הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אבא, שלום.
כבר הרבה זמן לא דיברנו.
אתה זוכר את הפעם הקודמת?
רק אני ואתה בקצה חורשת הדקלים.
יום שישי בצהריים, פינה נסתרת, בכיסא ללא רגליים.
מול שדה החיטים שעמדו באותה העת בשיא קומתן.
ישבתי ובכיתי על העולם המוכר והרגיל שהלך והתמוטט לי מול העיניים.
מקופל אל תוך עצמי, הראש בין הברכיים, המשקפיים בכיס השמאלי.
בודד ומפוחד מול דברים שעברו עלי ולא ידעתי איך לקבל אותם.
החיטים כבר נקצרו ועכשיו הקרקע עומדת בור. חרושה תלמים תלמים.
טרקטור אדום כיסח את צמחיית הפרא שבין הדקלים וגם הכיסא נלקח משם.
מאז, דאגות היומיום שטפו אותי עמן ונסחפתי עמוק במירוץ הזמן.
אבל עכשיו חזרתי והנה אני כאן.
מנסה לומר לך את מה שיש לי בפנים ולא כל כך מצליח.
רגשות אשם לופתות את המחשבות ומונעות מהן לפרוץ החוצה.
אתה יודע היטב מה קורה אצלי בלב, אבל אנא, אני רוצה לומר את הכל בפה.
כדי שגם אני יבין מה קורה שם בפנים.
זוכר את אותה העבירה שכבר בכיתי עליה אז?
חשבתי שהתקופה הרעה תעבור ואני יתגבר עליה.
זה לא קרה.
חשבתי שעם הגיל והעולם גם אני יתקדם ויתבגר.
אני עדיין דורך על אותה הנקודה, עדיין נופל באותו הבור.
לפעמים אני מרגיש שאולי הגיע הזמן להרים את הידיים ולפרוש.
אולי בסוף תרחם עלי ותבין שזה היה יותר מידי קשה.
אולי תיקח אותי ותשלח אותי לפה שוב, אבל עם הנחות.
אולי באמת הסיפור הזה גדול עלי?
הרי ניסיתי וניסיתי שוב ושוב.
נלחמתי והתגברתי, אך על כל הצלחה הכי קטנה היו לי עשר נפילות.
במחשבה שנייה, אני יודע כמה שווה אצלך כל הצלחה הכי קטנה שלי.
אני יודע שאתה מרגיש איתי ביחד את הקושי,
את התאווה, את המשיכה שאני לא מצליח עליה.
את הכוח העצום הזה שלוכד אותי ועושה בי שמות.
את חולשת הנפש, את רפיון הידיים, את סערות המזג,
את כוח ההתמדה והעמידות לאורך זמן שכל כך חסרים בי.
ויותר מזה, את הרצון האחד והקטן שעדיין נמצא שם בפנים,
מוחבא ומוסתר על ידי כל כך הרבה מסכים ומחסומים, אך עדיין קיים.
עכשיו כשאני חושב על זה,
מי אמר שאתה אוהב אותי לא חוטא?
אולי אתה דווקא אוהב ורוצה אותי דווקא בניצחון הקטן הזה אחרי הנפילה הכל כך גדולה הזאת?!
מישהו מתקרב ולא נעים לי שיראה אותי כאן.
אני אשתדל לבוא אליך לעתים קרובות יותר.
בוא נעשה הסכם קצר:
כשאני מרגיש שאני רוצה לומר לך משהו דחוף ואני נמצא ליד חברים,
אני יעצור לרגע ויחשוב את זה בלב.
אתה כבר תבין אותי.
כבר הרבה זמן לא דיברנו.
אתה זוכר את הפעם הקודמת?
רק אני ואתה בקצה חורשת הדקלים.
יום שישי בצהריים, פינה נסתרת, בכיסא ללא רגליים.
מול שדה החיטים שעמדו באותה העת בשיא קומתן.
ישבתי ובכיתי על העולם המוכר והרגיל שהלך והתמוטט לי מול העיניים.
מקופל אל תוך עצמי, הראש בין הברכיים, המשקפיים בכיס השמאלי.
בודד ומפוחד מול דברים שעברו עלי ולא ידעתי איך לקבל אותם.
החיטים כבר נקצרו ועכשיו הקרקע עומדת בור. חרושה תלמים תלמים.
טרקטור אדום כיסח את צמחיית הפרא שבין הדקלים וגם הכיסא נלקח משם.
מאז, דאגות היומיום שטפו אותי עמן ונסחפתי עמוק במירוץ הזמן.
אבל עכשיו חזרתי והנה אני כאן.
מנסה לומר לך את מה שיש לי בפנים ולא כל כך מצליח.
רגשות אשם לופתות את המחשבות ומונעות מהן לפרוץ החוצה.
אתה יודע היטב מה קורה אצלי בלב, אבל אנא, אני רוצה לומר את הכל בפה.
כדי שגם אני יבין מה קורה שם בפנים.
זוכר את אותה העבירה שכבר בכיתי עליה אז?
חשבתי שהתקופה הרעה תעבור ואני יתגבר עליה.
זה לא קרה.
חשבתי שעם הגיל והעולם גם אני יתקדם ויתבגר.
אני עדיין דורך על אותה הנקודה, עדיין נופל באותו הבור.
לפעמים אני מרגיש שאולי הגיע הזמן להרים את הידיים ולפרוש.
אולי בסוף תרחם עלי ותבין שזה היה יותר מידי קשה.
אולי תיקח אותי ותשלח אותי לפה שוב, אבל עם הנחות.
אולי באמת הסיפור הזה גדול עלי?
הרי ניסיתי וניסיתי שוב ושוב.
נלחמתי והתגברתי, אך על כל הצלחה הכי קטנה היו לי עשר נפילות.
במחשבה שנייה, אני יודע כמה שווה אצלך כל הצלחה הכי קטנה שלי.
אני יודע שאתה מרגיש איתי ביחד את הקושי,
את התאווה, את המשיכה שאני לא מצליח עליה.
את הכוח העצום הזה שלוכד אותי ועושה בי שמות.
את חולשת הנפש, את רפיון הידיים, את סערות המזג,
את כוח ההתמדה והעמידות לאורך זמן שכל כך חסרים בי.
ויותר מזה, את הרצון האחד והקטן שעדיין נמצא שם בפנים,
מוחבא ומוסתר על ידי כל כך הרבה מסכים ומחסומים, אך עדיין קיים.
עכשיו כשאני חושב על זה,
מי אמר שאתה אוהב אותי לא חוטא?
אולי אתה דווקא אוהב ורוצה אותי דווקא בניצחון הקטן הזה אחרי הנפילה הכל כך גדולה הזאת?!
מישהו מתקרב ולא נעים לי שיראה אותי כאן.
אני אשתדל לבוא אליך לעתים קרובות יותר.
בוא נעשה הסכם קצר:
כשאני מרגיש שאני רוצה לומר לך משהו דחוף ואני נמצא ליד חברים,
אני יעצור לרגע ויחשוב את זה בלב.
אתה כבר תבין אותי.
נערך לאחרונה ב:
