ביקורת ספרים | לראות בטוב / ליבי קליין

  • הוסף לסימניות
  • #1
הביקורת הזו נהרסה.

נהרסה עד היסוד.

לאורך כל הספר, נראה היה שהסופרת עומדת לחתן בחזרה את פייגא (גרושה 20 שנה, אמא לארבעה נשואים), עם מוטי (בעלה לשעבר, שאיבד את בריאות נפשו ופרק עול והקים משפחה חדשה בקנדה).
זה היה כמו הוקוס פוקוס: נעשה שתמי, האשה השניה, לא תהיה מרוצה מההתקרבות לדת של מוטי בעלה. נגרש אותם. נחתן אותו בחזרה עם פייגא.

והקוראת אומרת לעצמה: אוי, איזו ביקורת ספרותית שאני אכניס בה על זה. אוי, איך אתאר את הקיטש הדביק, כמו כוס מיץ ענבים שנשפכה על הרצפה וכל הילדים בחשו בה. נכון הולכים אחר כך על השחור ונדבקים? ככה.

והקוראת מדמיינת לעצמה איך תסביר את ההתנגדות לקיטש הזה, ואיך תבהיר שאין טעם לרַצות את הקוראים בהפי אנד ילדותי.

מגיעה הקוראת לסוף, וכל ביקורתה המתוכננת - מתנפצת בפניה. כדי לא לעשות ספוילר גדול מדי, נעצור כאן.


הז'אנר:

כקודמיו, גם הספר 'לראות בטוב', הוא פרוזה למבוגרים בגוף שלישי. הוא המשך של 'אל תסתר' ו'לולא האמנתי', אך ניתן לקרוא אותו גם בלי להכיר אותם.

כמו בספריה האחרים של קליין, גם ב'לראות בטוב' יש זרימה בלתי מוסברת. למה 'בלתי מוסברת'? כי למראית עין, אין כאן טכניקות חדשות, או משלב ייחודי, או עולם דימויים שונה מהרגיל. על פניו, הספר כתוב בשפה דבורה, בקצב ספונטני. ובכל זאת, מצאתי את עצמי עוברת בלי הפסקה מעמוד לעמוד לעמוד. עד הסוף (הטוב ברמה סבירה, ועל כך – בהמשך).

הגיבורים שלנו מוכָּרים, ברובם, מהספר הקודם, אבל זירות ההתמודדות שלהם חדשות ומאתגרות:



אסתי ולייבי: התמודדות של מחלימי סרטן

הזוג, שבספר הראשון התמודד עם גליובלסטומה קטלנית במוחו של לייבי, וניצל ממנה בנס בספר השני – עובר עכשיו את התהליך המשמעותי מכל. ההתמודדות עם ההחלמה, ועם מה שאבד לנצח.

כבר לא חולה אנוש שימיו ספורים, כבר לא אומלל שכולם עוזרים לו. לכאורה לייבי יצא מכלל סכנה, אבל נותר פגוע. חסר. נכה. כסא הגלגלים מתאזרח בבית. וככה זה יהיה וככה יישאר. ואולי לא יהיו עוד ילדים, מעבר לשניים שנולדו. (העניין מתואר ברגישות ובעדינות, עד שקוראים מתחת לגיל 20 אפילו לא ישימו לב אליו...)

ושניהם יחד, וכל אחד לחוד, צומחים עם המציאות הזו.



רחלי ומה-שמו: התמכרות של קרבן לאדונו

רחלי טישלר היא הנערה הבודדה, הזרוקה, שמישהו אחד בעולם התלהב ממנה, אמר לה כמה היא מוצלחת. והיא הלכה שבי אחריו. בחלק הזה אהבתי את האותנטיות. את המורכבות. לחיות עם בעל ערבי זה לא רק מכות ולא רק איומים. יש גם וילה יפה. יש חיים. יש והיו רגעים של יחד. מתנות. זכרונות טובים מהימים הראשונים, בהם הוא היה היחיד ששם לב אליה.

והכל מתערבב כששוב שואלים אותה 'מה קרה', והיא ממציאה 'החלקתי במדרגות'.

כששוב שואלים אותה 'מה שמך', והיא אומרת 'מונירה ח'טיב'.

הכלא שלה חלקלק. לא ברור. גבולותיו לא מוגדרים. מרחק שתי תחנות רכבת בינה ובין החופש. אבל היא לעצמה סוהרת, שופט ותליין. ונשארת שם.

במקביל, יש מערכת יחסים מורכבת של גיטי, החברה לשעבר, מול רחלי. רחלי עכשיו נזקקת. זה ברור. אבל האם מותר לעזור לה בכל מחיר? גם אם יודעים שיישאבו שוב לידידות המסוכנת, ההרסנית?



הניה ויואל: התמודדות עם רוע-בשם-הדת

ליבי קליין מחבבת את גיבוריה. היא מזריקה לאישיותם מעלות נדירות, שותלת בהם כוחות לאינסוף לעשות את הטוב, ומפנקת אותם בקרבת אלוקים שאפשר רק לקנא בה. אבל את הנבלים מביניהם, היא שונאת. לעומק.

וכשגם הקוראים מתחילים לתעב אותם, זה כמעט מבהיל.

מילא הימח-שמויניק ההוא שהרביץ לרחלי, לא אכפת לי שחייכתי כשהוא נפגע. אבל הגיבור השנוא הנוסף שבספר, הוא בכל זאת יהודי כשר. ולא פיר שכשעצמותיו התפצפצו (איזו נקמה מתוקה), חייכתי לי בשמחה. מגיע לו.

המסר, בחלק הזה של הסיפור, חשוב ונכון וצובט. הוא אומר :התורה תורת חיים. אסור ומעוות להתעלל בבני הבית בשם הדת. זו לא דת. אלו רק מידות רעות. ולמידות רעות חייבים לשים גבול.

אבל יש כאן חסר, לדעתי, באיפיון הדמויות. יואל, הנבל-בשם-הדת, הוא איש ההלכה הכמעט יחיד בספר. הוא דיין, תלמיד חכם, מקפיד על כל קוץ ותג. ולהפוך אותו לרע ונבל, יוצר תחושה לא מדוייקת. הרי במציאות יש סביבנו מאות ואלפי אנשי הלכה תלמידי חכמים, שבניגוד ליואל – הם עדיני נפש ורגישי מידות.

לא נכון שהת"ח המשמעותי המתואר בספר, יהיה רע לב. היה כדאי לשתול לפחות עוד ת"ח אחד או שניים, שמקפידים היטב על הלכות, והם אנשים רגישים, עדינים וטובים.

(תגובת הסופרת: יש עוד תלמידי חכמים!

תגובת הביקורת: לא מספיק שמנו לב אליהם...)



ברוך וריקי: רוצה למות בעושר. נאלץ לחיות בעוני

הזירה הזו מוקדשת לחובבי המתח והדם, ואלו שנהנים לצעוק באמצע הסרט: "לא! לא! אל תלך לשם!"

ברוך ילך לשם, אלא מה. הוא יעדיף למות עשיר, מלחיות עני. אבל יבחרו בשבילו סוף אחר. על כרחו יחיה, על כרחו יהיה עני. ואת דרכם של ילדיו, אלו שנולדו אחרי שנים רבות מאד, לא יוכל לרפד כמו שרצה.


***

חסרונות בספר: לדעתי, ולדעתי בלבד, ההטפות קצת-קצת גלויות מדי. מצד שני, קהל היעד של הספרים קורא, אוהב ונהנה, מתחזק ומתעורר. אז לא נורא שאנחנו, המיעוט, נאלצנו לדלג פה ושם על דברי מוסר רצופים מדי.


מבנה הסיום:

הסיפורים של ליבי קליין אף פעם לא נגמרים. זה רק הספר שהולך ותופח ונהיה שמן כל כך, עד שחייבים לעצור אותו בנקודה כלשהי. לשבחה ייאמר שבספר הנוכחי, 'לראות בטוב', אין הפי-אנדים מודגשים מדי. (רק קצת, בקטנה, אבל זה כלום מול הקיטש שניצלנו ממנו, כנ"ל בספויילר).

יש שם פשוט אנשים, שבאיזה שהוא שלב בחיים, אנחנו נפרדים מהם לשלום, והולכים הלאה.

היה כיף לקרוא.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #2
הערה חשובה, בעקבות הודעה בפרטי:

זה לא 'כל הספר'!
זה אפילו לא חצי מהספר, ולא רבע!

כלומר, גם אם אחרי קריאת הביקורת מרגישים ש'אנחנו יודעים מה יש בספר, אין טעם לקרוא אותו' - אז יש ויש. עוד המון הפתעות והתרחשויות וסיטואציות שלא נכללו כאן ואפילו לא נרמזו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
ביקורת מרתקת.
לא מכירה בכלל את הספרים של קליין, אבל לפי הביקורת כאן, רוצה לשאול את ליבי, אם כאן זו הבמה, מה המטרה שבפתיחת כל כך הרבה נושאים רגישים מאד, בספר אחד? למה את לא בוחרת לפתוח נושא אחד ולפרק אותו בצורה בהירה אלא להתפזר לעומס כזה של נושאים שכל אחד מהם הוא כמו זירה בפני עצמו? מה התרומה הספרותית שיש למאסה הזאת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ביקורת מרתקת.
לא מכירה בכלל את הספרים של קליין, אבל לפי הביקורת כאן, רוצה לשאול את ליבי, אם כאן זו הבמה, מה המטרה שבפתיחת כל כך הרבה נושאים רגישים מאד, בספר אחד? למה את לא בוחרת לפתוח נושא אחד ולפרק אותו בצורה בהירה אלא להתפזר לעומס כזה של נושאים שכל אחד מהם הוא כמו זירה בפני עצמו? מה התרומה הספרותית שיש למאסה הזאת?
בכל ספר חייבת להיות תרומה ספרותית? העובדה ההיא שאנשים קוראים, נהנים, הספר נמכר ועל הדרך בטוח נקלט בהם מסר או שניים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
טוב, קראתי.
אין לי הרבה ביקורת מקצועית להוסיף. חוץ מזה שאני אוהב את הסגנון את הירידה לדקויות את הרגש.
להבנתי אין צורך מאוד גדול לדחוף את כל הדמויות מהספרים הקודמים. למרות שזה חלק מהעניין כאן. החשבון וההתחשבנות עם כל דמות. שאולי למשל מיותר יחסית. אם הוא היה המשגיח של המלון במונטרגו ניחא. אבל רק בשביל לשלב אנשים עם מוגבלויות בחברה לא מצדיק.

הערה (בלי להביע עמדה) כל פרה היתה על המזבח למעט דירדור לסמים או גרוע מכך.

"הערה נוספת: שמעתי, אבל זו רק שמועה. שיש בבני ברק ליטוואק תלמיד חכם עם גנרטור, שמקפיד על זמן תפילה ולא אוכל תולעים בבצל. מכיל ואימפתי. שוב זו רק שמועה. והרכילות אומרת שכשהוא היה תינוק שמו לו חת"ת בעריסה. אז אולי זה משם. אבל אלו שמועות לא מבוססות. "]
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8
בכל ספר חייבת להיות תרומה ספרותית? העובדה ההיא שאנשים קוראים, נהנים, הספר נמכר ועל הדרך בטוח נקלט בהם מסר או שניים.
בעייני כן. לכל דמות בספר חייבת להיות תרומה ספרותית לסצנה. לכל התרחשות חייבת להיות תרומה ספרותית לעלילה.

השבת קראתי ספר שהסופרת טרחה לשלב בו עשרות קטעים צהובים, רכילותיים, דמויות קיטשיות והתרחשויות לא מציאותיות. הרגשתי מאד רע כשקלטתי שהמון מהדמויות בספר בכלל לא משרתות את העלילה ואת המסר אלא נמצאות שם רק כדי להעניק צבע.

צבע בפני עצמו הוא לא מטרה, הרפתקה בפני עצמה היא לא מטרה. הרבה פעמים, כשלסופרת אין מספיק אומץ למכור את התוכן שלה בפני עצמו היא משלבת המון המון צבע בשביל למשוך את הקריאה ולהבטיח את השארות הקוראים איתה. אבל אם לצבע הזה אין שום שירות לעלילה, זה מוריד את רמת הספר בכמה וכמה דרגות.

(לא כותבת בקשר לספרים של קליין בכלל, בטח לא בקשר לספר הנוכחי שלא קראתי)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
לאורך כל הספר, נראה היה שהסופרת עומדת לחתן בחזרה את פייגא (גרושה 20 שנה, אמא לארבעה נשואים), עם מוטי (בעלה לשעבר, שאיבד את בריאות נפשו ופרק עול והקים משפחה חדשה בקנדה).
זה היה כמו הוקוס פוקוס: נעשה שתמי, האשה השניה, לא תהיה מרוצה מההתקרבות לדת של מוטי בעלה. נגרש אותם. נחתן אותו בחזרה עם פייגא.
זה בלתי אפשרי להתחתן שוב עם גרושתו לאחר שכבר התחתנה עם אחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
בעייני כן. לכל דמות בספר חייבת להיות תרומה ספרותית לסצנה. לכל התרחשות חייבת להיות תרומה ספרותית לעלילה.

השבת קראתי ספר שהסופרת טרחה לשלב בו עשרות קטעים צהובים, רכילותיים, דמויות קיטשיות והתרחשויות לא מציאותיות. הרגשתי מאד רע כשקלטתי שהמון מהדמויות בספר בכלל לא משרתות את העלילה ואת המסר אלא נמצאות שם רק כדי להעניק צבע.

צבע בפני עצמו הוא לא מטרה, הרפתקה בפני עצמה היא לא מטרה. הרבה פעמים, כשלסופרת אין מספיק אומץ למכור את התוכן שלה בפני עצמו היא משלבת המון המון צבע בשביל למשוך את הקריאה ולהבטיח את השארות הקוראים איתה. אבל אם לצבע הזה אין שום שירות לעלילה, זה מוריד את רמת הספר בכמה וכמה דרגות.

(לא כותבת בקשר לספרים של קליין בכלל, בטח לא בקשר לספר הנוכחי שלא קראתי)

זה נכון. מצד אחד
מצד שני אם המטרה היא לגרום הנאה לקוראים, ולמכור את הספר, כל עוד העומס לא מבריח אלא אהוב ע"י קהל היעד, אז היא לא חטאה כי השיגה את מטרתה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הביקורת הזו נהרסה.

נהרסה עד היסוד.

לאורך כל הספר, נראה היה שהסופרת עומדת לחתן בחזרה את פייגא (גרושה 20 שנה, אמא לארבעה נשואים), עם מוטי (בעלה לשעבר, שאיבד את בריאות נפשו ופרק עול והקים משפחה חדשה בקנדה).
זה היה כמו הוקוס פוקוס: נעשה שתמי, האשה השניה, לא תהיה מרוצה מההתקרבות לדת של מוטי בעלה. נגרש אותם. נחתן אותו בחזרה עם פייגא.

והקוראת אומרת לעצמה: אוי, איזו ביקורת ספרותית שאני אכניס בה על זה. אוי, איך אתאר את הקיטש הדביק, כמו כוס מיץ ענבים שנשפכה על הרצפה וכל הילדים בחשו בה. נכון הולכים אחר כך על השחור ונדבקים? ככה.

והקוראת מדמיינת לעצמה איך תסביר את ההתנגדות לקיטש הזה, ואיך תבהיר שאין טעם לרַצות את הקוראים בהפי אנד ילדותי.

מגיעה הקוראת לסוף, וכל ביקורתה המתוכננת - מתנפצת בפניה. כדי לא לעשות ספוילר גדול מדי, נעצור כאן.


הז'אנר:

כקודמיו, גם הספר 'לראות בטוב', הוא פרוזה למבוגרים בגוף שלישי. הוא המשך של 'אל תסתר' ו'לולא האמנתי', אך ניתן לקרוא אותו גם בלי להכיר אותם.

כמו בספריה האחרים של קליין, גם ב'לראות בטוב' יש זרימה בלתי מוסברת. למה 'בלתי מוסברת'? כי למראית עין, אין כאן טכניקות חדשות, או משלב ייחודי, או עולם דימויים שונה מהרגיל. על פניו, הספר כתוב בשפה דבורה, בקצב ספונטני. ובכל זאת, מצאתי את עצמי עוברת בלי הפסקה מעמוד לעמוד לעמוד. עד הסוף (הטוב ברמה סבירה, ועל כך – בהמשך).

הגיבורים שלנו מוכָּרים, ברובם, מהספר הקודם, אבל זירות ההתמודדות שלהם חדשות ומאתגרות:



אסתי ולייבי: התמודדות של מחלימי סרטן

הזוג, שבספר הראשון התמודד עם גליובלסטומה קטלנית במוחו של לייבי, וניצל ממנה בנס בספר השני – עובר עכשיו את התהליך המשמעותי מכל. ההתמודדות עם ההחלמה, ועם מה שאבד לנצח.

כבר לא חולה אנוש שימיו ספורים, כבר לא אומלל שכולם עוזרים לו. לכאורה לייבי יצא מכלל סכנה, אבל נותר פגוע. חסר. נכה. כסא הגלגלים מתאזרח בבית. וככה זה יהיה וככה יישאר. ואולי לא יהיו עוד ילדים, מעבר לשניים שנולדו. (העניין מתואר ברגישות ובעדינות, עד שקוראים מתחת לגיל 20 אפילו לא ישימו לב אליו...)

ושניהם יחד, וכל אחד לחוד, צומחים עם המציאות הזו.



רחלי ומה-שמו: התמכרות של קרבן לאדונו

רחלי טישלר היא הנערה הבודדה, הזרוקה, שמישהו אחד בעולם התלהב ממנה, אמר לה כמה היא מוצלחת. והיא הלכה שבי אחריו. בחלק הזה אהבתי את האותנטיות. את המורכבות. לחיות עם בעל ערבי זה לא רק מכות ולא רק איומים. יש גם וילה יפה. יש חיים. יש והיו רגעים של יחד. מתנות. זכרונות טובים מהימים הראשונים, בהם הוא היה היחיד ששם לב אליה.

והכל מתערבב כששוב שואלים אותה 'מה קרה', והיא ממציאה 'החלקתי במדרגות'.

כששוב שואלים אותה 'מה שמך', והיא אומרת 'מונירה ח'טיב'.

הכלא שלה חלקלק. לא ברור. גבולותיו לא מוגדרים. מרחק שתי תחנות רכבת בינה ובין החופש. אבל היא לעצמה סוהרת, שופט ותליין. ונשארת שם.

במקביל, יש מערכת יחסים מורכבת של גיטי, החברה לשעבר, מול רחלי. רחלי עכשיו נזקקת. זה ברור. אבל האם מותר לעזור לה בכל מחיר? גם אם יודעים שיישאבו שוב לידידות המסוכנת, ההרסנית?



הניה ויואל: התמודדות עם רוע-בשם-הדת

ליבי קליין מחבבת את גיבוריה. היא מזריקה לאישיותם מעלות נדירות, שותלת בהם כוחות לאינסוף לעשות את הטוב, ומפנקת אותם בקרבת אלוקים שאפשר רק לקנא בה. אבל את הנבלים מביניהם, היא שונאת. לעומק.

וכשגם הקוראים מתחילים לתעב אותם, זה כמעט מבהיל.

מילא הימח-שמויניק ההוא שהרביץ לרחלי, לא אכפת לי שחייכתי כשהוא נפגע. אבל הגיבור השנוא הנוסף שבספר, הוא בכל זאת יהודי כשר. ולא פיר שכשעצמותיו התפצפצו (איזו נקמה מתוקה), חייכתי לי בשמחה. מגיע לו.

המסר, בחלק הזה של הסיפור, חשוב ונכון וצובט. הוא אומר :התורה תורת חיים. אסור ומעוות להתעלל בבני הבית בשם הדת. זו לא דת. אלו רק מידות רעות. ולמידות רעות חייבים לשים גבול.

אבל יש כאן חסר, לדעתי, באיפיון הדמויות. יואל, הנבל-בשם-הדת, הוא איש ההלכה הכמעט יחיד בספר. הוא דיין, תלמיד חכם, מקפיד על כל קוץ ותג. ולהפוך אותו לרע ונבל, יוצר תחושה לא מדוייקת. הרי במציאות יש סביבנו מאות ואלפי אנשי הלכה תלמידי חכמים, שבניגוד ליואל – הם עדיני נפש ורגישי מידות.

לא נכון שהת"ח המשמעותי המתואר בספר, יהיה רע לב. היה כדאי לשתול לפחות עוד ת"ח אחד או שניים, שמקפידים היטב על הלכות, והם אנשים רגישים, עדינים וטובים.

(תגובת הסופרת: יש עוד תלמידי חכמים!

תגובת הביקורת: לא מספיק שמנו לב אליהם...)



ברוך וריקי: רוצה למות בעושר. נאלץ לחיות בעוני

הזירה הזו מוקדשת לחובבי המתח והדם, ואלו שנהנים לצעוק באמצע הסרט: "לא! לא! אל תלך לשם!"

ברוך ילך לשם, אלא מה. הוא יעדיף למות עשיר, מלחיות עני. אבל יבחרו בשבילו סוף אחר. על כרחו יחיה, על כרחו יהיה עני. ואת דרכם של ילדיו, אלו שנולדו אחרי שנים רבות מאד, לא יוכל לרפד כמו שרצה.


***

חסרונות בספר: לדעתי, ולדעתי בלבד, ההטפות קצת-קצת גלויות מדי. מצד שני, קהל היעד של הספרים קורא, אוהב ונהנה, מתחזק ומתעורר. אז לא נורא שאנחנו, המיעוט, נאלצנו לדלג פה ושם על דברי מוסר רצופים מדי.


מבנה הסיום:

הסיפורים של ליבי קליין אף פעם לא נגמרים. זה רק הספר שהולך ותופח ונהיה שמן כל כך, עד שחייבים לעצור אותו בנקודה כלשהי. לשבחה ייאמר שבספר הנוכחי, 'לראות בטוב', אין הפי-אנדים מודגשים מדי. (רק קצת, בקטנה, אבל זה כלום מול הקיטש שניצלנו ממנו, כנ"ל בספויילר).

יש שם פשוט אנשים, שבאיזה שהוא שלב בחיים, אנחנו נפרדים מהם לשלום, והולכים הלאה.

היה כיף לקרוא.
ביקורת מקסימה.
והכי מקסים: חוש ההומור העצמי והמשובח בספוילר (רק לי ספוילרים לא מפריעים?!).
תודה לך על רגע של צחוק בימים טרופים אלו.
ואני מקווה שנמצא עוד סיפור משובח פרי עטך במוסף של פסח.
זה של שנה שעברה היה מצוין.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14
ולמכור את הספר,

אכן יש סופרים שהמטרה העיקרית שלהם היא למכור ספרים והם מצליחים בכך.

להגיד שהספרים הללו הם "יצירה ספרותית?" להגיד שהם ספרות טובה ואיכותית?
לא.
הם נמכרים, משום שיש בהם מתח, דרמה או מציצנות. למרות שהם לא עומדים במדד איכות מינימלי. יש סדרות שלמות של ספרי מתח וספרי ילדים בציבור שלנו שהסיבה היחידה למכירה שלהם היא סיפוק יצרים אפלים בנפש או מתח זול וירוד. כלום לא מעבר לזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
יש סדרות שלמות של ספרי מתח וספרי ילדים בציבור שלנו שהסיבה היחידה למכירה שלהם היא סיפוק יצרים אפלים בנפש או מתח זול וירוד. כלום לא מעבר לזה.
כל מילה פנינה!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה