בסד
מעשה בחורבן שלא התרחש מעולם, במקום שלא מופיע כלל על גבי הגלובוס.
ציפורה דחפה את עגלת התאומים לעבר הצרכנייה השכונתית. זה היה יום חמישי בערב. המקום המה בקונים שהזדרזו לעשות את קנייתם השבועית ולהספיק גם להכין משהו לפני שבת.
ציפורה חלמה על ליל שבת ודמיינה את עצמה יושבת ומשתעשעת עם תאומיה בני השנה. סוף סוף מגיעה שבת קודש.
בלי כביסות בלי טלפונים בלי לבשל בלי לגהץ בלי לרוץ להספיק את ההסעה למטפלת. להיכנס למרחב המוגן של שבת קודש, להתענג על הרגע בו בעלה יחזור מבית הכנסת כשכולו הוד והדר קורן מתפילת השבת להתכנס בנינוחות ליד שולחן השבת, להאזין ואולי להצטרף לשירתו החגיגית. ובין לבין לשמוע את הוורטים המרתקים על פרשת השבוע.
לפני שניגשה לקופות לערוך את חשבונה, שמה לב לדבר מוזר ביותר. רחש לא מוכר עבר בין כל הממתינים. קשה היה שלא לראות את ההתגודדות הסוערת שהתרחשה בתור שאליו החישה את עגלתה.
"מה קרה?" הרים הקופאי את ראשו מעל המספרים המרצדים .
"ביטלו את השבת." זרק לו הגבוה בקול לא לו.
"לא יכול להיות?!" ענו כמה מהקונים והרעידו את האווירה
"זה קרה היום, זה קרה! זה קרה! נשבר קולו של הגבוה
"הזוי , השבת כבר קיימת 3300 שנה . הייתכן שהיא התבטלה?? נרעשו הקונים שנגשו האחרונים לתור.
ציפורה המומה מהמחזה הנוראי ומהידיעה המזוויעה, חשה איך רגליה סמרו למקומם. כשראתה איך הקונים מחזירים מוצרים למקומם ויוצאים שפופי ראש, התנפץ משהו גדול בליבה.
מה זאת אומרת התבטלה השבת. לפני שהספיקה להתאושש קבלה טלפון מהבוסית שהודיעה לה בקול ניחר "לצערי מחר יום שישי נאלץ לעבוד רגיל עד 4 וביום השביעי כנ"ל."
"יום השביעי? אין דבר כזה. יש שבת, שבת קודש."
כולנו בצער ציפורה אבל אם אין שבת. אז גם אין יום קודש . וכל השבוע הוא נהפך לחולין אז אין טעם לא להגיע למשרד, בפרט שחייבים להספיק את הפרוייקט שאנו עובדות עליו"
"לא, למה אנו נכנעים בכלל לדבר הנורא הזה. הרי אין טעם לחיים ללא השבת."
"ציפורה . לא בחרנו את זה. זה נפל עלינו משמיים וכנראה יעברו שנים כדי שנדע על מה גלינו מעל שולחן אבינו שבשמיים."
על הצג הופיע בעלה. היא מיהרה לענות. "שלמה, אל תגיד לי שגם אתה יודע על חורבן השבת, לא. זה חייב להיות חלום רע ומיד אתעורר."
לקח לשלמה כמה דקות עד שהצליח לבלוע את דמעותיו ולענות.
"זה כל כך נורא אבל נכון. אני יודע שאני לא איש בשורה אבל כנראה הדמיון גדול מהמציאות."
"אז מה נעשה?" זלגו דמעותיה וגלשו על ראשם של התאומים שעיקמו את שפתותיהם כלפי מטה לבכי שעוד רגע התפרץ.
"תחזירי את הבקר ואת הסלומון. גם הגלידה מיותרת, את יודעת שאנו קונים זאת רק לכבוד ...." את המילה האחרונה לא הצליח שלמה לבטא. "אני לחוץ בכסף וחייב להחזיר חובות."
"לא, אני לא מוותרת. חלמתי כל השבוע על שבת. אתה לא יכול להגיד לי את זה. חוץ מזה אולי מחר בכל זאת תופיע השבת. אולי."
יללות של בכי נשמעו בשעה היעודה לכניסת השבת והתגברו למחרת. ציפורה הביטה על הפמוטים המיותמים שזו הפעם הראשונה שנראים כה עלובים ואבלים. הדמעות סיממו את עיניה כשהביטה למטה מבעד לחלון אל רחבת החצר. הבנות שהיו אמורות להיראות במחלצות של שבת זוהרות ומקושטות, שבו מבית הספר כשהן בבגדי תלבושת וילקוטן על גבם. הכביש חולל לגמרי ברעש של פקקי החולין.
אין רצה והחלצינו. ניטלה חמדת ימים, אין שמור ואין זכור, אין אבות ובנים ואין סעודות שבת, אין מזמורים. ניטל טעם החמין, ניטל טעם הדגים, ניטל כבוד היום, ניטלה כבודה של השבת
אין מוסף ואין קידוש. אין מנוחה ואין משפחתיות. היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו.
אולי שבוע הבא, אולי כבר נזכה שתשוב חמדת הימים. היא מיששה את המפה הלבנה בגעגוע וחשה איך ליבה מתפלץ . לעולם לא אוותר על הריח הנפלא על קדושת השבת . מישהו השמיע את מזמור אשת חייל וציפורה התעלפה.
70 שנה אחרי
סבתא ציפורה החזיקה את הסידור הישן שלא מש מידיה כששמעה את הדלת נפתחת. אביגיל נכדתה נכנסה לבקר ולהגיש לה מאפה קלוע מבריק ועליו שומשום.
"סבתא . אמה קבלה מתכון מדהים ללחם חגיגי שמגישים אותו במסיבות יוקרה. והיא רצתה שתטעמי."
"חלה אמיתית?!" זקפה סבתא את גווה הזקן ופתחה זוג עיניים גדולות.
"חלה אמיתית?" חזרה אחריה אביגיל. אין זאת אלא שסבתא מתחילה להיות סנילית. "את מכירה את זה?"
" למה הייתם חייבות להכאיב לי" יתייפחה לפתע כילדה קטנה בפני אביגיל המופתעת.
"אבל סבתא, אמא רצתה לתת לך מעשה ידיה. למה זה אמור להכאיב לך?"
"חלה כזו אכלנו בשבת כל שבוע עד לאסון הגדול. וזכר היום הקדוש הזה מחניק אותי ומחיש את סופי."
"שבת? את מתכוונת ליום השביעי?"
”היום השביעי כיום הוא יום חול. כשזכינו לחסות תחת כנפי השכינה, זו הייתה שבת קודש."
"למה את לא מצליחה לצאת מהעבר הזה. מה כל כך נורא היום. למי זה חסר?" אביגיל הביטה חסרת הבנה על רגשותיה של הישישה. כמה הם מוזרים הזקנים האלה עם הזיכרונות הלא מובנים.
"אביגיל יקירתי, את לעולם לא תוכלי להבין מה הפסדת. גם הירידה שלך מהדרך היא ממש מאותה סיבה, שלא טעמת מעולם מה זו שבת. מעולם לא ראית אימא מדליקה נרות שבת . מעולם לא חשת איך השבת עוטפת אותנו. ומעולם לא זכית בברכתה של השבת. את כל כך רחוקה . ימי השבוע שלך חפים מכל השפע שרק השבת בכוחה לתת . והכי גרוע שלא שזפו עיניך שולחן שבת אמתי. וכי כיצד תוכלי להבין?"
סבתא הגישה את החלה בידיים רועדות לאביגיל ששתקה. "איך אוכל לאכול את החלה הזו שהיא כלחם הפנים בקודש הקודשים. הרי הוא מכאיב לי עד כלות הכוחות ומזכיר את מה שהפסדנו."
"אז למה אימא סיפרה לי שאת שומרת על הפמוטים העתיקים הגביע והסידור במהדורה הישנה עם תפילת השבת בארון למעלה?"
"כדי לספר לכם שפעם הכול אחרת ויום השביעי היה פעם חמדת הימים. ולהמחיש באוזניכם את הקדושה, את שמחת הנשמה את הסיפוק שבמנוחה ששרתה על היום הזה. כדי שאולי גם את, יום אחד כשתחזרי ליהדות תוכלי להזיל דמעה, על מה שהיה ואיננו. אילו רק יכולת להבין שזו מתנה יקרה ערך מבית גנזי ד' , זה ודאי היה מחיש את הגאולה."
<<<<<<<<<
נכתב על פי רעיונו של הרב יהודה עמית הי"ו כשניסה להמחיש את עומק השבר על חורבן בית המקדש. שכל הנכתב למעלה זה אפס קצהו וצל קלוש על מה שהפסדנו ודוגמה דמיונית, כואבת מאוד אבל חיוורת לעומת חורבן בית המקדש שהיה ואיננו.
יהי רצון שנזכה להעריך נכון את השבת, מקור הברכה ולשומרה כהלכה.
יהי רצון שימי האבלות ייהפכו לימי שמחה ונזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו. אמן!!!
הנושאים החמים
