הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יום שני, 5:00 בבוקר.
תמיד כשאתה נשאר ער עד לפנות בוקר, מגיעה ההתלבטות הקבועה: ללכת לישון לכמה שעות, או ללכת למניין הוותיקין? ב-90% מהמקרים, המיטה מנצחת את הוותיקין. תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. הקרוב לבעל הבית נהנה מהמוציא. סמוך ונראה. אך היום משום מה – ניצח הוותיקין.
ותיקין זה דבר נחמד, בעיקר בגלל העובדה שאתה מוצא את עצמך בשש וחצי, מחר יום הולדת, אחרי תפילה. שעות נוספות ובלתי מוכרות נוספו ליממה ואתה יכול לעשות בהם כל שלבך חפץ. לישון למשל.
אבל רצתה ההשגחה העליונה וביציאה מהשטיבל ניצב טנדר טרנזיט ארוך ומדובלל, מלא בבחורי ישיבה טרוטי עיניים. בדלתו עומד כצייד השכן שרק אתמול לווה ממך תריסר ביצים.
"ר' ברוך, עשה טובה. אני צריך מניין להר הזיתים. אתה עשירי. קום עלה וסע".
אז יש לי פה מצד אחד את המחמאה שהוא קרא לי ר', מצד שני את המיטה. הפעם הסמוך ונראה הוא דווקא הטרנ-זית. עליתי.
בתוך הטנדר התברר שהוא מדובלל רק מבחוץ, אבל בפנים? מדהימים הטנדרים של היום. אורות כחולים מלמעלה, מושבים מרופדים בשמנת, וילונות קטיפה וסטנד לפחית שתייה. דבר אחד לא השתנה בין הטנדרים של פעם להיום: הנהגים העצבניים והמקללים. נהג טנדר חייב להיוולד כזה. בכל מחלקת יולדות טרנדית יש חדר לנהגי הטנדרים.
"שמשון, מה נסגר עליך?" צווח הנהג ומקנח פיו באמרי שפר. "לא אמרנו שש בבוקר? עכשיו כבר עשרים לשבע!"
- "סע, סע. הנה עלה העשירי".
משיצא הטנדר המקלל לדרכו, חש ר' שמשון צורך לדבר איתי. סוג של אנשים שכשהם מנצלים אותך הם מרגישים צורך לפצות אותך. לעיתים הפיצוי גרוע יותר מהניצול המקורי.
אז הוא מתיישב לידי ומלטף את כרסו.
"נו נו, א זכות. העשירי יהיה קודש". הוא מפזם.
"לא יבקר בין טוב לרע", אני משיב לו קדורנית.
הוא בולע את לשונו. לאחר רגע עובר ספסל אחורה ומשוחח עם הבחורים הרדומים.
הנוף מתחלף. סוגי ערבים נשקפים כעת מחלונות ההזזה התקועים. מעניין לראות בשער שכם את החלוקה בין הערבים הדתיים ל"מודרנים". בטח הם גולשים בנט, המודרנים. מעניין אם יש להם אתר ג'יי.האד.אן. או "בערבי ערבים". אני מסכם לעצמי שישנם ד' מיני ערבים בעיר העתיקה: ערבי וטוב לו, ערבי ורע לו, ערבייה וטוב לה, ערבייה ורעלה.
הר הזיתים משתרע לפנינו, בוהק בלובנו. יפה עשה האיש הרגיש שהסיר את השלט המעליב שעמד בכניסה עד לא מזמן "זהירות, קשישים בדרך". על פנינו חולף קו של אגד עם הכיתוב "הר הזיתים" זה דבר שלא היה בזמננו. אבל זכותם. מה אם המתים רוצים לבקר מידי פעם ב"יד ושם"?
הטרנזיט מתפתל בכבישים הצרים עד לגוש כלשהו. יוצאים מהרכב. אני מסתכל אנה ואנה ומגלה שהטנדר הזה, כצפרדע של מצריים, הוציא ממנו שנים עשר איש כמנין שבטי ישראל. תריסר. דאזינה. לא כולל הנהג. מבט מהיר לעבר שמשון מגלה שגם הוא מגלה זאת. עכשיו.
"אני מתנצל... הייתי עייף. לא ספרתי מספיק טוב. ואת ההוא הרזה שם לא ראיתי..." שמשון מתלעלע, יורה זיקים ואומר משחק אני.
לו היו בידי תריסר ביצים, הייתי בודק אותן על ראשו. אבל כזכור, הלוויתי אותן, ודווקא לו. אני מקווה שהוא יהיה מספיק חכם כדי לדעת מה לעשות איתן בעצמו.
"זה בסדר!" אני מאיר אליו פנים. וואחד בפה וואחד בלב. "זה מצוין. להיפך, זיכית אותי! שכוייח!"
פניו נרגעות, ואני מרוצה. באמת. לא תמיד יש לי את העצבים לזה, אבל בשורה התחתונה – אין תחושה טובה כמו לעשות לבנאדם טוב על הלב.
תמיד כשאתה נשאר ער עד לפנות בוקר, מגיעה ההתלבטות הקבועה: ללכת לישון לכמה שעות, או ללכת למניין הוותיקין? ב-90% מהמקרים, המיטה מנצחת את הוותיקין. תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. הקרוב לבעל הבית נהנה מהמוציא. סמוך ונראה. אך היום משום מה – ניצח הוותיקין.
ותיקין זה דבר נחמד, בעיקר בגלל העובדה שאתה מוצא את עצמך בשש וחצי, מחר יום הולדת, אחרי תפילה. שעות נוספות ובלתי מוכרות נוספו ליממה ואתה יכול לעשות בהם כל שלבך חפץ. לישון למשל.
אבל רצתה ההשגחה העליונה וביציאה מהשטיבל ניצב טנדר טרנזיט ארוך ומדובלל, מלא בבחורי ישיבה טרוטי עיניים. בדלתו עומד כצייד השכן שרק אתמול לווה ממך תריסר ביצים.
"ר' ברוך, עשה טובה. אני צריך מניין להר הזיתים. אתה עשירי. קום עלה וסע".
אז יש לי פה מצד אחד את המחמאה שהוא קרא לי ר', מצד שני את המיטה. הפעם הסמוך ונראה הוא דווקא הטרנ-זית. עליתי.
בתוך הטנדר התברר שהוא מדובלל רק מבחוץ, אבל בפנים? מדהימים הטנדרים של היום. אורות כחולים מלמעלה, מושבים מרופדים בשמנת, וילונות קטיפה וסטנד לפחית שתייה. דבר אחד לא השתנה בין הטנדרים של פעם להיום: הנהגים העצבניים והמקללים. נהג טנדר חייב להיוולד כזה. בכל מחלקת יולדות טרנדית יש חדר לנהגי הטנדרים.
"שמשון, מה נסגר עליך?" צווח הנהג ומקנח פיו באמרי שפר. "לא אמרנו שש בבוקר? עכשיו כבר עשרים לשבע!"
- "סע, סע. הנה עלה העשירי".
משיצא הטנדר המקלל לדרכו, חש ר' שמשון צורך לדבר איתי. סוג של אנשים שכשהם מנצלים אותך הם מרגישים צורך לפצות אותך. לעיתים הפיצוי גרוע יותר מהניצול המקורי.
אז הוא מתיישב לידי ומלטף את כרסו.
"נו נו, א זכות. העשירי יהיה קודש". הוא מפזם.
"לא יבקר בין טוב לרע", אני משיב לו קדורנית.
הוא בולע את לשונו. לאחר רגע עובר ספסל אחורה ומשוחח עם הבחורים הרדומים.
הנוף מתחלף. סוגי ערבים נשקפים כעת מחלונות ההזזה התקועים. מעניין לראות בשער שכם את החלוקה בין הערבים הדתיים ל"מודרנים". בטח הם גולשים בנט, המודרנים. מעניין אם יש להם אתר ג'יי.האד.אן. או "בערבי ערבים". אני מסכם לעצמי שישנם ד' מיני ערבים בעיר העתיקה: ערבי וטוב לו, ערבי ורע לו, ערבייה וטוב לה, ערבייה ורעלה.
הר הזיתים משתרע לפנינו, בוהק בלובנו. יפה עשה האיש הרגיש שהסיר את השלט המעליב שעמד בכניסה עד לא מזמן "זהירות, קשישים בדרך". על פנינו חולף קו של אגד עם הכיתוב "הר הזיתים" זה דבר שלא היה בזמננו. אבל זכותם. מה אם המתים רוצים לבקר מידי פעם ב"יד ושם"?
הטרנזיט מתפתל בכבישים הצרים עד לגוש כלשהו. יוצאים מהרכב. אני מסתכל אנה ואנה ומגלה שהטנדר הזה, כצפרדע של מצריים, הוציא ממנו שנים עשר איש כמנין שבטי ישראל. תריסר. דאזינה. לא כולל הנהג. מבט מהיר לעבר שמשון מגלה שגם הוא מגלה זאת. עכשיו.
"אני מתנצל... הייתי עייף. לא ספרתי מספיק טוב. ואת ההוא הרזה שם לא ראיתי..." שמשון מתלעלע, יורה זיקים ואומר משחק אני.
לו היו בידי תריסר ביצים, הייתי בודק אותן על ראשו. אבל כזכור, הלוויתי אותן, ודווקא לו. אני מקווה שהוא יהיה מספיק חכם כדי לדעת מה לעשות איתן בעצמו.
"זה בסדר!" אני מאיר אליו פנים. וואחד בפה וואחד בלב. "זה מצוין. להיפך, זיכית אותי! שכוייח!"
פניו נרגעות, ואני מרוצה. באמת. לא תמיד יש לי את העצבים לזה, אבל בשורה התחתונה – אין תחושה טובה כמו לעשות לבנאדם טוב על הלב.
נערך לאחרונה ב:
