סיפור הפעקלע של נחמן

  • הוסף לסימניות
  • #1
לנחמן היו חיים טובים.
הייתה לו וילה יפה עם בריכה בחצר, הייתה לו מכונית מבהיקה בחנייה, היו לו ילדים מעוצבים היטב, והייתה לו פרנסה ברווח ובנקל.
אממה, שלום בית לא היה לו. אשתו הייתה טיפשה ועצלה, נודניקית ונרגנת.
וכבר אמרו האומרים "אישה רעה בביתך - הלך עליך קאפוט". (האמרה לא מפורסמת למרות נכונותה, רק מפני שהיא לא מתחרזת היטב. המדד העיקרי לפרסומן של אמרות הוא לא המסר אלא החרוז. כמו שאומרת האמרה הבלתי נודעת: אם יש לך חרוז - אתה תמיד צודק).

אז יום אחד נמאס לנחמננו, והוא התלונן: למה יש לי כזו אישה רעה? למרות שיש לי הכל, זה לא שווה שום דבר. אני רוצה להחליף חיים עם מישהו אחר. אולי עם שלמה, זה שיש לו אישה כל כך טובה ומסורה.
בדיוק באותו הרגע, עברה שם פיה קסומה (היא בדיוק הייתה בהפסקת סיגריה), והחליטה למלא את מבוקשו. היא הקישה בשרביטה, קיש קיש קריא, ונחמן הפך לשלמה.

לשלמה היו חיים טובים.
הייתה לו אישה טובה, תומכת ומבינה. הייתה לו וילה יפה בחצר, הייתה לו מכונית מבהיקה בחנייה, פרנסה ברווח ובנקל, אבל הילדים, אוי הילדים.
הם היו ערימה של חומר אנושי נחות, לא מחונכים, מתחצפים, וכל הזמן היו רבים האחד עם השלישי. (השלישי דווקא היה הכי בסדר מכולם. אבל הוא הכי סבל).
והרי ידועה האמרה: אם הילדים עושים לך צרות - לך תאכל סלט פירות.
בחלוף הזמן וברבות הימים, חש שלמה להוותו כי הוא מתחרפן על המוח.
עמד שלמה בקרן זווית ואמר: ריבונו של עולם אם נדבר גלויות, לפעמים בא לי להיות כמו פנחס. זה שיש לו ילדים מחונכים וטובים, תמיד עוזרים לזקנות, אומרים תודה בנימוס, לומדים ב'מתמידים', ולא מכניסים איש לרעהו גבעולי חיטה במכנסיים.
הפלא ופלא, בדיוק באותו רגע עבר שם מלאך (הוא בדיוק טס במעוף זריז, בדרך לפריז), שמע המלאך את תחינתו של שלמה והחליט להפוך אותו לפנחס.

לפנחס היו חיים טובים. היו לו ילדים טובים ומחונכים, הייתה לו אישה טובה ומשפחה נפלאה. אבל כסף לא היה לו.
וכמו שאומרת האמרה: 'אם אין לך כסף - לך תחפש תחברים שך'.
הסתובב פנחס יומם וליל סביב ביתו של נחמן ואמר - אח. לו הייתי נחמן. אבידיגידיגדגידיגידגידיגדום, כל היום הייבידיגידום, לו הייתי איש עשיר. אז הייתי נח קצת וכו'.
וכך הלך פנחס ושר לו את כל השיר עד שהגיע לקטע שהוא שכח את המילים והתחיל סתם לפזם את המנגינה בהמהומים מוזרים.
ו-לא תאמינו, בדיוק באותו הרגע עבר שם קוסם חכם וזקן, רב-מג עם כוחות פלאיים, (הוא חזר מהמוסך, הלך לו הקרבורטור). שמע הקוסם את דבריו של פנחס, הניף את שרביט הקסמים, והפכו לנחמן.
וחוזר חלילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
ענק!
בהשראתי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
זה, טוב.
ועל זה נאמר - לפעמים התוכן הוא רק תירוץ... הכתיבה, אוי, הכתיבה!
בכל פעם שקראתי תשובות של ראשונים, פייטנים וכדומה, נדהמתי מהשיבוצים המפליאים של הפסוקים ושבריהם, והייתי חושב 'איפה יש לנו כאלו כישרונות כאלו היום?'
אז הנה לכם התשובה.
רק תוכן השיבוץ השתנה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לנחמן היו חיים טובים.
הייתה לו וילה יפה עם בריכה בחצר, הייתה לו מכונית מבהיקה בחנייה, היו לו ילדים מעוצבים היטב, והייתה לו פרנסה ברווח ובנקל.
אממה, שלום בית לא היה לו. אשתו הייתה טיפשה ועצלה, נודניקית ונרגנת.
וכבר אמרו האומרים "אישה רעה בביתך - הלך עליך קאפוט". (האמרה לא מפורסמת למרות נכונותה, רק מפני שהיא לא מתחרזת היטב. המדד העיקרי לפרסומן של אמרות הוא לא המסר אלא החרוז. כמו שאומרת האמרה הבלתי נודעת: אם יש לך חרוז - אתה תמיד צודק).

אז יום אחד נמאס לנחמננו, והוא התלונן: למה יש לי כזו אישה רעה? למרות שיש לי הכל, זה לא שווה שום דבר. אני רוצה להחליף חיים עם מישהו אחר. אולי עם שלמה, זה שיש לו אישה כל כך טובה ומסורה.
בדיוק באותו הרגע, עברה שם פיה קסומה (היא בדיוק הייתה בהפסקת סיגריה), והחליטה למלא את מבוקשו. היא הקישה בשרביטה, קיש קיש קריא, ונחמן הפך לשלמה.

לשלמה היו חיים טובים.
הייתה לו אישה טובה, תומכת ומבינה. הייתה לו וילה יפה בחצר, הייתה לו מכונית מבהיקה בחנייה, פרנסה ברווח ובנקל, אבל הילדים, אוי הילדים.
הם היו ערימה של חומר אנושי נחות, לא מחונכים, מתחצפים, וכל הזמן היו רבים האחד עם השלישי. (השלישי דווקא היה הכי בסדר מכולם. אבל הוא הכי סבל).
והרי ידועה האמרה: אם הילדים עושים לך צרות - לך תאכל סלט פירות.
בחלוף הזמן וברבות הימים, חש שלמה להוותו כי הוא מתחרפן על המוח.
עמד שלמה בקרן זווית ואמר: ריבונו של עולם אם נדבר גלויות, לפעמים בא לי להיות כמו פנחס. זה שיש לו ילדים מחונכים וטובים, תמיד עוזרים לזקנות, אומרים תודה בנימוס, לומדים ב'מתמידים', ולא מכניסים איש לרעהו גבעולי חיטה במכנסיים.
הפלא ופלא, בדיוק באותו רגע עבר שם מלאך (הוא בדיוק טס במעוף זריז, בדרך לפריז), שמע המלאך את תחינתו של שלמה והחליט להפוך אותו לפנחס.

לפנחס היו חיים טובים. היו לו ילדים טובים ומחונכים, הייתה לו אישה טובה ומשפחה נפלאה. אבל כסף לא היה לו.
וכמו שאומרת האמרה: 'אם אין לך כסף - לך תחפש תחברים שך'.
הסתובב פנחס יומם וליל סביב ביתו של נחמן ואמר - אח. לו הייתי נחמן. אבידיגידיגדגידיגידגידיגדום, כל היום הייבידיגידום, לו הייתי איש עשיר. אז הייתי נח קצת וכו'.
וכך הלך פנחס ושר לו את כל השיר עד שהגיע לקטע שהוא שכח את המילים והתחיל סתם לפזם את המנגינה בהמהומים מוזרים.
ו-לא תאמינו, בדיוק באותו הרגע עבר שם קוסם חכם וזקן, רב-מג עם כוחות פלאיים, (הוא חזר מהמוסך, הלך לו הקרבורטור). שמע הקוסם את דבריו של פנחס, הניף את שרביט הקסמים, והפכו לנחמן.
וחוזר חלילה.
ענק ועצום ונפלא ומצחיק וקולע וחד וחריף וצודק בכל מילה. צריך לשמוח במה שיש.
מאוד לשמוח..
והנה משהו לנחמן:
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

תעתועי הזמן פרק י'
פרק י

איילת וציפורה נכנסו לביתן. דמות חדשה לא מוכרת ישבה בידידות גלויה עם יעל ושוחחה בהתרגשות.

"הינה היא, צפורה ילדתי". קראה יעל.

לפתע התרוממה האישה הלא מוכרת. היא התקרבה לציפורה בהבעה מופתעת. "הזוהי התינוקת ציפורה, שראיתיה טרם נגמלה מחלב אימה והיום היא נועדת לאיש? הן לא ייאמן כיצד גדלה ואיך היא כה מלבבת".

ציפורה מצאה עצמה חבוקה בידי הזרה הנושקת לה בחוזקה.

"ציפורה, חמדתי, זוהי בת דודתי יוליאנה, המשרתת בבית המלך. התזכרי שסיפרתי לך עליה? לעיתים היא שולחת איגרת. כשהיינו קטנות גרנו ביחד".

ציפורה חייכה חיוך מבויש ובהתרגשות שאלה: "אם כך, הסוסים בוודאי שלך?"

"לא בדיוק, הם שייכים לבית המלוכה וכל המשרת את האדונים ממילא מקבל גם לצרכיו".

"אם תשאירי אותם בחוץ עוד שעה קלה, יתאספו כל ילדי הפלך לחזות בהם. כדאי שאכניס אותם לאורווה", קראה יעל בדאגה. "כל אורח חשוב בכפר הקטן מושך סקרנים רבים".

יוליאנה השמיעה אנחה כאובה ואמרה: "מי ייתן לי חמור פשוט וחיים שלווים מאשר סוסים אבירים וג'ונגל של חיות טורפות, גם אם הם אנשי מלוכה בארמון פאר".

איילת עמדה מן הצד והציעה את עזרתה ליעל. "אני אכניס אותם לאורווה, אל תטרחי".

יעל הביטה בה משתוממת. "אמרת שאת פוחדת מסוסים".

"מזמן כבר לא".

"אבל הפעם אני פוחדת שיקרה משהו לסוסים". יעל קמה ממקומה יצאה מן הבית ואיילת בעקבותיה. "את לא סומכת עליי? למדתי אייך לנהוג בהם".

"הפעם אין לזה קשר אלייך, אני פשוט נזהרת מצרות. אילו עברת ניסיון מר כמוני", יעל עצרה לבלוע את רוקה, "אינני יודעת עד כמה את מפוכחת להבחין בסכנה מתקרבת". את המילים האחרונות אמרה בלחישה.

איילת הביטה בה משתאה על דבריה. "איזו סכנה יכולה להיות בשני סוסים אבירים?"

"כעת את כבר יודעת על משתה האירוסין של ציפורה". איילת נשקה לה ואיחלה מזל טוב תוך חיבוק אוהד.

"תודה, שמחתי תהיה שלמה כשנשב במשתה לכבוד אירוסייך. הביטי, יוליאנה הייתה לי כאחות. אימה ואביה היו מהפרושים, עבדי השם אמיתיים מאנשי הסנהדרין הגדולה. בהיותה ילדה כבת שלוש נהרגו הוריה, עם עוד משפחות חשובות, בידי אלכסנדר ינאי שלא חמל על איש".

"אם אני לא טועה אשתו הייתה המלכה שלומציון".

"אכן, אמת דיברת. תהליך הריפוי שלך משביע רצון, את זוכרת דברים מצוין".

איילת התעלמה מהפגיעה. "אבל שלומציון הייתה צדיקה במעשיה ולא עשתה שום צעד בלא אישור הסנהדרין?"

"כל זה רק לאחר מות המלך אלכסנדר, הוא היה צדוקי. ראית פעם צדוקי צדיק?

"ולענייננו, יוליאנה נשארה יתומה. אימי, אחות אימה, אימצה אותה לבת. ואז, כמה עצוב. ביגונה הרב לא קיבלה את האהבה הרבה שרצינו להרעיף עליה. היא נעלמה לימים שלמים. הסתובבה ופגשה בדרכיה הרבות משפחות פורקי עול. לימים סירבה לכל הצעות הנישואין שהצענו לה. עד שיום אחד הופיעה בביתנו עם סרדיוט - מפקד יווני", המשיכה יעל לספר, קושרת את רצועת הסוס למוט שהעידה לו מחוץ לאורוות בהמות המסע. איילת קשרה את הסוס השני.

"זה לא יהיה אכזרי להשאיר את הסוסים המפונקים מחוץ לאורווה המוצלת?" התבדחה איילת.

"אני לא דואגת שהם ילשינו עלינו", גיחכה יעל.

"ומה היה ההמשך עם יוליאנה והמפקד היווני?"

"היא נישאה לו. לא הייתה לנו שום דרך להשפיע עליה שהיא ממיטה אסון על עמה ומשפחתה".

איילת נזכרה מייד באחיה אסף וארוסתו הנוצרייה, אך הסירה את ההיקש ממוחה. זה לא אותו דבר. "ומה הקשר שלה לארמון המלוכה?"

"היווני הערל ששמו היה אנטוניו היה מקורב להורדוס שקידם אותו ומינהו למפקד חשוב וכך הגיעה לארמון".

"אם קשרת את הסוסים מחוץ לאורווה מאחורי הבית, מדוע לא השארת אותם במקומם בשער הראשי?" הסתקרנה איילת. אולי זה קשור לסכנה שדיברה עליה קודם.

"אני נזהרת לא לפטפט יותר מדי אבל מכירה בליבך הישר שלא תעבירי את הדברים שאומר לשום אדם. אף לאדם הקרוב לך ביותר ואפילו בחדרי חדרים, כי עוף השמיים יוליך את הקול".

"אינני מכירה אישה גדולה ממך בצדקות. אילו סודות אפלים כבר יכולים להיות לך?"

"זה קשור ליוחאי, הוא נדבק לקנאים. הוא אינו מבין שמעשיו יביאו כליה על העם הנותר בציון. הוא משתתף בפעולות חבלה שמקשות על הורדוס ואנשיו. כל קנאי כזה מבוקש ודינו מיתה. המלך ואנשיו עושים הכול לגלותם. כבר חודשים מספר הוא מגיע לבית דרך הפתח האחורי לזהירות יתר. חשוב לי שיראה את הסוסים ויתעכב מלהיכנס".

"אבל, אינני מבינה. יוליאנה היא בת דודתך ופניה לשלום. מה רע בכך שתפגוש בו?"

"כל מה שקשור לבית המלוכה, סכנה הוא. ומי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין".

"יוליאנה הוא שמה המקורי? נראה לי שזה שם יווני".

"זה שמה המקורי. התרבות כל כך התפשטה עד שהרבה קראו לילדיהם בשמות יווניים. כמובן כל אחד וסיבותיו. הוריה החליטו ששם יווני, גם אם הוא לא רצוי הוא ודאי יהיה לתועלת. הם היו יהודים שנרדפו עקב יהדותם. הם חשבו ששם לא יהודי יקל על חיי ילדיהם בזמן גזרות".
פרק ה



הנייד זמזם עשר דקות עד שנאווה פורת סוף סוף הסירה את שארית התנומה של שנת הצהריים מעיניה וממוחה.

"נאווה".

"כן", ענתה בקול שהסגיר את המעבר החד מרפיון השינה לערות.

"מדברת מעיין. האם איילת בבית?"

"רגע". מיהרה נאווה אימה של איילת להתרומם למצב ישיבה ובזריזות פנתה לבדוק בחדרה. החדר היה ריק. לאחר מכן ניגשה לפתוח את החלון. גל קלוש של חרדה החסיר בה פעימה כשגילתה שהרכב לא נמצא.

"מעיין, היא כנראה מתעכבת באיזה שהוא מקום, אמסור לה שתחזור אלייך". ניסתה לשדר עניינים כרגיל.

מעיין כעסה על עצמה באותו ערב. מדוע כל כך אכפת לי ומדוע אני צריכה לעקוב אחריה. תחושת בטן לא מובנת משדרת שמשהו קרה. לא היה בכוח ההיגיון הרציונלי להסיר את התחושה הכבדה. היא התאפקה בכל הכוח לא לחזור שוב למספר הנייד המוכר לה. היא חייבת לחנך את עצמה שהקשר עם איילת חייב להיות רחוק יותר. ואולי הגיע הזמן לפרום אותו לגמרי. 'יהיה לי בעל בקרוב ומשאביי אמורים להיות מנותבים למשפחתי. איילת מצידה כבר ויתרה על החברות הזו, ורק אני מנסה להפיח חיים בגוף המת'. מתוך הרהורים אלו נרדמה לשעות רבות עד לצלצול הטלפון הצורמני שהקיץ אותה בבהלה.

אור חיוור של טרם שחר האיר את חדרה. מי זה יכול להיות.

"הלו".

"מעיין, היה לך קשר עם איילת?" קולה המתוח של נאווה חדר לאוזנה ופתח שוב בליבה את המקום שניסתה לברוח ממנו.

"לא, לא ניסיתי שוב".

"היא סיפרה לך על התוכניות שלה אתמול?"

"היא אמרה שהיא הולכת לאתר החפירות לחפש דבר מה".

"היא יצאה בבוקר ונעלמה. היא לא יצרה קשר איתנו ועכשיו כבר חמש בבוקר. אנא היזכרי מה היא עוד אמרה".

פחד זחל במעלה גבה. לא יכול להיות. אין שום סיבה שהיא נעלמה. החלום שלי היה רק חלום.

"אולי צריך לברר אצל חבריה ללימודים".

"המשטרה תברר, חזרי אלינו מייד אם ייוודע לך משהו".

מעיין התלבשה חיש והזמינה מונית. היא חייבת לדעת מה קורה. היא ידעה שאיילת בסכנה. אילו הייתה מתעקשת יותר או לפחות הייתה מציעה ללוותה. כעת היא בדרך. מרחוק הבחינה במקום המשעמם והבודד. מה כל כך מרתק בחורבות האלו?

היא שילמה וירדה. כעת היא פה לבד. השעון מורה על שש בבוקר. טוב שהשאירה פתק להוריה שהיום היא משלימה עבודה במשרד. היא החסירה הרבה והתעסקה רבות בכל הקשור לאירוסין.

היא התהלכה בין החורבות. כל כך נחפזתי לבוא. זה היה טיפשי מצידי. מה חשבתי למצוא. אם היא פה בוודאי הייתה יוצרת קשר. לפתע קפאה על מקומה. הרכב המוכר נגלה לעיניה מאחורי קיר האבנים שלצידה. היא הביטה באימה. הדלת הייתה פתוחה מעט.

"איילת?!"

"איילת!" הפעם קראה בקול. לא הייתה תשובה.

היא חשה במגע הצונן של דלת המתכת ופתחה אותה לרווחה, דרוכה לברוח בכל רגע נתון. היא הביטה בעיניים חוקרות, מנסה למצוא סימן חיים. התיק היה מונח ברישול.

כעת החלה להסתובב בחופזה בכל השטח. בדקה בכל פינה ואפילו העיפה אבנים ברגליה. היא הבחינה בפנקס זרוק. היא פתחה אותו ושמה לב לשורות על חומר בהיסטוריה. כתב היד היה מוכר להחריד. היא התיישבה וניסתה לחפש. מה בדיוק, היא לא ידעה. היא חשה במשהו מתכתי. זה היה מטבע שבור. היא זרקה אותו מהיד ונרתעה לאחור. לפתע פרצה בבכי וצעקה רמה יצאה מתוך גרונה.

"איילת, איילת, איפה את? איילת! תעני לי".

"מעיין! מעיין!" נשמע הד מרחוק.

מעיין השתתקה. היא שמעה משהו או שרק נדמה לה?

"איילת, את שומעת אותי?"

" הפעם הצעקה הייתה במלוא העוצמה.

"מעיייין" נשמע ההד בשנית.
<<<<<<<<<
לאחר שהתברר לה שההזיה שבה היא נמצאת אינה חלום, היא המציאות העכשווית, החלה ללכת בצעדים מדודים, דרוכה לכל רחש. התחפושת שעליה השרתה עליה שלווה. זה מקום המסתור הטוב ביותר. החידה הגדולה בעיניה הייתה לאיזו תקופה היא נפלה, יותר מאשר היכן היא. רגליה משכו אותה למקום המפגש בין העתיד לעבר. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שש בבוקר והרחוב החל להתעורר לחיים במשכימי קום. כולם כאחד נראו מהזמן הקדום.

הינה, שוב הגיעה לאותו מקום שבו פגשה את הנערים שברחו מפניה. פה יש מעבר לעתיד. אילו רק ידעה איך להגיע לכל יקיריה. מהו הקסם שיחזיר אותה. דוק של עצב עמד בעיניה. היא נשאה עיניה לשמיים. אולי מהם ייפתח חלון מעבר לזמן.

לפתע שמעה את שמה כהד רחוק: "איילת, איילת!" מזכיר את קולה של מעיין.

ושוב נשמע הקול בשנית. אולי מתוך האדמה.

בהתרגשותה נפלה על האדמה וצעקה: "מעיין. מעיין. את שומעת אותי מעיין?" אבל אז פרצה בבכי חסר אונים עד שקולה גווע.

יד מגוידת ליטפה את כתפה וגוף רכן מעליה. היא סובבה את ראשה במהירות וראתה פני אישה שצעיף המכסה את ראשה גולש לצידי זרועותיה. מבטה היה רך ועיניה חומלות.

"צעקת מעיין. אולי את נוכרייה וזרה כאן, אבל אני אראה לך היכן המעיין. אם את כל כך צמאה בואי לביתי הקרוב. האם את בצרה?"

"אוי. תודה לך. את אישה טובה. התוכלי לעזור לי?"

"ברצון. מלחמות שאינן פוסקות עוברות בארצנו, והופכות כל כך הרבה אנשים חפים מפשע לאומללים, ואין כמעט מי שייקח אל ליבו את מצוות האלוקים".

איילת שתקה. עדיין לא העזה לשאול. רק דמעתה ביטאה את התודה. היא הושיטה ידה לאישה הרחמנייה שעזרה לה להתרומם. הן החלו לצעוד יחדיו.

"את לא מוכרת, מאיפה את?" בחנה אותה האישה.

"איבדתי את דרכי". ניסתה איילת להרוויח זמן ולמצוא משהו מניח את הדעת.

"הלוואי שרק את הדרך. טוב שלא איבדת בעל או משפחה, כמו שקורה כאן להרבה מאוד משפחות מיוחסות ויראות שמיים".

"מה קרה להן?"

"לא שמעת? איך לא שמעת על כך שנטבחים פה חכמי תורה השכם והערב. לצערנו קם עלינו מלך רשע והתקיים בנו 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך'". אבל אז עצרה האישה בהפתעה את הילוכה ובחנה במבט חוקר את העלמה אשר לפניה.

"איזה מלך רשע שולט עליכם?" נרתעה בבהלה.

"לא ייאמן שאת לא יודעת. אולי את מעמידה פנים".

"אני לא מפה, אני ממקום אחר לגמרי, אני נמצאת פה בטעות, אולי תוכלי לעזור לי".

האישה עדיין עמדה מופתעת, מעבירה את עיניה לאורך גופה של איילת עד שנעצרה בנעליה.

"את מרומא?"

"לא. למה חשבת כך?"

"מנעלי רגלייך מוזרים כל כך, אבל מסותתים להפליא. אלו דברים שיכולים להזמין רק קיסרי רומי או משפחות מיוחסות".

רק כעת איילת שמה לב שנעליה מהעתיד לא יניחו את דעתן של הבריות. כפות רגליה של השנייה היו יחפות.

"אני רוצה שתאמרי לי את האמת. מאיזו ארץ את? ומי שלח אותך".

לפתע התרחקה האישה שלצידה ובמבט מפוחד ואמיץ כאחד אמרה: "די לנו במרגלים שהמיטו שואה על עמנו, ואת מנצלת את טוב ליבי לפעולות זדון?"

"קחי אותי לביתך ואסביר לך הכול, אני בודדה וזקוקה לעזרה".

"הסירי את מנעלייך המוזרים והניחי אותם בשקי".

איילת מילאה את פקודת האישה והלכה בצעדים כושלים אחריה.

לפתע נשמע שאון הולך ומתקרב. הן נשאו עיניהן למקור הרעש. ענן כבד של חול ופרסות סוסים התקרב אליהן במהירות.

"הסתתרי, מהרי!" צעקה אליה האישה. "מהר, מאחורי הסלע". האישה הייתה מהירה ממנה ובתנופה העיפה אותה ויחדיו נפלו ושכבו לצד הסלע. הסוסים שעטו כמעט מעל ראשן והן התפללו בליבן. המחזה המפחיד נמשך דקות ספורות ושוב נעלמו הפרשים באופק.

"מי אלו הפרשים?" לא התאפקה איילת לשאול.

"חלק קטן מצבאו של הורדוס המושחת, שידיו מגואלות בדם רב".

"הורדוס? קלי הרחום. נחתי אלפיים שנה אחור".

האישה הביטה מופתעת בפניה של איילת שקיבלו גוון חיוור. השפתים איבדו את צבען, עיניה התערפלו וגופה צנח.

היא ניערה את ההולכת המוזרה מעלפונה. מתוך כיסה הרחב הוציאה נאד מים וקירבה אל שפתיה. השקתה אותה והרטיבה את פניה.
לפי כמה שנים
כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
ההמשך שהובטח לספר
ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

לתשומת לב
מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

פרולוג
סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
החבל נקרע.
מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
●●●
שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
רבים עוד יותר.
הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
טרטיאקוב במוסקבה.
הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
"את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
"הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
בתי המקסימה...
הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
●●●
ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
כנראה עוד פליט מן החיים...
זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
דפים, לא הצליח לראות.
לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
בריכוז בפניו העצובות של האמן.
הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
"פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
"פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
"אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
"דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.


1
הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
באחת הכל הפך שחור.
ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
"בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
"לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
השתנק "יש עוד אוצר"...
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
●●●
רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
מאחוריהם.
הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
"אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
"לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
"לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
שנים אתה מחכה לרגע הזה".
נשמע רעש אדיר.
תקרת המנהרה קרסה.
"איייייייייייייי!!!!"
ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
"האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
"לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
לפני שנמצא אותו..."
"אבל אבא..."
"אתה לא תבין..."
ירפולק לא הגיב.
"יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר


2
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
"מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
"לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
בצורה מוכרת.
"אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
"לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
"תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
אישי..."
רעש מהיר של חיתוך באוויר...
מטח מחטים...
"לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
משהו.
אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
הוא אכן זכר זאת.
גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
הקרב היה קשה...
פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
דריכת אקדח.
הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
היריב...
יריה.
פינג דה נפל מדמם בראשו.
●●●
"איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
"סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
"פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
ירפולק הנהן.
"טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
"אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
"זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...


אפילוג
הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
הנחתי בזמנו את האוצר".
הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
"כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."



אשמח לתגובות
נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
זה שיתוף ראשון שלי בפורום
כתבתי את זה לפני שנים
וזה הדבר הראשון שכתבתי...

אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה