שיתוף - לביקורת הוא היה צעיר, אהב את החיים. וקרע את העיר, עם שלשה דובדבנים.

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

באנו לעולם הזה כמו אמנים לסיבוב הופעות לעלות על הבמה, לשיר את השיר שלנו, ולחזור הביתה. החוק היחיד של הדרך הזו הוא ללכת באמת עד הסוף, גם כשהיא חותכת, גם כשהיא שורפת את הנשמה.

בהתחלה הכול היה פשוט.
אמא צוחקת, אבא שמח, בית חם, אור ושקט, בלי דאגות. עד שגדלנו. משהו בעולם הזה לא אהב את זה, לא אהב את הרצון שצמח לנו ואת הדרך שפתחנו, ואז מישהו התחיל לגייס כוחות כדי להכניע אותנו.

לאט לאט למדנו את הכללים שלו , מה מותר ומה אסור, איך להיות בסדר, איך להיות ראויים, ואיך לא לכעוס, לא להטריד, לא להפריע. הלכנו בדרכיו: לפעמים הצלחנו, לפעמים לא, והרבה פעמים קיבלנו מכות ושתקנו. העיקר שיהיה שקט, העיקר לשמור על שלום, עד ששכחנו את עצמנו.

עם השנים שתקנו עוד ועוד, הרי שתיקה זו "זכות" ככה לימדו אותנו, עד שיום אחד כבר לא נשאר בפנים אף קול. והנה הוא עומד תחת החופה . קדושה, תפילות, חלומות, הכול מהתחלה. אבל בוקר אחד היא קמה ולא שמחה. והיא הרי צריכה להיות שמחה, כי כל החיים עובדים בשביל המטרה הזו. אז היא כועסת , והוא שותק.

כך מצטברות שתיקות, שנים של כאבים דוממים, שכבות עבות של שקט. לא להגיב, לא להכאיב, לא לפגוע; להיות צדיק, להיות איש טוב. אבל באמת , הוא באמת לא כועס? באמת לא נפגע? באמת שמח? או שבעומק פנימה נרקמות צלקות של שנים , הסתרה יפה, עטיפה קדושה, לכאב שמעולם לא קיבל שם.

זה נשמע טוב על הנייר התגברות על המידות, שלום בית , אבל לפעמים זו אמת שמטשטשים, זו אמת שמחביאים. ובפנים זה שורף, וזה שקט של שקר. כי השם לא רוצה שתיקות של פחד; השם רוצה אמת ,לב שמדבר, לב שאומר את הכאב בכבוד, לב שיודע למחול באמת מתוך פיוס, ולא מתוך מחיקה.
כי כשאני שותק, ובפנים הכל בוער, זה שתיקה אמיתית שהשם יתברך שמח ממנה, או שקר ?

כי אחרת אנחנו נראים כמו עובדי השם, אבל בפנים אנחנו רק אוספים עוד ועוד שאריות של כעס, עלבון ופגיעה. בסוף, אנחנו לא נשלחנו לעולם הזה בשביל לשתוק ולא בשביל לחייך כשהלב מדמם .

באנו לכאן כדי לחיות באמת לדבר את הכאב , לחבק את הפחד, ולהיות שלמים, לא מושלמים. השם לא רוצה מאיתנו הצגות, הוא רוצה אותנו אנחנו, עם כל השברים, עם כל הצלקות, עם כל החיוכים האמיתיים שנולדים אחרי בכי.

והדרך הביתה היא לא דרך של שתיקות, אלא דרך של אמת , אמת שמרפאת, אמת שמשחררת. ואז, כשנחזור הביתה מהסיבוב הזה, נוכל לעמוד מולו עיניים לעיניים ולומר בלב שלם: הלכנו בדרך, באמת ,עד הסוף.
תקופת הקנטוניסטים.
שנת .1827

"מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
"מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
"מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
"טאאטעעעעעעעעע ! !"
*
הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
הוא חייב להישאר חזק.
גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
*
השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
"או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
"אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
צליפה נוספת.
*
נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.

*אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
שיתוף - לביקורת נעל
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה