הספר אפרוחי

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום,
אשמח אם יש מישהו שיודע היכן ניתן להיג את הספר "אפרוחי הכי הכי" (הספר הראשון בסידרה) בכל החנויות שבדקתי עד כה וכן בהוצאת יפה נוף נאמר לי שהוא כבר לא מופץ. אולי בכל אופן ניתן למצוא אותו באיזה חנות שכוחה..? או אולי דרך הסופרת (ב.קוגל)?
צריכה אותו ספציפית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
בשורה טובה ומשמחת
הספרים
1) אפרוחי הכי הכי
2) אפרוחים כמו אחים
3) אפרוחון בצבע הנכון
4) ואפרוח של אמא
יצאו במהדורה חדשה ובקרוב ממש ניתן יהיה להשיגם בכל חנויות הספרים
כעת ניתן להשיגם במודיעין עילית בטלפון 0548425672
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
בשורה טובה ומשמחת
הספרים
1) אפרוחי הכי הכי
2) אפרוחים כמו אחים
3) אפרוחון בצבע הנכון
4) ואפרוח של אמא

יצאו במהדורה חדשה ובקרוב ממש ניתן יהיה להשיגם בכל חנויות הספרים
כעת ניתן להשיגם במודיעין עילית בטלפון 0548425672
אתה קשור למחברת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
בשורה טובה ומשמחת
הספרים
1) אפרוחי הכי הכי
2) אפרוחים כמו אחים
3) אפרוחון בצבע הנכון
4) ואפרוח של אמא

יצאו במהדורה חדשה ובקרוב ממש ניתן יהיה להשיגם בכל חנויות הספרים
כעת ניתן להשיגם במודיעין עילית בטלפון 0548425672
מתי זה בקרוב ממש?
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אשמח אם יש מישהו שיודע היכן ניתן להיג את הספר "אפרוחי הכי הכי" (הספר הראשון בסידרה) בכל החנויות שבדקתי עד כה וכן בהוצאת יפה נוף נאמר לי שהוא כבר לא מופץ. אולי בכל אופן ניתן למצוא אותו באיזה חנות שכוחה..? או אולי דרך הסופרת (ב.קוגל)?
יש לי בביתר אם עוזר....
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בשורה טובה ומשמחת
הספרים
1) אפרוחי הכי הכי
2) אפרוחים כמו אחים
3) אפרוחון בצבע הנכון
4) ואפרוח של אמא

יצאו במהדורה חדשה ובקרוב ממש ניתן יהיה להשיגם בכל חנויות הספרים
כעת ניתן להשיגם במודיעין עילית בטלפון 0548425672
הספרים.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
@משה שולמן
אתה בטוח שהספרים יצאו שוב במהדורה מחודשת לחנויות?
מדוע אני לא מוצאת אותם? פלדהיים הם המו"לים ואין בחנויות שלהם...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!
בתור מישהו שעוקב אחר עולם הספר התורני, ועולם מכוני הספרים במשך למעלה מ- 10 שנים,
עד שממש נהייתי בקי בכל ספר תורני שיש מי המחבר, באיזה תקופה הוא היה ואיפה?
מי היו רבותיו מי היו תלמידיו, איפה הוא משובץ בסדר הדורות, ואיזה ספרים הוא חיבר.

וכן בתחום הטכני איזה מכון הוציא לאור את הספר שלו, ואם יש כמה מכונים שהוציאו מה ההבדלים
בין המהדורות השונות בעימוד בעיצוב באיכות ובסגנון, ופעם בצעירותי הייתי זוכר בע"פ אפילו את
המחירים של הספרים, והיו שואלים אותי, ובאיזה חנות ספרים אפשר למצוא אותו הכי בזול...
בקיצור ברוך ה' עד היום מתקשרים אלי מהישיבות ומהכוללים שלמדתי, להתייעץ איתי
על ספרים שרוצים לקנות (ומי שרוצה יכול לפנות אלי בפרטי זה לגמרי בחינם...)

ועל שעתה באתי לגבי אחד ההוצאות ספרים שאני ממש מעריץ מכון "זכרון אהרן" של הרב יונתן בלייער שליט"א
מקים עולה של תורה מהגדולים של הדור שהביא לעולם את מפעל התשובות בהלכה של גדולי האחרונים
משנות הש' והת' וכן את מפעל מדרשי חז"ל המדויקים והמושלמים שלהם עם כל המפרשים.

(וברוך ה' אני לחתונה שלי כשחמי רצה לקנות לי ש"ס "עוז והדר" כמו שקונים לחתנים
וראיתי שזה מגיע לסכומים של כמעט 4,000 ש"ח אמרתי לו שחבל על הכסף, גם ככה כבר
קניתי את ש"ס עוז והדר בישיבה קטנה אז זה עלה 2,600 ש"ח נראה לי, ובמקום זה
אני אשמח מאד לכל השו"תים של זכרון אהרון לחתונה).


הבעיה היא שעליה פתחתי את האשכול הזה מרוב כאב, בשנים עברו הם היו מוצאים ספרים
מושקעים ואיכותיים בקצב טוב וסביר אחד אחרי השני ועכשיו כבר כמעט שנה וחצי של
שתיקה רועמת שצורחת עד השמיים, לא יודע אולי אנשים אחרים יחשבו שאין פה
משהו חריג וזה נורמלי שלוקח המון זמן להוציא כל ספר.

אבל לא יודע בבדיקה פשוטה באוצר החכמה כמה ספרים נוספו בגרסה 22 וכן כמה נוספו בגרסה 23
רואים כמות מאד יפה ומרשימה, אבל בגירסה 24 נוספו רק 2 ספרים סידור יעב"ץ ואמרי בינה.
וכל זה בכל שנת תשפ"ה וחצי משנת תשפ"ו.

ולא עוד אלא שגם התקשרתי למוקד המכירות שלהם לקנות מהם ספרים חדשים בחודש הספר האחרון
ואמרו לי שכמה וכמה ספרים חדשים שלהם חסרים במלאי, ואין להם מה למכור, והם לא מדפיסים
שוב יותר, ועוד אמרו לי שם בפירוש לתמיהתי מה קרה להם, שהם לא יכולים יותר מידי לפרט,
אבל זכרון אהרן עוברים איזה תקופה של בדיקה פנימית בכל המערך של העובדים שלהם,
והם כרגע עושים עצירה בפעילות לרגל שדרוג והגדלת המכון כדי להעבירו לארץ ישראל.

שמחתי באומרים לי שמועה טובה תדשן עצם אבל מאז עבר המון זמן ואני הקטן לא רואה שום התקדמות
להיפך זה מרגיש לי קצת דעיכה לכאורה בהוצאה ספרים של המכון. מה גם שראיתי בשתי ספרים הנ"ל
שיצאו בתשפ"ה שהם באמת שינו לוגו ועשו עיצוב חדש וגריד חדש מאחורי השער והם הפסיקו,
את העבודה עם "אלפא שירותי הוצאה לאור" והתחילו לעבוד עם מעמדים ומעצבים פרטיים,
אשמח מאד מאד שיפנו גם אלי לעימוד ועיצוב מקצועי כולל כריכה ושערים וכו'...

כל האמור פה בגדול הוא גם על "מכון ירושלים" למרות שהם תמיד היו מוציאים בקצב איטי ספרים חדשים,
אבל זה נראה שעוז והדר מוציאים כמה ספרים בחודש אחד (!) והם מוציאים ספר אחד או שתיים בשנה...

בקיצור רציתי לשמוע אם יש מישהו שיודע עוד פרטים על הנושא הזה של זכרון אהרן מכון ירושלים וגם מכון
המאו"ר קצת פרטים למה אין להם אתר מסודר משלהם כמו שיש ל"עוז והדר" ו"מכון ירושלים" וכן מה קורה שם בפנים?

בקיצור אשמח מאד לכל מידע מדויק על מכוני הספרים המובלים היום.
נ.ב. פניתי במיילים כמה פעמים לזכרון אהרן וטרם נראתה תגובה.
אני מאד מקווה שכול המכונים בפריחה ובתהליכי שדרוג
כל כל המכונים והספרים שלהם מאד נצרכים היום.
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
רגע לפני שתפתחו את הספר, תבדקו שאתם לבד ושיש לכם זמן. לא כי הוא ארוך, אלא כי הוא מסוכן.
הוא עלול לגרום לכם לצחוק בחוסר שליטה תוך כדי נסיעה באוטובוס, להנהן בכפייתיות שוב ושוב תוך הסכמה עם דמות בדיונית, ולחשוב שאולי, רק אולי, המציאות שלנו לא כזו גרועה.

אז נתחיל קודם עם הרעיון- גאון!

כמה פעמים לקחתם לידיכם ספר וגיליתם בו קשקשת מדומיינת, שאפילו טיסה למאדים כבר נשמעת סבירה יותר?
כמה פעמים קראתם ספר והרגשתם כי מנסים למשוך אתכם אחורה בזמן? כאילו משעמם בהווה, אז קדימה! בואו נחזור לעבר. יהיה מעניין...
ואם זה ספציפית לא מסתדר בלו"ז- לא לדאוג. יש תחליף! יש מי שניתנה להם הרשות לנסות ולנבא את העתיד. ממש ככה. כאילו מאלפים את הבינה בינה, ולוחשים לה: "הלו, תתעוררי! את בתרדמת. עוד נכונו לך גדולות ונצורות". (לא רעות בכלל, יש לציין).

ובכן, כל זה אינו תקף לספר זה.
למה, אתם שואלים?
קודם כל תודה ששאלתם. עכשיו אפשר לענות.

כאן מדובר בספר הנכתב בשיטת ארבעת המ"מים. מכירים?
גם מעניין.
גם מציאותי.
גם מוסרי.
וגם מצחיק.

זו בדיוק השיטה הידועה לארבעת המ"מים המקבילים:
זה לא משעמם.
זה לא מדומיין.
זה לא מטיפני.
זה לא מדכא.


טוב, זו היתה רק הקדמה. מי שהתעייף - מוזמן לפרוש. גם ככה, אני לא מאלה שמוודאים נוכחות בסיום : )


הספר נכתב בשפה קלילה על גבול המדוברת, נעימה, מתלוצצת ומסודרת.
כן, בדיוק ההפך מביתה של אשת נעוריו של אלוף נעוריה.
אוי, איזה כיף היה לקרוא על אותו אחד בעל שם אחד, אך מוזכר בספר בשלל כינויים מגוונים ומגניבים, קרי: אבי הטף, אבי הצאן, אבי העדר, אבו-אל-בנאת, אביר, מנטור, אלוף נעורי, ואיך לא? כינוי הדגל- אבא של הבלאגן.

יש בו - בספר הזה - המון המון הומור, בכל מיני צבעים וצורות.
המון חומר למחשבה שמתפצפץ בין המילים. בין המבחנים לעבודה המעשית- בעיקר לזו של החיים.
המון רגישות, המון אנושיות, המון הזדהות.

יש בו - בספר הזה - גם מושגים מעניינים, לאו דווקא הקשורים לפנסיה, קרנות ואחוזים (סתם מעניין אם יש סיבה שייעדו לגיבורה דווקא את המקצוע הזה : )
גם עצות יש בו (אמיתיות, למי ששאל). אבל אל תיישמו, טוב?

מה עוד תוכלו למצוא בספר?
מכשפות, או יותר מדויק - מכשפה אחת ו... כן, צריך להיזהר ממנה. גם אם מדובר לעיתים במישהי אמממ... לא חשוב!
ויש גם מפלצת אחת גדולה ואימתנית שיודעת להפוך לא רק את הבית, אלא גם ובעיקר - את הרוגע, את המצפון, את הזמינות, את השפיות.

מה עוד?
יש תוכחות. טוב, לא ממש תוכחות. נקרא לזה מסרים.
מסרים יפים שגורמים לקורא לעצור רגע ולומר: "וואו. זה כל כך נכון. כל כך אמיתי. כל כך... מוצדק!"
אז למה? למה עד היום לא פגשנו את האמת הזו פנים אל פנים?
אולי כי אף אחד לא טרח לכתוב ספר עם רעיון מבריק ויצירתי כמו זה?

גם משפטים יפים ניתן בקלות למצוא, למסגר או לתלות על מקרר. רוצים דוגמא? תקראו. יש שם יותר מאחת. (וגם ככה הספר הספיק לעבור דירה : )

ובקצרה?
הספר מתאר באופן הומוריסטי ומרגש את חייה של צביה, אמא לשבעה ילדים חמודים ונשואה לאלוף נעורים אחד, המתמודדת עם אתגרי היום יום תוך תמרון בין דרישות מערכת החינוך וניהול משרדה, לבין בלאגן אחד גדול המתרחש ומתחדש תדיר.
יחד עם ניצחונות קטנים והפסדים מרהיבים מול מפלצת הבלאגן, לומדת צביה להציב גבולות (אבל רק למה שחשוב באמת), להשלים סוף סוף לימודי התמחות, ולנהל חברויות שונות, מרגשות ומצחיקות כאחד.

ועכשיו, רותי קפלר, אני חייבת לשאול אותך משהו שתפס אותי מהרגע הראשון: למה בחרת לקרוא למשפחה הזו בשם הזה? האם זה מלשון בָּלוּי או בִּלּוּי?? מה ניסית לרמוז כאן, תגלי?

לסיכום -
זהו ספר שיגרום לכם קצת (הרבה) לצחוק, קצת לנשום מציאות, קצת להרגיש הזדהות, קצת להיבחן במבחן החיים.
וקצת מכל אלו - שווה בעצם המון!

אז תודה,
@Ruti Kepler , על ספר עשר (תרתי משמע).
ותודה לך @7שבע7 , על המלצה שבע. סתם... : ) עשר.

האמת? מתחשק לי לתייג כאן את כל מי שלפי דעתי תיהנה ממנו. אבל לא נעים, לא רוצה שיחשבו שאני רומזת משהו : )

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה