מחשבות, ולפעמים יוצאת מהם, שמעתי שכל אדם צריך להאמין באמת בטוב, ולסלק את הפחדים.
אני חושבת שתחושת הפחד נמצאת על אותה סקאלה של אהבה ואושר.
ככל שיותר מפחדים ומתעלים מעל הפחד - כך אפשר להגיע לתחושות של הכרת הטוב, אהבה, ואפילו אושר.
אני מכירה בעובדה הזו שרק ה' מנהל את הכל, והוא טוב ומיטיב לכל ועוד מעט יתבהר הכל, ואין צורך לתת מקום למשהו אחר!

אני לא רוצה את הדמיונות, לא רוצה את המחשבות הרעות ובטח שלא רוצה רע.

אני רוצה טוב , ביטחון, שמחה.
תמיד מרתק אותי להיצמד לקבוצת תיירים זקנים שמופיעים ברחובות ירושלים בשבתות. דברי המדריך המלומד הם ההומור המשובח ביותר שיוצר אי־פעם. הטרגדיה היא שהאמן היוצר אינו מודע לכך שידיעותיו המלומדות הן למעשה הסטנדאפ הטוב ביותר שנכתב בעברית. הנה קטע מההרצאה בשבת האחרונה. לא נגעתי:

"אחת התופעות המרתקות כאן בבתי הכנסת היא אירוע שקוראים לו קידוש. זו התרחשות קולינרית מוגבלת וקצרה, המתקיימת עם תום התפילה. היא אורכת כ־23 דקות ומאופיינת בהרבה מאוד חיוכים וילדים שמוזגים קולה על הרצפות באמצעות הצפת כוס חד־פעמית על גדותיה.

מארגן האירוע הוא בדרך כלל אחד ממתפללי הקבע בבית הכנסת, שחגג לידה חדשה במשפחה או שלבנו צפויה חתונה בשבוע הקרוב. האנתרופולוגים מניחים שהנוהג התפתח בעקבות רגשנות היתר של מעורבי השמחה, אשר ראו בהזנת בני קהילתם במעדנים מסורתיים אקט מביא ברכה, שעל הדרך גם מסייע להם להחיל את האמוציות הרבות המשתוללות בהם, בעשיה פרקטית.

המעניין הוא שהציבור כולו מלוכד סביב הנוהג הזה ומתחזק אותו, אף שהאוכל איננו מאוזן כלל מבחינת מערך טעמיו. בין היתר מוגשות מנות כגון אטריות שטובעות בסוכר מקורמל ונדבקות לגוש ענק, דג הולנדי וורדרד שבתוכו מסתתר טון מלח, ומנת ג'לטין קרושה שמקורה ברגלי פרה.

כפי שאתם יכולים להתרשם בעצמכם, לאחר סיום הארוחה ניגשים הסועדים בזה אחר זה לנרגש התורן היושב מול ארון הקודש, ומנענעים את ידו כאות הזדהות עם רגשנותו".

בשלב הזה כבר לא יכולתי להקשיב לשטויות האלה ורציתי לגרום להם ללכת. לא היה לי נעים, אז פשוט הצעתי להם מנת ג'לטין שמקורה ברגלי פרה שהתפלשה ברפת עם בעיות ניקוז קשות. איש מהם לא נותר במרחב.
וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!
ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.
'פִיפוּ', כך אני קורא לפיאט פונטו החביבה עליי. היא חלודה בקצוות, עכברוש במרכז ולא נופלת מחולדת ביבים בני ברקית ממוצעת. היא תשרוד הכול. בוץ, בטון, תאקרים, שוטרי תנועה ואת מבחן הטסט השנתי.

אז מה הסוד של פיפו, שנמסרה לי בחיני חינם ממש לפני שבוצעה לה המתת חסד במגרש הגרוטאות, ספרה מאז כבר ארבע שנים טובות ועמוסות קילומטרז' וגוררת שריקות התפעלות בכל פעם בה אני פוגש את הנדיב חסר המזל?

הסוד פשוט – פיפו היא רכב אברכים. ההילוך – רובוטי, מה חשבתם?! - לא תמיד עובר; השלט מזמן כבר יצא לפנסיה; לאיתות יש רצונות וחיים משלו; וכל הצתה גוררת אנקות מאמץ.

נו, אז תגידו: רכב אברכים יש הרבה, בני ברק מלאה בהם!

אז לא. ברכב אברכים אני מתכוון ממש – רכב אברכים. לא רק שלי, אלא של כל השכונה. כל הרוצה יבוא וייטול. מי לביקור משפחתי, מי לקניות שבועיות, מי לבילוי נחמד ומי לטיסה בקרקע בני ברק. רק לא לשכוח למלא דלק. אתם אולי אוכלי חינם, אבל פיפו שלי אוכלת יוקר.

למה בעצם אני מאריך כל כך?

קודם כל – שאפו קטן לפיפו לא יזיק. איך אני אומר תמיד? אפילו הכבל מעריך. אז תציצו שוב למעלה, הפעם לא ברפרוף. ות-ע-ר-י-כ-ו!

שנית – שוב בעניין ההערכה. פיפו שלי כל כך אברכית שאפילו חיצונים יודעים לזהות אותה. ופה, בעצם, מתחיל הסיפור הכי הזוי שקרה לי אי פעם.

אני לומד מחוץ לעיר, ויוצא כל יום במסלול קבוע ש – מצטער על הטשטוש, אבל פיפו מספיק עמוסה גם ככה - מתחיל בX ונגמר בY ובין לבין עובר בין עוד כמה אותיות ABC. אוסף כמה אברכים, אלא מה?

אז נסעתי לי ככה, ביום שמשי, את הדרך המוכרת. החמה צלתה את פיפו מבחוץ, המזגן התאמץ להקפיא אותי מבפנים. לצידי ישב אמרוסי, מאחוריו כהן, עוד אחד באמצע שאיני זוכר את שמו, נקרא לו שלימזל, ולצידו שלומיאל, למה הוא תמיד שוכח את הכובע מתחת לשלימזל, שכמובן נכנס אחרון.

ופה הייתה הטעות שלי. אמנם פיפו כל כך מקסימה שאני לא מוצא שום צורך ללטוש עיניים במכוניות אחרות, אבל ישנם אחרים שלא מסתפקים בשלהם ואוהבים מאד להתעניין בזו הנוסעת צמוד להם.

האחר צופר. ולי לא נותרת ברירה אלא להזליג לו מבט. ואיך לומר? אני לא אוהב את מה שאני רואה.

הרכב צבוע אדום, שזה עצמו כבר מחשיד. סטיקרים מסובבים אותו מכל עבר – ניר עוז. קפלן. חטופים. מלחמה. תמשיכו הלאה, אני בנסיעה, כן?

והנהג – אוהו, הנהג – רסטות. עגילים. גופיה. משקפי שמש. קעקועים. שרירים. והיד שלו... חוץ מכך שהגודל שלה הוא כמעט היקף המותניים שלי, היא מסמנת לי משהו שאולי ברור, אבל משום מה לא מתחשק לי לנסות להבין את משמעותו.

"פתח חלון", אמרוסי, יש לציין, מבין רמזים מעולה. את המציאות – פחות. אבל הוא לא אשם. הבחור חזר בתשובה, יש לו עבר צבאי עשיר. הנייעס לא מדגדגים לו, הוא רק חושש שיקפיצו אותו למילואים. אחחח, איך אנשים אוהבים להתלונן.

"פתח חלון", שוב אמרוסי. נודניק כבר אמרתי? לא. הנה לכם.

הייתי מציית לו, האמת. רק יש בעיה קטנה. ממש קטנה. פיפו שלי רכב אברכים. ורכב אברכים, איך לומר בעדינות, הרי היא פה, ושומעת אותי... היא מתקשה מעט בפתיחת חלונות...

ויש עוד בעיה קטנה. לא, גדולה. אנחנו על רמזור אדום, ובמוחי עולה עכשיו רק המדרש על החיה ההיא במצרים. נו, איך קוראים לה, שפתחה דלתות דרך חלונות.

לא משנה, הבנתם. וגם הבריון ההוא, מהמכונית הצועקת 'שמאל', מבין שהבנתי ושאני לא מעוניין לבצע, והוא, בהתאם, מגביר את סימניו.

אני לבסוף נכנע, פותח קצת. ממש מעט בגודל קצה האף שלי, רק כדי לסמן שאני לא פוחד. הרי אין לי ממה לפחד, הזרוע המשורגת שלו לא תצליח להשתחל דרך החריץ.

"אתם!" צורח הבריון במלוא אונו, מרים אגרוף. "אחים שלי! גאה בכם! תמשיכו ללמוד!"

וזהו. נו, מה חשבתם כבר שיקרה?! הוא בטח הבין פתאום שפנה אל חמישה אברכים, שגודל הזרוע שלהם יחדיו עולה על שלו, ונבהל. חזר בו.

והכול, כמו שאמרתי, בזכות פיפו. אילולי היא, היה החלון נפתח עד סופו, ולי – לא היה נותר מה לספר...

*

חייבת לציין: מבוסס על סיפור אמיתי

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה