ביקורת ספרים | רוח גדולה וחזק

[גדי ישראלי]

אני מאוד אוהב את שחיטת הפרות הקדושות

תן לי פרות קדושות שנשחטו או שהיית רוצה שישחטו בספרות החרדית. אני רוצה ללבן את הנושא הזה אחת ולתמיד ולכתוב עליו טור.
אשמח ששאר החברים דכאן גם יתנו דוגמאות.
שוטו, אנשים טובים!

 

[כתב ומכתב]

בחזרה לנושא המרכזי.

אודה ולא אבוש, זהו אחד מהספרים העלילתיים-דמיוניים הבודדים שהשלמתי את קריאתם בשנים האחרונות.
ככלל, איני מסוגל לקרוא ספרי עלילה בדיוניים. בפרט בז'אנר החרדי שמתבסס על שני קווים מקבילים בספר: גברים המובילים את חלק האקשן, נשים המובילות את חלק הרגש. והסופר מלהטט בין הקטעים: הוא עשה, היא אמרה, אז הוא עשה, אז היא אמרה...
איברא, שבשנים האחרונות נמצא הפתרון: זוג נשוי כהלכתו (או כמה מהם), מקשרים באדיקות בין החלקים, והתפירה המעולה הופכת ספר משעמם לטוב מאוד.

מה הביא אותי לקרוא את ברטלר האחרון? - העליהום הציבורי ואדוות הגלים של 'לילה ולא דומיה'.
אז קראתי את 'רוח גדולה וחזק' בכמה רצפי קריאה גדולים, והנה המסקנות:

1. נדמה שיותר מספר עלילתי, אפשר להגדיר אותו כספר טיפולי. יותר מידי פרקים עמוסים בהרצאות של שלום בית, אם מפי אורית, הרב אנגלשטיין, סבתא של צביקי, ועוד.
הקדמה של כמה מילים על הדובר + האדרת חשיבות הדברים, אינם מהווים תחליף הגון להבנת המסרים החינוכיים.

2. קצת בהמשך להערה הקודמת, קשה להזדהות עם תהליכים של רגש ושל תובנות בספר, ולו משום שאלה אינם קיימים. בבת אחת, או 'הרף עין' כמו שקוראת לזה הסופרת, האדמה נרעשת וכל גיבורי הספר שהזדמנו לפונדק אחד מחליטים בו ברגע לשנות את דרכיהם ולהתחרט על מחשבתם הרעה.

אפילו גיבורי הספר עצמם אומרים "אני לא יודע/ת למה הבנתי פתאום/ למה החלטתי להשתנות וכו'". גם אנחנו לא יודעים למה.

3. מאד היה חסר לי בספר את החסות המרכזית של חברת הנסיעות/ התעופה/ התיירות. לאורך כל הספר יש תחושה שכאן בארץ יש קשיים, לבטים, התמודדויות, אסונות, ואילו בחו"ל יש נופים, קניונים, טיולים, מרגוע.
מה, אם מורות 'בית יעקב' נסעו לחו"ל, מי רואה אותן יוצאות ואינו יוצא?!
רוחי צריכה גט? - למה שלא נצא כל המשפחה לאיזה מלון טוב וכמה טיולים.
שבטי רוצה לברוח ולפרוח? גם בשבילה יש חו"ל אירופי מהמם.
צביקי צריך להתאושש? - הרב עצמו מורה לו לבוא לאכול פירות באגם חו"לניקי.
ומלבד עצם תיאור חוויות החו"ל המרהיבות, כל מי שעולה על מטוס צריך לומר במילים מפורשות "וואו, איך מרגישים טוב מיד בהמראה" וכדו'.

4. מדובר בספר פורץ דרך, ולאו דווקא במובן הטוב. המון מחשבות שאינן בדרך התורה מקבלות בספר לגיטימציה גדולה. גם המציאות הכאובה מהווה "הוכחה" לטעויות ההשקפה של רוחי, והנה גם האחים שלה מפקפקים בטוהר כוונותיה. והיכן האמונה בצדקת הדרך?

השיקולים להכחיש גט קיים ופגיעה במסורת הייחוס של עם ישראל (מה יקרה כשיציעו כהן לשידוך? האם יתגלה הסוד? האם ימשיכו את השקר במחיר...), הן דוגמה נוספת לאווירת "בוא נראה מה יקרה" בכל הקשור לשינוי ועדכון הדרך המסורה. גם אם צריך עדכון, הרי שהעדכון הזה מלא באגים.

היטב הגדירה הסופרת: כשאין אידאל משותף - צריך לבנות פרויקט משותף. מטרת העל החרדית בבניית בתים נאמנים לה' ולתורתו נזנחת מן הצד, כמו גם במציאות. חלף זאת, מוצאים גיבורי הספר, כמו גם הסופרת, "פרויקט משותף".

אם רציתם ספר שאווירתו תשפיע לטובה על האידאלים העליונים שלכם, אתם עלולים להתאכזב ולהתנחם, להתרגז ולהירגע, להתנגד ולהשלים. זו המציאות. אין כאן ספר מוסר או הדרכה. יש כאן תיאור מצב קיים. שתפו.
אך אם רציתם ספר מלא תובנות תבוניות והתבוננויות נבונות - יש לכם פרויקט משותף לשעות הקרובות.

 

[אשר שרבר]

2. קצת בהמשך להערה הקודמת, קשה להזדהות עם תהליכים של רגש ושל תובנות בספר, ולו משום שאלה אינם קיימים. בבת אחת, או 'הרף עין' כמו שקוראת לזה הסופרת, האדמה נרעשת וכל גיבורי הספר שהזדמנו לפונדק אחד מחליטים בו ברגע לשנות את דרכיהם ולהתחרט על מחשבתם הרעה.

אפילו גיבורי הספר עצמם אומרים "אני לא יודע/ת למה הבנתי פתאום/ למה החלטתי להשתנות וכו'". גם אנחנו לא יודעים למה

דווקא החלק הזה הוא ברור, אולי היא לא מסבירה את עצמה,
אני יודע למה הם הבינו פתאום
חפירות של שנים בטיפולים, או במחשבות, דבר שהכניס להם למוח תובנות, אלא שהם לא העיזו לעשות איתם כלום, התת מודע של הבן אדם שומר עליו עמוק באיזורי הנוחות, כשאתה משנה את אזור הנוחות שלך, אתה נותן לפרספקטיבות להשתנות, אתה יוצא מהלופ שמניע אותך בדרך כלל, ומאפשר למוח לעבד מחדש.

4. מדובר בספר פורץ דרך, ולאו דווקא במובן הטוב. המון מחשבות שאינן בדרך התורה מקבלות בספר לגיטימציה גדולה. גם המציאות הכאובה מהווה "הוכחה" לטעויות ההשקפה של רוחי, והנה גם האחים שלה מפקפקים בטוהר כוונותיה. והיכן האמונה בצדקת הדרך?

כאן אני מסכים, אם כי רוב השיטות הטיפוליות מאוד מכילות את האדם באשר הוא, ובהחלט יש כאן איזשהו קונפליקט עם ההשקפה החרדית המקובלת, זה נושא שצריך לדוש בו לעומק, מה אפשרי, ועד כמה.

 

[גדי ישראלי]

בחזרה לנושא המרכזי.

אודה ולא אבוש, זהו אחד מהספרים העלילתיים-דמיוניים הבודדים שהשלמתי את קריאתם בשנים האחרונות.
ככלל, איני מסוגל לקרוא ספרי עלילה בדיוניים. בפרט בז'אנר החרדי שמתבסס על שני קווים מקבילים בספר: גברים המובילים את חלק האקשן, נשים המובילות את חלק הרגש. והסופר מלהטט בין הקטעים: הוא עשה, היא אמרה, אז הוא עשה, אז היא אמרה...
איברא, שבשנים האחרונות נמצא הפתרון: זוג נשוי כהלכתו (או כמה מהם), מקשרים באדיקות בין החלקים, והתפירה המעולה הופכת ספר משעמם לטוב מאוד.

מה הביא אותי לקרוא את ברטלר האחרון? - העליהום הציבורי ואדוות הגלים של 'לילה ולא דומיה'.
אז קראתי את 'רוח גדולה וחזק' בכמה רצפי קריאה גדולים, והנה המסקנות:

1. נדמה שיותר מספר עלילתי, אפשר להגדיר אותו כספר טיפולי. יותר מידי פרקים עמוסים בהרצאות של שלום בית, אם מפי אורית, הרב אנגלשטיין, סבתא של צביקי, ועוד.
הקדמה של כמה מילים על הדובר + האדרת חשיבות הדברים, אינם מהווים תחליף הגון להבנת המסרים החינוכיים.

2. קצת בהמשך להערה הקודמת, קשה להזדהות עם תהליכים של רגש ושל תובנות בספר, ולו משום שאלה אינם קיימים. בבת אחת, או 'הרף עין' כמו שקוראת לזה הסופרת, האדמה נרעשת וכל גיבורי הספר שהזדמנו לפונדק אחד מחליטים בו ברגע לשנות את דרכיהם ולהתחרט על מחשבתם הרעה.

אפילו גיבורי הספר עצמם אומרים "אני לא יודע/ת למה הבנתי פתאום/ למה החלטתי להשתנות וכו'". גם אנחנו לא יודעים למה.

3. מאד היה חסר לי בספר את החסות המרכזית של חברת הנסיעות/ התעופה/ התיירות. לאורך כל הספר יש תחושה שכאן בארץ יש קשיים, לבטים, התמודדויות, אסונות, ואילו בחו"ל יש נופים, קניונים, טיולים, מרגוע.
מה, אם מורות 'בית יעקב' נסעו לחו"ל, מי רואה אותן יוצאות ואינו יוצא?!
רוחי צריכה גט? - למה שלא נצא כל המשפחה לאיזה מלון טוב וכמה טיולים.
שבטי רוצה לברוח ולפרוח? גם בשבילה יש חו"ל אירופי מהמם.
צביקי צריך להתאושש? - הרב עצמו מורה לו לבוא לאכול פירות באגם חו"לניקי.
ומלבד עצם תיאור חוויות החו"ל המרהיבות, כל מי שעולה על מטוס צריך לומר במילים מפורשות "וואו, איך מרגישים טוב מיד בהמראה" וכדו'.

4. מדובר בספר פורץ דרך, ולאו דווקא במובן הטוב. המון מחשבות שאינן בדרך התורה מקבלות בספר לגיטימציה גדולה. גם המציאות הכאובה מהווה "הוכחה" לטעויות ההשקפה של רוחי, והנה גם האחים שלה מפקפקים בטוהר כוונותיה. והיכן האמונה בצדקת הדרך?

השיקולים להכחיש גט קיים ופגיעה במסורת הייחוס של עם ישראל (מה יקרה כשיציעו כהן לשידוך? האם יתגלה הסוד? האם ימשיכו את השקר במחיר...), הן דוגמה נוספת לאווירת "בוא נראה מה יקרה" בכל הקשור לשינוי ועדכון הדרך המסורה. גם אם צריך עדכון, הרי שהעדכון הזה מלא באגים.

היטב הגדירה הסופרת: כשאין אידאל משותף - צריך לבנות פרויקט משותף. מטרת העל החרדית בבניית בתים נאמנים לה' ולתורתו נזנחת מן הצד, כמו גם במציאות. חלף זאת, מוצאים גיבורי הספר, כמו גם הסופרת, "פרויקט משותף".

אם רציתם ספר שאווירתו תשפיע לטובה על האידאלים העליונים שלכם, אתם עלולים להתאכזב ולהתנחם, להתרגז ולהירגע, להתנגד ולהשלים. זו המציאות. אין כאן ספר מוסר או הדרכה. יש כאן תיאור מצב קיים. שתפו.
אך אם רציתם ספר מלא תובנות תבוניות והתבוננויות נבונות - יש לכם פרויקט משותף לשעות הקרובות.

ובחזרה לתת נושא:
או שהציבור כאן צריך איזה אתגר שחיטה נוטף דם בשביל להתעורר...

 

[סופריא - הוצאה לאור]

4. מדובר בספר פורץ דרך, ולאו דווקא במובן הטוב. המון מחשבות שאינן בדרך התורה מקבלות בספר לגיטימציה גדולה. גם המציאות הכאובה מהווה "הוכחה" לטעויות ההשקפה של רוחי, והנה גם האחים שלה מפקפקים בטוהר כוונותיה. והיכן האמונה בצדקת הדרך?

ועל דא קא געו כל העם בבכיה. ועל זה התעורר העליהום הגדול.