מידע שימושי דקה של שפיות

  • הוסף לסימניות
  • #1
ראיתי שיש פינה שנקראת דקה של שפיות
מביאה מדי פעם דברים חמודים ומחזקים
אני מעלה את זה פה בשרשור

(מקווה שבסדר אם לא אני ימחוק או ההנהלה)

קרדיט מהחתול השחור
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
שעת בוקר מוקדמת על גדת נהר פראי ושוצף. המים קרעו את האפיק בעוצמה אדירה, מתרסקים על סלעים לבנים וסוחפים איתם הכל בטירוף.
על גשר עץ רקוב עמד נער צעיר, מביט מהופנט בזרם. הוא הצביע למטה בהתלהבות וקרא לסבא שלו, דייג זקן ושזוף: "סבא, תראה את הדגים האלה! איזה אלופים! תראה באיזו מהירות פסיכית הם שוחים! הם פשוט טסים על המים, גולשים למטה בלי להתאמץ בכלל. איזו קלילות!"

הסבא התקרב לאט, נשען על מעקה העץ החורק, והביט למטה אל עשרות הדגים שחלפו במהירות הבזק עם הזרם.
ואז, הוא הסיט את מבטו הצדה. במים הרדודים, קרוב לגדה, היה דג אחד בלבד. הדג הזה פנה לכיוון ההפוך. כל הנהר היכה לו בפרצוף. המים דחפו אותו אחורה באלימות, אבל הוא הכה בסנפירים שלו בטירוף. השרירים שלו רעדו. הוא קפץ מעל אבנים חדות, נהדף לאחור, ושוב הסתער קדימה. נלחם על כל סנטימטר מול טונות של מים.

הנער גיחך: "תראה את הדג המסכן והטיפש הזה. למה הוא כל כך מתאמץ? למה הוא סתם נלחם? שישחרר קצת, יזרום עם כולם וייהנה מהשייט!"

הסבא הניח יד כבדה על כתפו של הנער, ולחש בקול צרוד:
"ילד... הדגים שראית קודם, אלה שטסים למטה בזרם בלי מאמץ? אלה דגים מתים. הבטן שלהם צפה והם חסרי חיים. הזרם פשוט סוחף את הגופות שלהם. אבל הדג ההוא שנלחם? זה שיורק דם נגד המים? הוא הדג היחיד פה שחי! רק דג חי מסוגל לשחות נגד הזרם."




חברים, בואו נדבר על הנהר הכי סוער בהיסטוריה: הדור שלנו.

הרחוב בחוץ הוא מפל של מים עכורים. המסכים, תרבות ה"בא לי עכשיו", הזלזול בערכים, הפיתויים, והלחץ החברתי המטורף להיות "כמו כולם".
הלחץ לזרום דורש מכם אפס מאמץ. פשוט תשחררו. תוותרו על סדר בישיבה כי עייפים, תזרמו עם שיחה זולה של החבר'ה, תתפשרו על העיניים. "אל תהיו מוזרים, תזרמו!" החברה תמחא כפיים ותקרא לכם "קלילים".

אבל התורה מגלה לנו סוד אדיר: סימן הטהרה של דג הוא סנפיר וקשקשת. הסנפיר הוא המנוע שנותן לדג הטהור את הכוח להתנגד למים!

כשאתם בחברה שזורמת למקום רע – ואתם בוחרים לשתוק או לקום וללכת. כשכולם שקועים בהבלים – ואתם בוחרים לפתוח ספר, לשמור על העיניים ועל הקדושה. זה קשה! תרגישו חיכוך אדיר. יסתכלו עליכם מוזר. היצר ילחש: "למה להילחם? תזרום, יהיה קל".

אבל תזכרו את חוק הברזל: לזרום בקלות למטה, זה התפקיד של דגים מתים.

החיכוך שאתם מרגישים כשאתם הולכים נגד החברה, המאמץ לשמור על העקרונות שלכם – זה לא אומר שאתם פראיירים. זה הסימן המוחלט שאתם בחיים! שהנשמה שלכם טהורה ופועמת. מי שחי באמת, חותר אל היעד. אל תפחדו לשחות נגד הזרם. תזכרו שהמים הכי נקיים וזכים, נמצאים תמיד למעלה – קרוב לנביעה של המעיין!

#דקה_של_שפיות
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
עדכון דרמטי:
בוודאי שמעתם על המידע המצמרר המפחיד ביותר,
כל יחידות הצבא האחראים על יירוטי הטילים, וכיפת ברזל, טילי החץ וכו',
קמו, בתיאום מושלם, בלי להקדים ולומר, ועשו מעשה, בהחלטיות:
הם נטשו באחת את מקום שירותם, ונקודות פריסתם, ועזבו את הציוד שנותר מיותם.
למותר לציין את החרדה שאופפת את המערכת, בהפסקת ההגנה על העורף,
פירוש הדבר שכל טיל שישוגר, אחריתו מי ישורנו, זה עשרות הרוגים, ובתים לעשרות שייחרבו,
שאלו אותם למה ? !!
הם ענו בטבעיות: בין הזמנים.
אימה וחרדה, המדינה נרעדה, אבל מי יגן על כולנו ? !!
ובענוות חן יוצאת התשובה נעימה ומרגיעה, לא נטשנו את העמדות ח"ו, החלפנו מיקומים, מהיכלי הישיבות, להיכלי הקהילות, השתדרגנו בגדול,

אנו משתמשים בטילים מסוג אחר - לפום צערא אגרא
הטילים חדשים, עם יותר עמל, יותר התגברות,
אנו נעשה את שלנו,
ובעל מלחמות, יפרוש עלינו סוכת שלומו.

בניסן עתידים להיגאל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אחוזת פאר במיאמי. מסיבת יוקרה של אנשי עסקים. במרכז האולם עומד ריצ'רד, טייקון נדל"ן יהיר, ועונד לצווארו שרשרת עם אבן כחולה ענקית. כולם מסתכלים עליו בהערצה. הוא מספר בגאווה שקנה אותה ב-10 מיליון דולר במכירה פומבית.
פתאום נכנס לאולם אדם מבוגר, לבוש בפשטות. זהו מר כהן, היהלומן המומחה והוותיק ביותר בעולם. ריצ'רד קורא לו בזלזול: "היי זקן! בוא תראה מה זה יהלום אמיתי. ראית פעם דבר כזה?"

מר כהן ניגש. הוא אפילו לא מוציא זכוכית מגדלת. הוא מציץ באבן לשנייה אחת, נאנח ואומר בקול שקט אך חותך שכולם שומעים: "זו זכוכית סינתטית שקונים בתחנת דלק. היא שווה אולי 15 דולר."

השקט באולם צורם. כולם מסתכלים על ריצ'רד. הפנים שלו מאדימות מזעם ובושה. הוא שולף את השרשרת, זורק אותה בבוז לתוך פח האשפה המעוצב שבפינת החדר, צועק: "עבדו עליי! אני לא אסתובב עם זבל של 15 דולר!" ובורח מהאולם.

אחרי שכולם עוזבים, מתגנב לשם עובד הניקיון. הוא ניגש לפח, מוציא את השרשרת, ומכניס לכיס. למחרת בבוקר, הוא מגיע לחנות של מר כהן.
"אדוני," שואל המנקה, "למה אמרת שזה זכוכית? הרי זה יהלום ה'בלו מון' הנדיר בעולם!"
מר כהן מחייך. הוא לוקח את השרשרת מהמנקה, מעביר לו צ'ק של מיליון דולר, ואומר:
"ברור שזה יהלום אמיתי. הוא שווה עשרים מיליון. אבל אדם שמוכן לזרוק את האוצר הכי יקר שלו לפח רק בגלל משפט אחד שמישהו אחר זרק לו – הוא אדם שלא מגיע לו להחזיק יהלומים. האבן הזו חיפשה מישהו שמבין את הערך שלה באמת, גם כשמישהו אחר מזלזל בה."




חברים, תסתכלו במראה.
אתם ה"יהלום הכחול" הזה. בורא עולם יצר אתכם עם נשמה טהורה, עם כישרונות, עוצמות ויופי פנימי ששווים מיליארדים.

אבל מה קורה לנו במהלך החיים?
אנחנו מסתובבים בעולם, ופתאום מגיע מישהו – בוס בעבודה, חבר קרוב, בן זוג בשעת כעס, או סתם בן אדם ברחוב – וזורק לנו משפט מזלזל: "אתה לא מספיק טוב", "אתה לעולם לא תצליח", "הרעיון שלך גרוע".
והתגובה האוטומטית שלנו היא בדיוק כמו של אותו טייקון טיפש. אנחנו מאמינים לזלזול! אנחנו לוקחים את הערך העצמי שלנו, את החלומות שלנו ואת האמונה בעצמנו – וזורקים אותם ישר לפח האשפה של הייאוש. "אם הוא אמר שאני גרוע, אז כנראה שאני באמת אפס".

זו הטעות הכי טראגית שיש!
הערך של היהלום לא משתנה במילימטר רק בגלל שאיזה "מר כהן" החליט לזלזל בו. הערך שלכם לא נקבע על ידי מה שאנשים אחרים חושבים עליכם או אומרים לכם. הערך שלכם הוא מוחלט, טהור ונצחי, והוא נקבע אך ורק על ידי היצרן שלכם – בורא עולם.

אם אתם נותנים למילים של אנשים אחרים למחוק לכם את הביטחון העצמי, אתם מוכיחים שאתם לא מבינים איזה אוצר יש לכם בידיים.
בפעם הבאה שמישהו מעיר לכם, מקטין אתכם או מנסה להוריד לכם את האוויר – אל תזרקו את עצמכם לפח. תחייכו אליו בלב ותגידו:
"אני יודע בדיוק כמה אני שווה, גם אם אתה עיוור מכדי לראות את זה!"

#דקה_של_שפיות
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
הרוח שרקה באלימות מעל התהום העמוקה של הרי האנדים. בצד אחד של התהום עמד כפר עני ואפור, ובצד השני – עמק קסום וירוק, אליו כולם חלמו להגיע.
אנטוניו, אב המשפחה המסור מכולם, החליט שהוא יבנה לאשתו ולילדיו את הגשר הבטוח והמרהיב ביותר בעולם. במשך חצי שנה, בעבודה מטורפת שקרעה לו את השרירים, הוא סחב על גבו לוחות של זכוכית קריסטל משוריינת. הוא חיבר כבלי פלדה באצבעות מדממות, לא ישן בלילות ולא אכל. כל טיפת זיעה שהגיר – הוקדשה למטרה אחת: שהילדים שלו יחצו אל העמק בצורה המושלמת ביותר.

ביום הגדול, הגשר עמד שם, נוצץ מול השמש כמו יהלום. יצירת מופת של אהבה.
אנטוניו קרא לילדיו. הם עמדו שם נפעמים וגאים. אבל ברגע שהבן הקטן הניח יד על מעקה הזכוכית כדי להתייצב, אנטוניו איבד שליטה וצרח: "אל תיגע! אתה משאיר טביעות אצבע! קרעתי את הגב חצי שנה על הפוליש הזה, ואתה הורס לי אותו ברגע!"

הילד נבהל וקפא. הילדה הגדולה ניסתה ללכת מהר, והנעליים שלה חרקו. "אל תגררי רגליים! את שורטת את הרצפה! שום הערכה אין לכם למה שעשיתי!" שאג אנטוניו, עיניו אדומות מלחץ ועייפות של חודשים.
וכך, במקום ליהנות מהנוף המדהים ומההישג העצום של אבא שלהם – הילדים צעדו על הגשר בראש מורכן. הם רעדו מפחד, פחדו לנשום כדי לא ללכלך. אנטוניו עמד בצד השני מרוצה. הוא העביר אותם על הגשר הכי נקי בעולם, אבל הילדים שלו הגיעו לגן העדן... בטראומה.




חברים, הסיפור הזה הוא המראה המדויקת של הבתים שלנו בחודש ניסן.

אימהות ואבות, העבודה שלכם לפני פסח היא הירואית. אתם "אנטוניו". אתם קורעים את הגוף בקרצופים, מזיזים ארונות, מוציאים הון, ולא ישנים בלילות. למה? מאהבה טהורה וממסירות נפש למצוות החג! אתם רוצים לבנות "גשר קריסטל" למשפחה שלכם. המסירות הזו היא קדושה.
ילדים ומתבגרים שקוראים את זה: תפתחו את העיניים. ההורים שלכם מוסרים את הבריאות שלהם למענכם. אל תקחו את הגב הכואב שלהם כמובן מאליו! תעזרו, תעריכו ותצדיעו למאמץ המטורף שלהם.

אבל כאן, הורים יקרים, מגיעה המלכודת.
מרוב עייפות קיצונית ורצון למושלמות, אנחנו הופכים לפקחי זכוכית. כשהילד עובר עם ביסקוויט, אנחנו מאבדים את זה. פירור הופך לעילה למלחמת עולם. אנחנו צועקים, ומייצרים בבית אווירת טרור. "אל תדרוך פה! אל תיגע בזה! אני קורסת ואתם רק הורסים!"

כאן אנחנו חייבים לעצור ולשנן את משפט המחץ:
אבק זה לא חמץ, והילדים שלכם הם לא קורבן פסח!

ליל הסדר הוא העמק הירוק. אבל אם הילדים מגיעים לשולחן כשהם פוחדים להזיז את הכוס כדי לא ללכלך את המפה, ואתם יושבים שם מרוטים וכועסים – מחקנו את מטרת החג.
פסח הוא חג החירות. תנקו, תשקיעו, תבערו את החמץ כהלכה. אבל אל תתנו ללחץ ולסמרטוטים למחוק את החיוך של המשפחה שלכם. עדיף קצת פחות פוליש על הפאנלים, ויותר ילדים שחוצים את חג הפסח בשמחה, בחום, ועם חיבוק אדיר לאבא ואמא!

#דקה_של_שפיות
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אני רואה מדי פעם אנשים שיש להם טענות על תמחור של עצמאיים. המשלם רואה שהוא שילם 300 ש"ח לעבודה שלקח לעצמאי שעה, או סכומים גדולים יותר, וזה נראה לו מוזר. כי הוא עובד תמורת 55 לשעה, אז מה זה החוצפה לקחת 300 ש"ח לשעה?

אני ישתף מהמקרה שלי שאני מכיר בפרטים, ואפשר להקיש מזה למקרים רבים. העצמאיים פה יבינו מיד מה אני מדבר. המטרה שלי היא קצת להסביר לשכירים, למה הם צריכים לעבוד תמורת 55 לשעה, והעצמאי נראה שעושה הרבה יותר.
בנוסף אני מקווה שזה יעזור קצת למי שמקבל שירות מעצמאי ומרגיש מתוסכל מהסכום הלכאורה גבוה שהוא היה צריך לשלם עבור זמן או שירות.

אני עצמאי שעובד בתחום המוזיקה ומרוויח "1500 ש"ח בערב אחד" (והמחמירים מתחילים לעשות חישוב מה קורה אם אני עובד כל ערב...), אשתי מטפלת רגשית ש"יושבת על כורסא ומרוויחה 300 לשעה",


בוא נעשה חישוב קצר. (לכאורה)
כמה זמן זה לנגן בבר מצוה? בוא נגיד 3 שעות? לכאורה 500 לשעה זה אחלה כסף.
אבל...
אם מחשבים את הזמן שאני עובד סביב האירוע, מהרגע שאני מתחיל לארוז את הרכב, ועד שאני חוזר הביתה והולך לישון מדובר על כ6 שעות.
מה שאומר שהרווח הוא פחות מ300 לשעה.
תורידו דלק, ציוד, ידע, אימון, ואין אירוע כל יום.
מליונר אני לא.

אז נכון שבעל האירוע שילם 1500 שח על 10 דקות ריקודים בבר מצוה וקצת מוזיקת רקע (חלק מהזמן היה בכלל מוזיקה מוקלטת...)
אבל העבודה שלי מסביב היא יותר ממה שנראה למי שמסתכל מהצד.

אותו דבר אשתי.
300 לשעה בשביל לפטפט קצת... נשמע אחלה דבר (והמחמירים יעשו חשבון כמה זה אם עובדים יום שלם וכו')

אז בוא נחשוב שניה, אשתי למדה תואר שני, ויש לה 10 שנות נסיון. (אפשר לחשב לכאורה מאות או אלפי שעות לימוד. מהבגרויות ועד ההדרכות שהיא עדיין מקבלת) זה משהו שעושה הגיון לשלם עליו בפני עצמו.
בנוסף, אם היא קובעת טיפול, זה להתכונן (טכנית ונפשית) חצי שעה לפני לפחות, וחצי שעה אחרי להתאפס. בנוסף יש בדרך כלל לפחות 10 דקות של תיאום לפני הפגישה. לפעמים יש דיונים טלפוניים עם אנשים שקשורים לטיפול.
מה עם קליניקה וביטוח? מה אם משלמים על הדרכה?

הגענו לשעתיים ועשר דקות מינימום על פגישה. וזה בקלות יכול להגיע ל3 שעות. לא כולל הוצאות נלוות.
100 ש"ח לשעה זה לא כזה דבר מושלם.


אז לפני שממהרים לעשות את החישוב המהיר: "כמה עולה פיתה, כמה עולה כדור פלאפל, כמה עולה קצת מלפפון- למה זה עולה 15 ש"ח למנה?"

הייתי מציע להסתכל רחב יותר.

נ.ב. אני לא אומר שכל תמחור של כל עצמאי זה הוגן. רק מציע למסתכל מהצד לראות תמונה רחבה יותר (או לא לעשות את החישובים של השני)
קרדיט: הגאון רבי @דוד ה. פורום לתורה
אין הרבה דברים שמאחדים אותנו כעם יותר מהציפייה, אפשר להרוג אותנו, לצלוב, לשרוף, לענות, להשמיד בתאי גזים, אבל גם במקומות האפלים ביותר בהיסטוריה, גם כשמתגלים התהומות אליהם בני אנוש יכולים לרדת, מעולם לא התייאשנו. התקווה לגאולה החזיקה אותנו כעם, סיפרה לנו על עתיד שמצפה לנו אחרי שיידמו המלחמות. על זאב עם כבש, על רקיע שייפתח, אור שידחה את החושך, רוחו של עם שתרחף על פני תהום. גאולה תהיה לנו.

הם קשורים בקשר הדוק, הכאב והתקווה, הצרות והגאולה. ככל שהיה לנו קשה יותר, נאחזנו בתקווה, עקשנים וקשי עורף. ממעמקי הכבשנים שרנו "אני מאמין", על המוקד זעקנו ה' אחד, היה הווה ויהיה. בפוגרומים הקשים ביותר, בעלילות הדם, בפרעות, בגזירות, וברציחות, במאות ארצות, בשש יבשות, בכל שבעים לשון פיללנו לדבר אחד, ווען משיח וועט קומען.

הוא עוד לא בא, איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת, סופרת, מנמקת, חולמת, בטוחה שיותר גרוע לא יכול להיות. תיפח רוחם של מבקשי קיצים, אך מה יעשה עם שלם שכרסו נפוחה ממיני מלוחים, מתקוות נכזבות, מהבטחות מופרות, לא רעב ללחם, כי אם לשמוע, ואיה הוא הקול.

מי ייתן ויבוא הוא כעת, בעתה או אחישנה, יבוא ונשכח את הכול, לא נתרפק עוד על העבר. בחמשת לשונות גאולה נצא ואז מושיעים יעלו. אך גם אם רחוק הוא הקץ, סופו ידוע לנו. שנת ששת אלפים, השנה אחריה אין עוד, עיברו איתי אל קיצה של השנה האחרונה, בואו ונפגוש גאולה.

זה התחיל כמה שנים קודם, התחיל זו מילה גדולה, מאז החורבן זה לא הפסיק, אבל העלה הילוך, לגמרי. כבר שבעים שנה קודם התייחסו אחרת לנולדים, דור הגאולה הם נקראו, אלו שיזכו לראות פני משיח, בלי ספק. אתם חושבים שהם היו מושלמים? התנהגו אחרת? לא באל"ף רבתי. למלך זקן וכסיל יש תאריך תפוגה, אבל עד אז הוא פעיל כרגיל. העולם התנהל כמו היום, טובים ורעים, יושבי בית המדרש ויושבי קרנות, צבא ומדינה, בג"ץ ובד"ץ, אפילו גאב"ד וראב"ד, הכול. מצד שני בכל חווה שניה התחילו לגדל פרות אדומות וחמורים לבנים, אז שינוי כלשהו הפציע.

עד שנה לפני הסוף התנהלו העסקים כרגיל, בשנה האחרונה החלה הספירה לאחור, ועולם חדש ניצת. לא, לא התאחדנו, זה סך הכול ביאת משיח, לא דרמטי עד כדי כך, במקום זה רבנו קצת יותר. כולם התאחדו סביב הדרך העולה בית א-ל, המריבה היתה רק איזו דרך היא העולה. ליטאים מול חסידים, חרדים מול דלי"ם, ראשית צמיחת גאולתנו מול גלות בין יהודים, אשכנזים וספרדים, פשוטו של מקרא והשקפה טהורה, הרבי שליט"א ורבנו הקדוש, עולי ההר ומחרימי הכותל, עיון ובקיאות, תנ"ך וקבלה. כל מאבק הובלט, חודד והודגש, איש לא תכנן לוותר עד ביאת גוא"צ בתקווה שגוא"צ יבחר את הצד הנכון כמובן.

לא כולם היו שותפים למערכה, מתברר שאומות העולם, החילונים שלנו וחלק צר משומרי המצוות, לא מחבבים במיוחד את רעיון התאריכים לגאולה, או את הגאולה בכלל. הנושא עניין את העולם בעיקר כקוריוז, שאלה היפותטית מה יקרה לאמונה היהודית בסוף השנה, לא משהו מעבר. אבל ביהודים בכל העולם בערה האש, אלפים עלו לארץ או לפחות ניסו לרכוש כאן נדל"ן, העיניים כולם כוונו לראש השנה האחרון, של שנת ה'תתקצ"ט.

למה ראש השנה? בגלל הגמרא בראש השנה, שיטת רבי אליעזר שבתשרי עתידים להיגאל, ומה מתאים יותר מראש השנה?

השאלה מה מתאים יותר נפשטה מיד כשנגמר ראש השנה ועם ישראל הדרוך עודכן בכל מקומות מושבותיו שלא, זה לא קרה. סוכות מתאים הרבה יותר, חג החירות, הוא היום הראוי. כבר רב האי גאון כתב שמלחמת גוג ומגוג תהיה בסוכות, זו הלכה פסוקה בטור, אין אפשרות אחרת.

הפעם עם ישראל לא הסתפק בצפייה וציפייה מרחוק. מאות אלפי אנשים שריינו כרטיסים לארץ ישראל. מחירי הטיסות העפילו לגבהים שלא נראו מאז הטיסות לאומן בראש השנה, אבל כלל ישראל לא תכנן להפסיד את הגאולה בכל מחיר. כל דירת אירוח במרחק הליכה מהעיר העתיקה, גם הליכה של שעתיים ויותר נתפסה לכל השבוע. תהלוכות של אלפי אנשים השרים משיר ציון, הגיעו אל חומות העיר מידי יום וליל, הכול היה מוכן, אבל משיח לא בא. חג ראשון וחול המועד, שמחות בית השואבה לאורך כל הלילה, חביטת ערבה ושמיני עצרת, עשו עם ישראל סעודה קטנה, זעקו אתה הראית לדעת, ודבר לא אירע, עולם כמנהגו נוהג, ומנהג מבטל הלכה.

סוכות הוא קדימון, זו הייתה תקווה לא משהו אמיתי, את תאריך הגאולה כולם יודעים, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. זמן חורף עבר בהתעלות רבתי, להיות היהודים עתידים ליום הזה, יום בו יצאו מאפלה לאור גדול, ליל שימורים הקרב המשומר לגאולה מששת ימי בראשית.

מהו היום המדויק? ראש חודש ניסן שנטל עשר עטרות? עשירי בניסן יום הביקור, בו יטהרו ישראל מכל מום? יום י"ד בו יקריבו העם לראשונה זה אלפיים ומאתיים שנה קרבן פסח? או ליל הסדר עצמו, כמו המשמעות המקובלת? עם ישראל לא ידע. הוא בהחלט שיער, כל אחד שיער תאריך אחר, אבל לדעת איש לא ידע.

לא היה שייך להיכנס בניסן אל ירושלים המקודשת או לירושלים בכלל. כניסת רכבים פרטיים לעיר נאסרה, הקו הוורוד פוקסיה של הרכבת הקלה שהושלם סוף סוף באותה שנה, הוביל מיליוני אנשים היישר מתחנת הרכבת עטרות אל הרכבל שנגמר במתחם מעליות הכותל. עשרות אלפי אנשים פרסו שקי שינה ברבעים השונים בעיר העתיקה, קניון וחניון ממילא הפכו לאתר קמפינג ענק, קרליבך הפעיל הכנסת אורחים, צי משאיות החסד של משפחת רובין חילקו פטל בכל פינה, וכולם חיכו.

עבר תאריך ועוד אחד. ערב חג הפסח, אלפי כבשים ורבבות בני אדם מנויים ומשוכים, עומדים צפופים, עיניהם לשמים וליבם למרום, מצפים לישועה. מאות כהנים עטויים בגדי לבן דרוכים בפתח גשר העץ. כל אחד מהם עבר סדרת שיעורים למעשה כולל מצגות והדרכה מעשית מידי שבוע על ידי ארגון תורת הקורבנות. היו מכונים שפרסמו "אתה תהיה כהן" בשבעה מפגשים בני שעתיים, אבל לציבור יש חוש ריח, והקורסים המקוצרים גוועו מחוסר ביקוש.

אתא לילה וגם בוקר, מצות, מרורים ותמרורים, שוב נשמע הלל הגדול על גגות העיר, אך לחבורה לא זכינו. כלל ישראל עמד סמוך ונראה לאסקופת העזרה ועדיין בדרך רחוקה היו.

הסיפור עוד לא נגמר, הים לא נבקע, חצות ליל של שביעי של פסח, עת שערי רצון נפתחים, וכל השביעין חביבין, ניצבו רבבות, מביטים אל השמים, "עזי וזמרת י-ה ותהי לי לישועה" האם תרד מן השמים אש כבהר הכרמל? יבקע הר הזיתים? ואיה קול השופר שהולך וחזק? "זה א-לי ואנוהו".

כגודל החלום כך השבר, לכל פסח יש מוצאי פסח וקולות אחרים החלו להישמע. הסברים שהגאולה אינה תלויה בזמן, ששנת ששת אלפים אינה בהכרח האחרונה, חד חרוב, יש עוד אלף שנים לפנינו. מכתבים נחרצים על דין שעוד לא נחרץ, על ההבדל בין תקווה לעובדה, התפרסמו בחוצות. ההתפכחות החלה.

החלק הזה עוד היה החלק הסביר, הדעות האחרות שהחלו להתפרסם היו גרועות בהרבה. מתברר שגאולה אינה חייבת להיות פיזית, משיח הוא רעיון. היו שהניחו שהוא כבר הגיע, מה שמבטל את הצורך לשוב דווקא עכשיו. אנשי ראשית צמיחת הסיקו שכך היא גאולתנו קמעא קמעא, בתוך ששת אלפים החל קיבוץ ישראל ומי יודע מתי יפציע הגואל אם בכלל.

לקראת שבועות הודבקו בריכוזי היהדות החרדית כרוזים הקוראים להכין את שתי הלחם ולעלות לירושלים עם סלי ביכורים שמא נזכה. מה שגרם למדינה להטיל הגבלות קשות על הכניסה לעיר העתיקה, חשש ממהומות דתיות, פיגועים, תג מחיר, דוחק, אסון מירון, הדבקה המונית, כל סיבה אפשרית הצטרפה. כרטיסים להנץ החמה בכותל חולקו במשורה והכנסת פירות ביכורים ולחם נאסרה לחלוטין.

לא אלמן ישראל, נותרו עדיין מאמינים רבים, גם בעצרת התייצבו אלפים רבים בתחתית ההר. ניני גונבי עלי וקוצעי קציעות הבריחו במסירות נפש פירות ביכורים, מוסלקים בתיקי תפילין ועגלות תינוק. בחורי ישיבות עם ניסיון בהתחמקות ממשטרות צבאיות התגנבו סביב הפרדיסאות שהוצבו למנוע את העלייה לרגל. ערים כל הלילה לקדם פני הגואל, מתקנים את השינה במדבר, מחכים לטללי תחיה, לראות את ההר עשן כולו, אך לא. חושך ענן וערפל, לא עלו אל ההר ובקצהו לא נגעו.

תשעה באב היה אפוף תוגה שלא נראתה שנים רבות, כל דור שלא נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו, בדור זה התחושה היתה ממשית. התקווה בת האלפיים שהתנפצה על סלעי המציאות, הסבל שלא נגמר, ועל כולנה הייאוש, לא עצב בוער, עצב אדיש, מיואש, אסירי התקווה שנכזבה.

ליבת המאמינים המשיכה, מנחם שמו ינון שמו, בתשעה באב נולד ובתשעה באב יתגלה וינחם אב, חלוצי נעלים ומגודלי פרע, נזופים וחפויי ראש, עמדו וציפו, אימתי קאתי מר. היום, אם בקולו תשמעו, וקול שופר לא נשמע.

ערב ראש חודש אלול, העיתונות החרדית כבר שבה לעסוק בדברים החשובים באמת כמו איזו ישיבה הפתיעה דרמטית ברישום השנה, ביומונים היה מכתב באוזן שמאל על האיסור לנעוץ עגיל כפול באוזן ימין וקריאה קדושה לאמירת יום כיפור קטן לנוכח גזירות השלטון המזדמנות. עולם כמנהגו נוהג, אבל מתח סמוי פעפע מתחת. נותר חודש או נצח, ספק מייסר.

חצות ליל ערב ראש השנה, מעמד הסליחות המרכזי מושך מידי שנה עשרות אלפים, המספר שילש את עצמו. המונים התגודדו ברחבת הכותל, הכניסה לרחבה העליונה התאפשרה בקושי, מאות האלפים זעקו בגרון ניחר "בן אדם מה לך נרדם קום קרא" והם קראו אוהו קראו. השינוי הבולט היה בסיום הסליחות, ההמונים שעזבו בדרך כלל את המקום באופן מיידי, נותרו. קראו פרקי תהילים, שרו שירי אמונה, ובעיקר לא עזבו, חיכו.

אשמורת שלישית, באופן בלתי צפוי, על אף התפכחות הציבור, ההבנה שהעתיד עדיין, הכיסופים גברו על הכל. ספונטנית, בלי הסעות מאורגנות וסדרנים, רבבות לבבות זרמו אל הכותל לסליחות אחרונות בגלות, מסרבים להתייאש. הפעם בנוסח אשכנז, אשכנזים וספרדים, נוסח פולין ונוסח ליטא, חרדים, דתיים וחילונים, כולם כאחד, "הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך".

התרת נדרים ברוב עם, האווירה משתלהבת, התרת קללות ונידוי מן השמים, התירו לכלל ישראל כל חרם שמתא וארור, בירכו לבניין עוד בזו השנה, וחיכו. פשוט חיכו. מרגע לרגע התקבצו ההמונים, מכל קצוות הארץ הם באו, במאות, אלפים, רבבות, שישים ריבוא עמדו הם בשערי ירושלים, בלי תכנון לחג, בלי מקומות לינה, מי צריך לאכול ביום בו ישוב האור ויזרח.

שעות הבוקר, התנועה לא פסקה, כהנים הדורים בארבעה בגדים מחכים לפיסת יד שתשיב להם את מפתחות ההיכל שהופקדו למשמרת, לוויים משוררים ושוערים, אנשי מעמד ואנשי משמרות, כולם רצו להשתייך, להיות חלק מהגאולה שתבוא עוד היום. כל העדות התפללו דרך כל השערים, ועל כולנה שערי דמעות שמעולם לא ננעלו, בכל עת החורבן קיבלו הם את דמעותיהם של ישראל, וצערם עלה היישר אל כסא הכבוד המכוון נגד ירושלים.

חלף חצות וחלף גם פלג, אנשים סירבו לשבור את הצום המכפר על שליש עוונות, עד שישמעו באוזניהם, לך אכול בשמחה לחמך. תפילת מנחה נראתה כנעילה, אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, האם גם אנחנו נזכה לאש היורדת ממעל? אט אט התקוות גוועו התחלפו במשהו אחר.

השעות עברו, השמש יבוא ויפנה כי פנה יום, זהרורי שקיעה ברקיע, ההמונים מתחננים לעוד רגע של חסד, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, אולי יש תקווה, בחיצים נעה השמש, קרניים אחרונות על שיקוץ משומם, שפחה יורשת גבירתה על הר האלוקים.

השיחות, השירה, השחוק, הכל נעלם, רבבות עטויים בבגדי לבן, כהנים מבוישים במגבעותיהם, לוויים תולים את כינורותיהם טרם יבוא היום ויעריב, איך נשיר את שיר ה'. הרבבות החלו לאכול מעט שלא ייכנס אל החג והוא מעונה. דממה נפלה על כל.

לא דממה דקה ואף לא ענות חלושה. דממה עבה כמטבע הייתה היא, איש לא מש ממקומו. ויהי השמש לבוא וחשכה גדולה נפלה, ציפור לא צייצה, תינוק לא פעה, העם שציפה זה יותר מאלפיים, העם ששרד את הכול, חישב להישבר.

מתוך האופל, בקע קול רועד, ישיש בחלוק לבן פתח:

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָהּ וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ


דממה ענתה לו, אדישות, איש לא אזר כוח להשיב:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



הישיש לא נכנע, קולו מתאמץ, מנסר בצרידות:

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִקְרָאֶה

וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה

עַד מָה תַּעֲלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה

זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ


ריבואות יחידים שפופים על הקרקע, דמעות בעיניהם:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



לבו של הישיש נשבר, גרונו חנוק:

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ

וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאֹמְרִים עָרוּ

וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ

לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ


גל בכי שוטף, המציאות מכה בכל עוז, האובדן מחלחל אל עומק הנשמה:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


וקולו נישא, מחנן, מבקש:

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר

וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר

וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר

לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלּוֹתֶיהָ


עיניים נתלות ברקיע המאדים, הלב לא מבין למה, עד מתי, כמה אפשר לסבול:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



קולו של הישיש מתייצב, נחרץ, מתעקש:

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ

וְטוּבָה שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ

וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא

מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ


עם קשה עורף ושבור לב מהנהן, לא נשברנו מעולם, לא נטשנו ולנצח לא ננטוש:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


קולו מתנשא, עטוף בלבן נראה כמלאך, כאליהו בהר הכרמל, כחסד הניתן על פני חתן:

זְמִירָהּ שׇׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר

לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר

מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָעִיר

לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ


והכלה עומדת חפויה, רדידה קרוע, בגדיה בוגדיה, ועל כל זאת זועקת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



מכל עבר הצטרפו הקולות, נראה היה שאין זה קולם של הנוכחים אלא קולם של שבטי ישורון כולם, אהלה ואהליבמה, הגולים והמצפים, הרוגי מלכות ומוסרי הנפש, העוקד הנעקד והמזבח, נשמות אפופות בנהרות של דם, חבושי עדי עדיים שהושפלו לעפר, כוכבי השמים שנגררו בעפר הארץ, הנטבחים, הנספים, נפשות נאלמות, תינוקות שלא טעמו טעם חטא, זקנים וזקנות מרחובות קריה, מכל קצווי ארץ נשמע קולם, הדהד בחלל העולם,

נְחֶיהָ בְנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ

רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ

וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ

לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ


ואז, בשיאה של אפלה, כששביב האור האחרון נוטש את העולם, בזמן שאינו יום ולא לילה נבקעו רקיעים, הנה ימים באים ובת קול קוראת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



ועם קול השופר, באור שבעת הימים, עומדים ומשוררים, בנים בכורים, כל פעול וכל חי, שרפים וחיות, קוראים כאחד, והארץ עצמה הצטרפה לקריאה, אריאל אריאל, משוש כל הארץ, החרבה, השפלה, הבזויה, הנתונה למנוד ראש, בהיבקע ההסתר, בהגלות אור יקרות, קראה היא עם כל:

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר

לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר

לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר

סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ


וממרום יענונו בקול

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה