דמעות צפת

[שיילה]

רוח חרישית מלטפת בלחש את פלומת ערפילי הבוקר, אור השחר מפלס את דרכו בין העששיות המרצדות, ציפורים נרגשות מצייצות מחרכי סמטאותיה של העיר הקדושה, צפת.

דמות כפופה צועדת לאיטה, נתמכת בכתלים, כמו שואבת כח מן ההיסטוריה שבהם. בידיה כד מים קטן וצלוחית. את הדרך הזו היא צועדת כל יום עוד מאז שהייתה קטנה, אז אבא היה חוזר מ'תיקון חצות' מתיישב על קצה מיטתה, לוטף את לחיה, ואומר בדמעות- שפרה צדקת שלי, את תקבלי את פני הגואל, את תשקי את החמור. חמורו של משיח, במים זכים.

היא הולכת לבית הכנסת לקרוא תהילים לפני התפילה. לחזות מבעד למחיצה במקובלים, זקני צפת, שוחים בעמקי הזוהר בשרעפי קודש. ובתפילה, עיניה העצומות זולגות דמעות חמות כמעיין מפכפך. מתפללת היא על עם ישראל ועל השכינה שנמצאת בגלות, על בית המקדש שיבנה ועל תחיית המתים. מרעישה עולמות עליונים.

לאחר התפילה מדדה היא לכיוון ביתה. הדרך קשה בגילה, המדרגות תלולות והסמטאות צרות אך היא לא נאנחת ולא מתלוננת, עם ישראל בגלות.

בסמטה צדדית הייתה מתיישבת לנוח על גרם המדרגות, מוזגת מים לצלוחית ורוחצת את פניה, מניחה לאוויר הצפתי לקרר את לחייה הקמוטות.

"את צריכה עזרה?" שאלו אותה נערות ונשים צדקניות.

"לא" הייתה עונה בהחלטיות.

רק יחידי סגולה ידעו שהיא מחכה למישהו שיעזור לה. לה ולעם ישראל.

היא מחכה למשיח.

 

[שני זאת אני :)]

אחח כמה כמיהה נושבת מהמילים.
יש עוד כאלו היום? הייתי רצה לקבל ברכה.

 

[שיילה]

סיפור זה הוא סיפורה של 'סימטת משיח' הצפתית.
אמיתי לגמרי.