התנאה לפניו במצוות ---(ווקשה, ביקורות)

  • הוסף לסימניות
  • #1
התנאה לפניו במצוות/זיכרון ומחשבה לסוכות
ריח טהרה עמד באוויר העולם, בחצר הבית כבר עמדה דופן ראשונה של סוכה ובשמיים ענני כבשים המלחשים כי כיפר אמש אלוקי ישראל לעמו ורוח נכון חידש בקרבו.

אבי כבר עסוק היה בטרדתו של יום כששאלני אם חפץ אני לבוא עמו לרכוש את ארבעת המינים ברחובה של עיר ואני שששתי אל ריחם של הימים הושטתי את ידי ותחבתיה בכפו הגדולה, יחד צעדנו אל רחוב מאה שערים בחלקו הרחב יחסית בואכה חבקוק הנביא.

המולת הרחוב שזה עתה התעורר הכה בי, אני מביט משתומם איך כולם עברו באחת מטהרו של יום אל המולת השוק, לבושי חליפות וקפוטות, מגבעות וכיפות לבנות, ירמולקות וסרוגות כולם נקבצו אל הרחוב ששבת מתנועה. משני צדי הרחוב שולחנות סדורים חלקם מסוככים ואחרים לחום השמש, פרוסים עליהם אלפי לולבים ירוקים שחודם לכיוון המוכר למען לא תיפגם תומתם.

עיני לא שבעה מלראות את עושר הצבעים הגדול על הדוכנים ואת אושר האנשים שלולבם בידם וארשת סיפוק על פניהם.

אבא ניגש אל אחד הדוכנים כנראה מאלו המוכרים לו משנים עברו, הביט אל הסחורה ושאל מתי אתם פותחים לול חדש והלה כמו ציפה לשאלה ויענה עליה כל היום בלא שום קשר למעשהו בפועל, הרגע פתחנו סחורה חדשה יפיפייה הוא אומר. מרחובות הגיע היהודי, מבני תימן. גם אתרוגים הביא עימו מהחצר אשר בביתו מגדל כמה פירות הדר ועצי דקל, בעשרת ימי התשובה צורר אותם על שכמו ויוצא אל ירושלים העיר הגדולה להציע מרכולתו בפני המהדרין ומחזרים אחר מצוות.

משמאל פתח את דוכנו מיכאל בן חורין מנוב אשר ברמה הכבושה לא מכבר. ומציע את הדסיו המשולשים בדליים דליים סדורים על השולחן ומתחתיו, מחירם שונה ומעלתם בהתאם. רבים מבני עליה צובאים אל דוכנו ומעיינים בזווית עינם בשילושם של אלו, דנים ביניהם מה דינו של דילוג אחד והאם מחשבים את שיעור הענף מעצו או מקניו.

אבא מחיש את צעדיו לקול הקורא "הדסים משולשים - חבילה חדשה עכשיו נפתחה" וקבוצת אנשים מצטרפת אליו לראות אם עדיין לא משמשו בהם בני אדם

בפינת הרחוב פרס לפתע לוי מהמצות בד גדול ובו לולבים יקרים שלדעתו מחירם בהתאם למעלה מכל דוכני השוק, ברורים המה ומיוחדים עברו עליהם לפני שהבאתי אותם לכאן. ובעלי כובעים אפורים שרצינות מוגזמת אופפת אותם כמו חיכו לו ומיהרו לעברו. אבא אומר לי יקרה סחורתו של לוי, נכדיו של הרב מבריסק הם או דומים להם, מחפשים דברים מיוחדים אבל המתן דקות מעטות ולך לך אחר אחד מהם אותו הלולב שיאונה לידו ומן הסתם יניחהו חזרה קחנו, חזקה עליו שיפה הוא ומהודר, תיומתו סגורה ומראהו נאה. ולמה לא יקחנו? שאלתי את אבא, אוהו, הפטיר, עד שימצא זה את שאוותה נפשו, סגי לנו בהווה אמינא שלו.

בכל בוקר של ימות החג הקדמתי את השחר, לולבי בידי, אתרוגי ארוז בשובל ארוך של צמר פשתן בקופסת קרטון לבנה ואני ממתין לאבא שיקחני עמו אל בית הכנסת, לעצור את הטללים הרעים מלבוא. מכל עבר מצטרפים אנשים המביטים בחיבה למעלה אל חודו של כפת התמר לראות השלום לו אם לא נקטם לדעת הייטב חינם בעיני האלוקים ובעינם של חבריהם, כאילו בפעם הראשונה מביטים הם בו.

בבית הכנסת כבר קודם ההלל הוציאו כל העם את אתרוגיהם ונענעו בלולביהם, חלקם אף יצאו אל הסוכה להיות מסובבים במצוות, אחר הקיפו את בימת ההיכל וריח ירוק מילא את החלל, יופי לך מזבח יופי לך מזבח.

וביום הרביעי מחולו של מועד שנתי נמשכה וקרני השמש הציצו בין חרכי הסכך, לא חפצתי להשכים אל בית התפילה, אבי הקימני ושאל, איה חדוותך, היכן חשקך, מדוע רגליך המשתעשעות לדבר מצוה כבדו לפתע, מדוע אתה מתעצל מלהעיר השחר. אימא ניסתה אף היא בארוחת הבוקר תחת ענפי התמרים וקישוטי הכוכבים עם פרוסת גבינה מלוחה ותה של שחרית לבחון האם אולי בבית הכנסת הציק לי מישהו חלילה, אולי פגע, שמא צפוף לי וקשה עלי ההליכה.

אך אני מילאתי פי בתה וחריצת עיזים מתובלת במי זיתים שחורים, לא רציתי לומר לה שהתאכזבתי לראות את אלו אשר ברטט של קדושה חיפשו את יופי מצוותם, הוטרדו לנאות מלכם. ואילו כעת מהללים בערבה חבוטה שטעם וריח גם כך אין לה ועכשיו לא הוד ולא הדר, יבשה היא ושמוטה. בליבי תהיתי אך אל פי לא מיללתי, למי התנאו אלו שבהתרגשות אגדו מיניהם ודאגו שיעמוד זה למעלה מזה, מדוע רשמו את שמו של כל ילד על קופסת האתרוג שלו למה היה חשוב להם שאתרוגם שלהם, כן זה היפה ובנוי לתלפיות לא יוחלף חלילה. וכי ראו כל חבריהם את יופי מצוותם. או שהתנאו לבוראם, אם כך מדוע חדל לבלובם.

 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
האמת שאני מתבייש בהשוואה אבל כתבתי זאת בהשראת זה:
 

קבצים מצורפים

  • ימים נוראים - עגנון, שמואל יוסף - HebrewBooks.org ID# 41176 page 5.pdf
    KB 30.5 · צפיות: 67
  • ימים נוראים - עגנון, שמואל יוסף - HebrewBooks.org ID# 41176 page 6.pdf
    KB 24.4 · צפיות: 43
  • הוסף לסימניות
  • #3
בשורות הראשונות חשבתי שאתה עוד איזה אחד שגר בבני ברק וכותב על ירושלים,
אבל כשהגעתי למיכאל בן חורין מנוב - הבנתי שכנראה היית שם.
לא שאני יודע שקוראים לו מיכאל בן חורין,
אבל כשאני הייתי שם וראיתי את השתי מטר ועשרה הזה מרמת הגולן,
הבנתי שלא יכול להיות שם שיותר מתלבש עליו מאשר מיכאל בן חורין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אדיר.
נושא כאוב.
אגב, עצה אישית- היות והערבות נקטפות ממולדתם שלושים יום קודם החג, נחנקות בוואקום ונקברות בקירור, צמאות הן למים וגרונן ניחר. הפתרון הוא לקנות ערבות יום קודם החג, לקצוץ את עוקצן באלכסון מירבי (כך הן יונקות ביתר קלות) להטביע אותן במים עד מעל לבלובן למשך לילה שלם, ובבוקר בעודן רוויות ורעננות להכניסן לקירור עד לצירופן לאגוד (שאת כולו גם מומלץ לשמור בקירור לכל הפחות מנטילת היום עד נטילת המחר).
אם תעשו כך מובטח לכם ערבה זקופה ותמירה ירוקה אשר תביט בחמלה על רעותיה הקמלות בזרועות לולבן.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
תדעכו לכם/ן שאני מאוכזב עד כדי אכזבה מאוכזבת
מה ביקש יהודי יומיים אחרי יום כיפור, קצת צומי?
תכתבו שזה לא מוצלח תעירו על חי"ת ועי"ן על שתיים ושניים על השראה דפוקה ועל שכתוב דבילי על פאנץ' דלוח ועל העדר ביעה טובעת, משהו.
אתם יודעים מה, אני אתפשר אפילו על לייקים.
יש כאן מישהו בבית בכלל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אשר, עד היום יש לי צמרמורת קלה כשאני נזכר בטור שהעלית על שכונת בית ישראל - בוכרים מכורתי.
עזוב השראות ועניינים, אתה מרגש הרבה יותר בלי אלו.
לא שהקטע הזה לא מעולה בפני עצמו, רק שאני עדיין תקוע בטור ההוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ביקשת כל כך יפה ביקורת, איך אפשר לא לעשות טובה ליהודי.
הסיפור כתוב יפה בסגנון מעט משנאי, מזכיר סגנון עגנוני. הייתי ממליץ לך להוסיף מרכאות לדו-שיח פה ושם, זה קוטע את הרצף שיכול לשעמם מעט.
המולת הרחוב שזה עתה התעורר הכה בי,
הכתה בי.
מטהרו של יום אל המולת השוק
המובן הפשוט של 'מטהרו של יום' הוא מצהרי היום וכדומה, שהיום ברור בו, ולא מיום הכיפורים.
ואחרים לחום השמש
חשופים לאור השמש.
ואת אושר האנשים שלולבם בידם וארשת סיפוק על פניהם.
כמה אנשים מרוצים אתה רואה בשוק? אלו שמסתפקים במועט, לא רואים אושר כל כך גדול בלולב טוב, ואלו שעיניהם גדולות, תמיד מחפשים משהו יותר טוב...
ושאל מתי אתם פותחים לול חדש והלה כמו ציפה לשאלה ויענה עליה כל היום בלא שום קשר למעשהו בפועל
מומלץ להוסיף כאן פיסוק ומרכאות, ובכלל, המשפט צריך ניסוח מחדש.
גם אתרוגים הביא עימו מהחצר אשר בביתו מגדל כמה פירות הדר ועצי דקל
גם כאן פיסוק יבהיר האם 'מהחצר אשר בביתו' קאי אלמעלה או אלמטה, ומיהו ה'מגדל'.
בעשרת ימי התשובה צורר אותם על שכמו ויוצא אל ירושלים העיר הגדולה להציע מרכולתו בפני המהדרין ומחזרים אחר מצוות.
הסיפור מתרחש אחרי יום כיפור, לא? אם כן צריך לכתוב את המשפט הזה בלשון עבר.
רבים מבני עליה צובאים אל דוכנו ומעיינים בזווית עינם בשילושם של אלו,
להבנתי 'בזווית העין' הוא מושג שבא לתאר דבר שרואים רק בדרך אגב, ואין מקומו כאן.
בכל בוקר של ימות החג הקדמתי את השחר, לולבי בידי, אתרוגי ארוז בשובל ארוך של צמר פשתן בקופסת קרטון לבנה ואני ממתין לאבא שיקחני עמו אל בית הכנסת, לעצור את הטללים הרעים מלבוא. מכל עבר מצטרפים אנשים המביטים בחיבה למעלה אל חודו של כפת התמר לראות השלום לו אם לא נקטם לדעת הייטב חינם בעיני האלוקים ובעינם של חבריהם, כאילו בפעם הראשונה מביטים הם בו.
האם לפני ארבעים שנה היה מקובל לתת ארבעה מינים לילד רך?
בבית הכנסת כבר קודם ההלל הוציאו כל העם את אתרוגיהם ונענעו בלולביהם,
מהו 'כבר קודם ההלל'? קודם ההלל הוא הזמן המיועד.
אבי הקימני ושאל, איה חדוותך, היכן חשקך, מדוע רגליך המשתעשעות לדבר מצוה כבדו לפתע, מדוע אתה מתעצל מלהעיר השחר.
ניכרת השפעת פיוטי הסליחות...
אך אני מילאתי פי בתה וחריצת עיזים מתובלת במי זיתים שחורים, לא רציתי לומר לה שהתאכזבתי לראות את אלו אשר ברטט של קדושה חיפשו את יופי מצוותם, הוטרדו לנאות מלכם. ואילו כעת מהללים בערבה חבוטה שטעם וריח גם כך אין לה ועכשיו לא הוד ולא הדר, יבשה היא ושמוטה.
רגע, ומה עם הערבות שלך עצמך? החלפת אותם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
ביקשת כל כך יפה ביקורת, איך אפשר לא לעשות טובה ליהודי.
הסיפור כתוב יפה בסגנון מעט משנאי, מזכיר סגנון עגנוני. הייתי ממליץ לך להוסיף מרכאות לדו-שיח פה ושם, זה קוטע את הרצף שיכול לשעמם מעט.

הכתה בי.

המובן הפשוט של 'מטהרו של יום' הוא מצהרי היום וכדומה, שהיום ברור בו, ולא מיום הכיפורים.

חשופים לאור השמש.

כמה אנשים מרוצים אתה רואה בשוק? אלו שמסתפקים במועט, לא רואים אושר כל כך גדול בלולב טוב, ואלו שעיניהם גדולות, תמיד מחפשים משהו יותר טוב...

מומלץ להוסיף כאן פיסוק ומרכאות, ובכלל, המשפט צריך ניסוח מחדש.

גם כאן פיסוק יבהיר האם 'מהחצר אשר בביתו' קאי אלמעלה או אלמטה, ומיהו ה'מגדל'.

הסיפור מתרחש אחרי יום כיפור, לא? אם כן צריך לכתוב את המשפט הזה בלשון עבר.

להבנתי 'בזווית העין' הוא מושג שבא לתאר דבר שרואים רק בדרך אגב, ואין מקומו כאן.

האם לפני ארבעים שנה היה מקובל לתת ארבעה מינים לילד רך?

מהו 'כבר קודם ההלל'? קודם ההלל הוא הזמן המיועד.

ניכרת השפעת פיוטי הסליחות...

רגע, ומה עם הערבות שלך עצמך? החלפת אותם?
כנראה שלזה התכוון המשורר..
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

התלבטתי מלא מה האשכול הראשון שאפתח כאן בקהילה.
האם זה יהיה סיפור או קטע כתיבה נחמד.
והרי ההחלטה לפניכם!
*אין בסיפור כוונה חס וחלילה של כפירה או כל דבר אחר. הכוחות בסיפור הם כמו שכתבה יונה ספיר בהקדמת לדופליקטים, הם אולי כח שעדיין אינו התגלה לעולם.
על מנת שלא להגיע על ידי כפירה או כל דבר אחר ח"ו אינני הולך לעשות את הדמויות יהודיות. *

ב"ה הנני ניצב כאן נרגש להתחיל את הסיפור הראשון והקטע הראשון שלי בקהילה!
אשמח שתקבלו אותי בברכה!

──────────────────────────────

פרולוג
---
שנת 620 לארקאנים 1131 לדרטים.

שישה גברים עטויי גלימות שחורות נעו קדימה במהירות על שביל החול, צועדים אל עבר שערי העיר. הם נראו כגוש אחד בעל שישה ראשים, בחושך ששרר.
הם חמקו מבעד לשער העיר מצעידים את פניהם אל עבר הכיכר המרכזית. שקט אפל מבשר רעות ששרר ברחובות, איש לא הפריע להם בדרכם.
השמועה שהופצה בדבר ארקאנים שהפרו את חוקם, הרגו וטבחו, הן בארקאנים ובעיקר בדרטים. גרמה לתושבים להינעל בבתיהם בלי לצאת.
לאחר הליכה קצרה הגיעו השישה אל הכיכר המרכזית. הם נעמדו במעגל כשגבם מופנה כלפי פנים, ופניהם סוקרות את הרחוב בדקדקנות.

אחד מהם מחה כף אל כף בצורה שקטה, וגם האורות הבודדים שהאירו במקצת את הכיכר, כבו באבחת רגע.

הם עמדו כך כמה דקות ללא ניע, עד שהחל אחד מהם בעל שער בלונדיני, למלמל לחשי קסם.

החושך הלך והחמיר , כך שממש היה ניתן למששו , הם אינם יכלו לראות אחד את השני רק שמעו את לחשושיו הבלתי פוסקים של הבלונדיני.

הוא המשיך למלמל ... עד שבין רגע נדלקו כל מנורות הכיכר. השישה מיצמצו בעיניהם למול האור ונדהמו לגלות שהם מוקפים בעשרים גברים העונדים על צווארם את סמל הארקאנים.

"אשמח ממש להבין מורקר," פנה בחור צעיר לעבר הבלונדיני. " מדוע אינך חששת שמא הצבנו שומרים בכל עיר." הוא החל להתקדם לעבר השישה שהיו דרוכים ומוכנים לכל תרחיש.

מורקר לא ענה, והבחור המשיך לדבר. "רואה אני גם שהספקת להסיר מעליך כל סממן ולו הכי קטן של הארקאנים." הבחור נעצר על עומדו במרחק של מטרים ספורים מן ששת עוטי הגלימות.

"אלדור יקירי" החל הבלונדיני לדבר בקול ערסי נקי מכל סממן של פחד. "מייעץ אני לך להתרחק ממני ומחברי עם שומרי ראשך שסבור אתה שאיני יכול לראותם." איש אינו נע בכיכר למשך כמה שניות שלאחריהם האחל אלדור לצעוד אחרונית כמו בלי קשר לדבריו של מורקר.

"בכל מקרה, המצב אינו משחק לטובתך. זה עשרים נגד..." הוא עצר לדבר כיון שכחכוח נשמע מכיוונו של מורקר. "למעשה זה עשרים וארבע." אמר מורקר בבת צחוק, "אבל תמשיך בנאומך המרתק." לעג בארסיות ונדם.

אלדור לא התייחס "תוכל לבחור בין להיכנע עכשיו. לבין להילחם בנו ולהפסיד." הוא נעמד במקומו במעגל והמשיך "אתן לך שתי דקות להחליט." קבע, ושקט ירד על הכיכר.

שני הדקות עברו כששום רחש לא נשמע. "תם זמנך, מה החלטת?" שאל אלדור , בדיוק כששריקה חדה וקצרה פרצה מפיו של אחד מן השישה, וסילוני אש בקעו מתוך כפות ידיהם הישר אל עבר הבחורים שהקיפו אותם.
הבחורים חמקו בזריזות מן האש, התעשתו והחלו להשיב מלחמה. השישה נצמדו אחד אל השני הודפים בתנועות ידיים מהירות את הקללות ששוגרו אליהם.

"וולטריסססס!!!" צעקה רמה נשמעה, וברק כחול פגע הישר במרכז בטנו של אחד מן הבחורים מפיל אותו על הרצה בלי יכולת לנוע.

כמה מן הבחורים האחרים ניגשו אליו כדי לוודאות מה מצבו, אך נסוגו משם כי אחד מן השחורים ניסה לפגוע בשיא העוצמה בכל מי שניסה להתקרב לאזור.

הקרב נמשך כשעוד כמה מן הבחורים נופלים על הרצפה, אך השחורים החלו להתעייף. "לא נחזיק מעמד עוד זמן רב." לחש לבוש הגלימה שעמד בצמוד למורקר. "עליך לפעול עכשיו." הוא נעץ בו מבט, מחכה למוצא פיו. מורקר לא דיבר רק הנהן בראשו לאישור.

מורקר התנתק ממקומו ונכנס אל פנים המעגל וחמשת האחרים מצטמצמים במהירות וסוגרים את הפתח כך שלא יהיה ניתן לראות מה מעשיו.

"מה הוא עושה?" שאל אחד הצעירים את אלדור.

"אני לא יודע, אבל מה שזה לא יהיה. זה לא נראה טוב בכלל." הוא אמר בחשש, "נראה שנצטרך לסוג אחרונית ולצפות במעשיהם מרחוק.

"אבל תראה..." הצביע בחור גברתן שעמד על ידו, על אחד מן ששת השחורים שהחל להקיא על רצפת הכיכר.

"עדיין, כוחו של מורקר רב. איננו יודעים מה הוא מתכנן שם ברגעים אלו." קבע אלדור וצעק. "עצרו את הקרב!" בחורים נעצרו על עומדם, אך חלקם עדיין היו צריכים לחמוק מן הלחשים של השחורים.

"נעו אחורנית אל מחוץ אל הכיכר , עכשיו." לחש אלדור. והחל פוסע אחורנית ובאיטיות אל עבר אחד מן השבילים היוצאים מן הכיכר.

חלקם היו כבר רחוקים מן הכיכר כזה קרה, ""אומברה...!!!!!!" צרח מורקר ממרכז המעגל.! והחל לשרטט באוויר בעזרת הקמיצה ציור של ירח כסוף. "טנבריס...!" צעק שוב מורקר כשהוא ממשיך לשרטט באוויר.

הבחורים עצרו במקומם מביטים בפחד במחזה. אף אחד מהם לא הכיר את סוג הלחש ההוא, חוץ מאלדור.

"מורטיס!!" בפעם השלישית צעק מורקר, והשלים את הירח הכסוף.

──────────────────────────────


מקווה שאהבתם,
מקווה להעלות חלקים נוספים בתדירות נורמלית.

נ.ב. הגיוני מאד שיש בעיות פיסוק, או אותיות חסרות סומך עליכם שתסתדרו :)
זלמן קרישבסקי קנה שעון חכם כדי לעקוב אחרי הבריאות שלו.
כשיצא מן החנות והלך לתחנה של קו 5 נשמע צפצוף חד בחלל הרחוב. זלמן התכווץ והסתכל סביב גם העוברים והשבים נעצרו וחיפשו את מקור הרעש.
ואז נשמע צפצוף מחריד נוסף, אנשים החלו להתרחק לאזורים מוגנים, גבם אל הקירות. רכב עצר ושאל אם צריך עזרה.
בצפצוף השלישי הצביע ילד אחד על זלמן ואמר "זה משם".
זלמן הרים את ידו וראה על הצג “ברוך הבא. אנא הגדר ווליום", מיד לחץ על הכפתור הקטן שוב ושוב ושוב, עד שנראה שהריצוד במסך פסק, "תודה" היה כתוב על המסך "הוגדר ווליום 100%, האם הנך בטוח?" זלמן בהה במסך ולא ידע אם ללחוץ על אישור או ביטול או לא או כן או חזור או שנה או מאוחר יותר.
"לא נרשמה תגובה, אנא לחץ חזק יותר או המתן להדגמה".
"אני לא יודע על מה ללחוץ" צעק זלמן והחל לברוח אבל היד הייתה מחוברת אליו היטב, והשעון ענוד עליה.
ואז נשמעה ההדגמה.
כשיצאו כולם מהמיגוניות הרימו את זלמן והושיבו אותו על כיסא.
מומחה לאלקטרוניקה, הצליח להגדיר את הווליום ל7%
וכשווידאו שזלמן נושם, ויודע את שמו הפרטי. עזבו אותו לנפשו והתפזרו.
"שלום, המדדים שלך גבוהים, אנא נסה להרגע" נכתב על המסך.
זלמן ניסה, אך השעון ציין שההרגעה לא נמדדה.
זלמן עצם עיניים והתחיל לנשום עמוקות ולדמיין שהוא בחופשה על מרפסת במלון גלי צאנז.
כעבור דקה הודיע השעון: “לא זוהתה פעילות”.
זלמן מיהר לקום והתחיל לצעוד.
אחרי שלושים וחמישה מטרים: “מצוין! היעד היומי הושג".
אחרי ארבעים: “שיפור ניכר”.
אחרי ארבעים ושלושה: “עומס חריג".
זלמן נלחץ ועצר מיד, מתנשם בכבדות.
"האם תרצה שאזעיק לך אמבולנס, או שאאסוף לכאן את כל משפחתך?”

בלילה ניסה זלמן קרישבסקי לישון.
השעון העיר אותו כדי לשאול אם הוא ישן.
זלמן אישר.
השעון הודה לו, כיבה את האור, והעיר אותו שוב כדי לדווח שנרשמה הפרעה בשינה.

בבוקר הציג השעון סיכום יומי:
“ישנת 27 דקות יותר מהמומלץ, עומק שינה בינוני. נרשמו 2 חלומות מטופשים וסיוט אחד. עליך לשתות 159 מ"ל מים נקיים עם מיץ לימון. להתקלח במים קרים 23 שניות. ולא לשכוח לנשום. זה בריא מאד, לנשום אל תגע בקפה, אל תגע במוצרים מקמח לבן. אל תגע בסוכר חום, אל תגע במלפפון חמוץ, אל תגע בכלום בלי אישור ממני. לארוחת בוקר מומלץ גרגר שומשום בלתי קלוי שהושרה בחומץ תפוחים למשך לילה בטמפרטורת 22 מעלות בדיוק. אם אתה מרגיש עדיין רעב, תוכל לקחת עוד שומשום אחד כזה, אבל תהיה במעקב, עכשיו תתחיל בבקשה בנשימת סרעפת עמוקה אחת ושש נשיפות רדודות בטרם תתחיל את התעמלות הבוקר הכוללת הנפ..."
זלמן הסיר את השעון מידו, הניח אותו על השולחן, וקם לשתות קפה עם רוגלאך לפני שילך למקווה הרותח של זופניק.
כעבור חמש דקות צפצף השעון:
“חוסר פעילות קיצוני אתה בסכנה בריאותית חמורה".
זלמן לקח ביס אחרון, ויצא מהבית בנהמת שביעות רצון.

כשחזר זלמן מתפילת שחרית
הרים את השעון מהשידה על המסך היה כתוב "משתתף באבלכם. מקווה שימליץ טוב בעד העם. נא להגדיר משתמש חדש".
זלמן לקח את השעון במטרה להחזירו לחנות, אלא שאז הופיע על המסך "ברוך הבא, הוגדר ווליום 100%, האם הנך בטוח?"
זלמן המבועת הושיט את אצבעו במהירות, אך נעצר מהסס.
לא, כן, אשר, בטל, חזור, שנה, מאוחר יותר.
זלמן זינק אל השירותים והשליך את השעון לאסלה.
ואז הוריד את המים. פעם, פעמיים, שלוש.

בום! נשמע קול עמום והבניין הוצף במים.
האינסטלטור שהוזעק הוציא מבור הביוב מכשיר קטן עם מסך שעליו כתוב "התקלחת במים קרים 342 דקות מעבר לממוצע, ופעם הבאה תשתמש גם בסבון, מאיפה הריח הזה למען השם..."
פתאום נשמע חירחור.
“זוהתה קורוזיה פנימית. יש לקחת אותי לתיקון מיד"
"תתרחק!" צרח זלמן מהמרפסת אל האינסטלטור המבולבל.
"אני אצפצף עכשיו, עד שתקח אותי למעבדה, רחוב פלג 7 אזור תעשייה, יהוד".
כוחות הבטחון סגרו את האזור, והשכנים עברו לדיור חלופי על חשבון הממשלה.
"רק עד שתגמר הסוללה" אמר ראש העיר במסיבת העיתונאים.
בנתיים קנה זלמן קרישבסקי ב"הכל בשתיים" שעון בצבע וורוד בריא עם פרצוף מחייך מפלסטיק, זלמן חייך אליו בחזרה "עכשיו אני מרגיש בריא יותר מאי פעם".
והשעון הסכים בשתיקה.
שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!
בס"ד


זה קרה לפני המון זמן, כשהייתה ילדה קטנה.
לפעמים בלילה, כשהייתה שוכבת במיטה, עיניה עצומות, היו אוזניה עטויות מחממי אוזניים, מנסות נואשות לחסום את הרעש.

וזה היה נואל, ונואש, ומגוחך, אבל היא המשיכה לעשות זאת. קיוותה שאת שאר העבודה יעשו התריסים המוגפים והחלון הסגור.
זה עבד חלקית, עזר בקושי לחציו האחד של היום.

בחצי השני, הכוכבים היו נסוגים לאחור והירח היה מרכין ראשו בפני השמש. אור. לקום, ללכת, לצאת אל הרחוב.
גם החודש הזה היה אור, לכולם, ושמחה, ורק לה היה בפנים חשוך. אולי מרוב אורות שהתנפצו לה מול העיניים כל היום, סינוורו.

"את ערה", אבא שלה נכנס לחדרה באותו הלילה, הדליק את מנורת הלילה הקטנה, התיישב בקצה מיטתה. היא רק הנהנה. "שמעתי סיפור על אדם שלמרות שהוא היה גדול ובוגר הוא ממש פחד מעכבישים. כל פעם שהוא היה רואה עכבישים, גם אם זה ליד אנשים אחרים- הוא היה בורח". אביה אמר לפתע, כמו משום מקום, בלי שום סיבה או קשר.

"מסכן", היא היטיבה את מחממי האוזניים ולמרות שהייתה קטנה הבינה עד כמה זה טיפשי מצידה לחבוש את אלו כשגם שהם עליה- היא עדיין שומעת את אבא שלה. אז מה זה אמור לחסום בדיוק? "מה הוא עשה?"

"הוא התייעץ עם חבר שלו. חבר שלו אמר לו שהוא יכול לעזור אבל שזה יהיה קצת מפחיד. האיש כמובן הסכים, לא היה אכפת לו לפחד קצת בשביל לא לפחד יותר מעכבישים לעולם".

"אז מה החבר שלו עשה?"

"הוציא צנצנת והניח אותה על השולחן, בצנצנת היה עכביש".

היא כיווצה את פניה, תמהה, אורה הרך של מנורת הלילה ריצד עליהן, חושף את שחשבה. "זה מוזר".

"כך גם האיש שלנו חשב. אבל חבר שלו לא נתן לו לברוח. מאז, כל יום הוא הביא את הצנצנת עם העכביש ועם כל יום קירב אותה עוד יותר ועוד יותר אל חבר שלו. בהתחלה האיש רצה לברוח ולצעוק אבל לאט לאט הוא פחות פחד, עד שיום אחד הוא אפילו החזיק את הצנצנת בעצמו".

היא שתקה, משכה בכתפיה. אבא שלה התקרב לעברה, הוריד בעדינות את מחממי האוזניים. "קוראים לזה חשיפה הדרגתית. כל פעם מתקדמים עוד צעד לעבר הפחד שלנו ומראים לו שהוא לא מפחיד. מה את אומרת?"

"שאני בכלל לא פחדנית!" היא בלעה את רוקה, משכה באפה.

"מותר לפחד", אבא לא הכחיש, "וזה מוצדק לפחד מהרעשים האלו שבאים בפתאומיות ומבהילים מאוד- אני רק רוצה אולי לנסות לעזור לך, שהשנה כן תצליחי לצאת החוצה מהבית". הוא התרומם מהמיטה, יצא מן החדר וחזר לאחר כמה שניות. "תראי", הגיש לה אקדח מפלסטיק. "רוצה שננסה?"

"ממש לא!" היא קפצה, נסערת, המומה. יצאה מהחדר, התיישבה על הספה בסלון, בוכה.

אבא הגיע מהר, התיישב לצידה. "אני חושב שזה יוכל לעזור לך".

"אין לי עניין לירות ברובה פיקות המטופש הזה!" היא התייפחה, "ובכלל, הוא לא דומה לעכביש".

אבא ניגש על עבר השולחן בסלון, שלף שוקולד מאחד ממשלוחי המנות, הגיש לה. "אז מה תעשי מחר?"

"לא אלך, כמו כל שנה. אני לא יכולה ללכת לבית הכנסת עם ידיים על האוזניים ועיניים עצומות, ובכלל האקדח פיקות הזה בכלל לא דומה לדברים שהילדים האלה עושים, ה'בומים' שלהם הרבה יותר חזקים".

"אז מה תעשי?" אבא שאל בשנית, נאנח.

"אחכה שיגיע פסח", היא בלעה את רוקה, ניגבה את עיניה. "כמו כל שנה".

...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה