שיתוף - לביקורת ברוח תקופת המבחנים/בגרויות. מוקדש לכל השקדנים למיניהם, בהערצה.

[שילתי]

באין אונים מול מסך חדגוני ומנוקד למדי, מול ניירת עמוסה, מרובבת בשלל חותמי כלי כתיבה מסוגים שונים.

היא משתתקת, מתנשפת לרגעים שנדמים לה כנצח, כמו האויר היה דחוס בה בכמויות שאי אפשר לאמוד.

היא מביטה באותיות ותוהה, אם אי פעם אובחנה בדיסלקציה מן הזן המתקדם של המאה.

מן תופעת לוואי לקריאה מונוטונית חסרת תכלית, חסרת קץ, חסרת ישע.

לוח המבחנים נראה לה שאנן וחולמני, כאחד ששעון העצר שלו חדל מלכת, אך הזמן לרעתה, השעה לא שעת חיי בני האדם, והיא בשיא קדחתנותה, שקדנותה, ועוד כל מני תכונות שהיתה מפללת אליהן, לשעות אלו. בלבד.

היא גומעת בעיון בינוני את השורות, מנסה לשכתב אותן אל פינה נסתרת בזיכרון.

מחכה לזמן שיעבור, שירוץ. אבל, יחכה לה, יותר נכון - להספקים... היא לא החליטה מה משתלם יותר.



כמו סרט נע שפסק מלרוץ על מסילתו. נתבעה בה ההבנה. באחת.



הציפייה אל הרגע הבא, ההוא שאחרי חציית המעבר, ההוא שמבעד למכשול, המקום ממנו תסב מבטה לאחור ותלחש "איך לא הייתי..."

היא אינה הדבר הנכון.

ההווה הוא נקודת המרכז, אליה תפנה כל חושיה לומר "היום לעשותם" מבלי לצפות, ברפיסות מה, לרגע שאחרי, שלא יניב הצלחות למכביר באין היא חותרת אליהם במאמץ.



היא שבה אל השורות, במבט ממוקד. הדיסלקציה נעלמה כלא היתה, בור הדיו השחור התמלא ברצון הצלחה. רצון ההישג.

ובעיקר – רצון החיים. חיי הווה, החשובים מכל, הם יניבו לנו את הפירות של מחר.

אם לא ננהג לחיות בהם – לא נחייה לעולם.



שילת.

 

[רינתיה]

כתיבה מיוחדת!
מסוג הקטעים שצריך לקרוא פעמיים כדי להגיע לעומקם.