הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה.
החודש שבין פורים לפסח, ובפרט עם פרוץ בין הזמנים, הוא החודש של דוכני הפלאפל למיניהם. גם החלשים שבהם זוכים לעדנה, בדמות תורים ארוכים של קונים המבקשים לעצמם מאכל זול שאינו מתפורר, ניתן לאוכלו בחוץ, חביב על ילדים וילדים גדולים כאחד ובהשגחה מהודרת.
באזורנו, שוכן הפלאפל המפורסם "בן יעקב", המבוקש ביותר מכל הסביבה ובעליו אף טען באוזניי שמגיעים אליו לקוחות מרמות הרחוקה! בתקווה שמגיעים רק מרמות ולא לרמות.
(לכל חובב היסטוריה גיאוגרפית מוכר סיפורו של קיבוץ מנרה הצפוני, שנקרא בתחילה "רמים" על שם הפסוק "ויבן כמו רמים מקדשו", והוחלף עקב אי נעימות תושביו לומר "אנחנו מרמים"... עוד מסופר, שבמפגשי קיבוצים היו מציגים אלו עצמם באומרם "אנו מרמים" והיו הבנות משיבות להם "אנו מרמות" (גלעד)... ולהעיר שנאה הגלעד לרמות, כי הגלעד הראשון נורה כגבול בין יעקב איש תם ללבן הרמאי. ואכמ"ל).
אף בכל השנה אינו עומד ריק, זכר לכותל המערבי השוכן ממש לא הרחק. אך בתקופה זו התורים מתמשכים עד לישיבת דושינסקיא, בואכה ארזי הבירה. ילדות בנות עשרה מובילות עגלות וילדים סלולי פאות אוחזים בהן בצייתנות ההולכת ופוחתת ככל שריח הפלאפל מתגבר עם התקדם התור.
במשך השנה לעומת זאת, כאשר התורות הללו אינם קיימים, סוגרים בני יעקב את שערם ב-7:00 בערב בדיוק. אנשים חכמים. עשרות שנים של הצלחה לימדו אותם משהו.
***
מצב זה של משך השנה, הביא אותנו לנסות מזלנו בפלאפלים אחרים ברדיוס הקרוב. ראשית, בדקנו בדוכן סמוך הקורא לעצמו "הסביח".
אם כבר בהיסטוריה גיאוגרפית עסקינן, נציין כי באותו מקום בו שכן הסביח בזמן שהתרחש הסיפור, שכנה בעבר (30 שנה אחורה) המכולת המובילה באזור "מכולת פחימה". בעל הבית, פחימה הקשיש, היה רבוץ על גבי הדוכן כשמאחוריו שקי המצרכים, משקל גדול לפניו (מכני, כמובן), והוא מחתך ביד רוטטת בלוק גבינה צהובה לפי הזמנה תוך כדי שהוא מכוון בקולו את הלקוחות היכן להניח את בקבוקי הזכוכית הריקים של "פרדס" עם השמש הזורחת. כדי שתהיה לכם מעט אינדיקציה על מראהו של פחימה, אציין שבילדותי הייתי בטוח שהוא זה שמופיע על השטר בן עשרה שקלים...
עם השנים, נפתחו באיזור מכולות רבות אחרות והמקום עבר גלגולים רבים, עד לאותו ערב שבו נשלחתי בשליחות אשתי וילדיי הרעבים לקושש להם מנות פלאפל כלשהן. בן יעקב היה צפוף מדי, ואני נכנסתי לסביח בחשש.
במקום בו רבץ בעבר פחימה ושקל ביסקוויטים – עמד כעת צעיר שחום ודג בסבלנות צ'יפס אחר צ'יפס מן היורה המבעבעת. חיש-קל מילא שלוש מנות בפלאפל ושילח אותי לדרכי בנזק של ארבעים וחמשה שקלים. בלבד. לא התווכחתי על המחיר - ברוח המקום שכחתי לרגע שמדובר בשקלים חדשים...
בבית, כולי חש אין כמוני, אנו נוטלים ידיים ואני מגיע במהירות לחצי הפיתה. שולי עדיין בביס הראשון, והנה היא נעצרת בדרמטיות של גועל. "ברוך, מה זה?" היא שואלת במבט מזועזע ומקריבה אל מול פניי את הפיתה עליה התגאיתי כל כך.
מה אומר ומה אדבר ידידיי היקרים? זבוב של ממש. לא כרוב שנראה כזבוב, לא חציל שנראה כזבוב, לא חומוס שנראה כזבוב. זבוב!
גם את הביס שכבר כן אכלה היא הקיאה. באמת. סיפור אמיתי לגמרי. לפרטי פרטיו. כבר לא יכלה לאכול שום דבר נוסף עד למחרת בצהריים. רחמנות.
כך, הפך המקום למוקצה מחמת מיאוס עבורנו. למרבה ההשגחה-פרטית וחוסר התדהמה - הוא נסגר אחרי תקופה קצרה.
***
מעט מערבה משם שוכנת חנות בלעדית, שעוסקת אף היא במכירת פלאפל, ומכנה את עצמה בשם היומרני "נסיך הפלאפל". יתירה מזו: על גבי הנייר בו נעטפת המנה הם מבטיחים "אינך מרוצה – כספך יוחזר!" עוד נאמר על גבי אותו נייר: "מיוצר מתרכובת תבלינים בלעדית במזרח התיכון". נשמע מבטיח לגמרי. נציין גם כי המקום שימש בעבר כמקום מפגש לחברי פורום הכתיבה הירושלמיים. כבר המלצה.
היה זה ליל מלילות חנוכה בו נוהגים לאכול מאכלים טבולים בשמן. מה לכם טבול בשמן יותר מאשר פלאפל וצ'יפס? מצאתי את עצמי מעמיס 2 מנות מכובדות באותו נסיך, ונפרד משלושים שקלים בלבד, בהשגחת הבד"ץ. (הילדים כבר ישנו).
הפעם חששתי מלשמוח מוקדם מידי. אל יתהלל חוגר כמפתח ציפיות. אבל הנה, הכל התקדם על מי מנוחות. חצי הפיתה כבר איננה ואני מרשה לעצמי לחייך בסיפו...
"שערה!" קופצת הרעייה ומשליכה את המנה בתיעוב על השולחן. התבוננות קלה מוכיחה: האישה תמיד צודקת. - "אולי נפל הרגע?" ניסיתי את מזלי.
"לא, לא!" היא מראה לי בקושי שהשערה נעוצה עמוק בתוך אחד מכדורי הפלאפל בעלי התרכובת המיוחדת. מסתבר שבמזרח התיכון גם שערה היא תבלין. (ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר: התורה היא תבלין ליצר הרע, ולרשעים העתיד היצר נדמה כחוט השערה). נס שהייתה זו רק שערה ולא כבמקרה החמור של ההוא שמצא שערה, וכשמשכה החוצה גילה שהוא מחזיק במחוש של תיקן כללי. אנשים בעלי נפש יפה, אנא עשו עצמכם כלא הבנתם.
הפעם החלטתי לא לוותר. הרי אם נהיה רק לא מרוצים – הבטיחו שם שהכסף יוחזר. וכל שכן כאשר יש בפנים שערה מפורשת מהסוג שפוסל פרה אדומה. מזג האוויר לא הרתיע וגם הטרחה והעייפות - חזרתי לשם ודרשתי את כספי. הנה סוף סוף הזדמנות להוכיח את מה שאתם טוענים כבר חמש עשרה שנה על גבי האריזה...
"מה פתאום?" טען הנסיך. "יש לנו תבלין מיוחד שנראה כמו שערות! הנה אראה לך!" הוא שלף מהמטבח איזה שהוא תבלין. לא מכיר. ניסה לטעון שהוא דומה לשערות. אולי זה שאני לא מצויד במשקפיים הטעה אותו לחשוב שאני עיוור.
התפתח שם ויכוח קצר ולא נעים. השתדלתי לשמור על טונים נמוכים מפני הלקוחות האחרים, לא רציתי שיפסיד אותם. רק ביקשתי שישיב לי חמישה עשר שקל, ותו לא. כמובן שזה לא ה15 שחים כמו העיקרון, בלה בלה בלה.
לאחר שראה שאפסה בעדו תקווה – עבר לטענה חדשה: אני רק מוכר, לא בעל הבית. אין לי סמכות להחזיר לך כסף. תבוא שבוע הבא, בעל הבית יהיה. בדוחק הסכים לתת לי פתק בזה הלשון: "בס"ד. הלקוח הנ"ל הגיע כ-10 דקות אחר הקניה וטען (!) כי נמצאו שערות בכדורים. הנ"ל קנה 2 מנות ודורש את כספו בחזרה. על החתום: איציק מחליף של בני. הוא כתב את כל זה מאחורי קבלה ישנה, בעט שאף פעם לא ראה ימים יפים יותר. אולי מדובר גם בדיו מחיק, לפי איך שהפתק נראה עכשיו.
כבר תכננתי למחול על 15 השחים ולומר קדיש, אבל בכל זאת, שבוע לאחר מכן חלפתי שם ואמרתי ללבי שמא ננסה לממש אותם. הגעתי למקום וראיתי שהנסיך נסגר, לצמיתות...
שבוע אחר כך, נפתח במקום סניף נוסף של פלאפל בן יעקב. בכל זאת, זה קרוב יותר לרמות...
***
נ.ב. לא הייתי מספר חסרונן של אלו, לולא שניהם כבר סגורים היום (לא בשעה זו, בכלל). אך יש בכך צד חיובי – הציבור מעניש ברגליו את מי שלא משרת אותו כהוגן.
החודש שבין פורים לפסח, ובפרט עם פרוץ בין הזמנים, הוא החודש של דוכני הפלאפל למיניהם. גם החלשים שבהם זוכים לעדנה, בדמות תורים ארוכים של קונים המבקשים לעצמם מאכל זול שאינו מתפורר, ניתן לאוכלו בחוץ, חביב על ילדים וילדים גדולים כאחד ובהשגחה מהודרת.
באזורנו, שוכן הפלאפל המפורסם "בן יעקב", המבוקש ביותר מכל הסביבה ובעליו אף טען באוזניי שמגיעים אליו לקוחות מרמות הרחוקה! בתקווה שמגיעים רק מרמות ולא לרמות.
(לכל חובב היסטוריה גיאוגרפית מוכר סיפורו של קיבוץ מנרה הצפוני, שנקרא בתחילה "רמים" על שם הפסוק "ויבן כמו רמים מקדשו", והוחלף עקב אי נעימות תושביו לומר "אנחנו מרמים"... עוד מסופר, שבמפגשי קיבוצים היו מציגים אלו עצמם באומרם "אנו מרמים" והיו הבנות משיבות להם "אנו מרמות" (גלעד)... ולהעיר שנאה הגלעד לרמות, כי הגלעד הראשון נורה כגבול בין יעקב איש תם ללבן הרמאי. ואכמ"ל).
אף בכל השנה אינו עומד ריק, זכר לכותל המערבי השוכן ממש לא הרחק. אך בתקופה זו התורים מתמשכים עד לישיבת דושינסקיא, בואכה ארזי הבירה. ילדות בנות עשרה מובילות עגלות וילדים סלולי פאות אוחזים בהן בצייתנות ההולכת ופוחתת ככל שריח הפלאפל מתגבר עם התקדם התור.
במשך השנה לעומת זאת, כאשר התורות הללו אינם קיימים, סוגרים בני יעקב את שערם ב-7:00 בערב בדיוק. אנשים חכמים. עשרות שנים של הצלחה לימדו אותם משהו.
***
מצב זה של משך השנה, הביא אותנו לנסות מזלנו בפלאפלים אחרים ברדיוס הקרוב. ראשית, בדקנו בדוכן סמוך הקורא לעצמו "הסביח".
אם כבר בהיסטוריה גיאוגרפית עסקינן, נציין כי באותו מקום בו שכן הסביח בזמן שהתרחש הסיפור, שכנה בעבר (30 שנה אחורה) המכולת המובילה באזור "מכולת פחימה". בעל הבית, פחימה הקשיש, היה רבוץ על גבי הדוכן כשמאחוריו שקי המצרכים, משקל גדול לפניו (מכני, כמובן), והוא מחתך ביד רוטטת בלוק גבינה צהובה לפי הזמנה תוך כדי שהוא מכוון בקולו את הלקוחות היכן להניח את בקבוקי הזכוכית הריקים של "פרדס" עם השמש הזורחת. כדי שתהיה לכם מעט אינדיקציה על מראהו של פחימה, אציין שבילדותי הייתי בטוח שהוא זה שמופיע על השטר בן עשרה שקלים...
עם השנים, נפתחו באיזור מכולות רבות אחרות והמקום עבר גלגולים רבים, עד לאותו ערב שבו נשלחתי בשליחות אשתי וילדיי הרעבים לקושש להם מנות פלאפל כלשהן. בן יעקב היה צפוף מדי, ואני נכנסתי לסביח בחשש.
במקום בו רבץ בעבר פחימה ושקל ביסקוויטים – עמד כעת צעיר שחום ודג בסבלנות צ'יפס אחר צ'יפס מן היורה המבעבעת. חיש-קל מילא שלוש מנות בפלאפל ושילח אותי לדרכי בנזק של ארבעים וחמשה שקלים. בלבד. לא התווכחתי על המחיר - ברוח המקום שכחתי לרגע שמדובר בשקלים חדשים...
בבית, כולי חש אין כמוני, אנו נוטלים ידיים ואני מגיע במהירות לחצי הפיתה. שולי עדיין בביס הראשון, והנה היא נעצרת בדרמטיות של גועל. "ברוך, מה זה?" היא שואלת במבט מזועזע ומקריבה אל מול פניי את הפיתה עליה התגאיתי כל כך.
מה אומר ומה אדבר ידידיי היקרים? זבוב של ממש. לא כרוב שנראה כזבוב, לא חציל שנראה כזבוב, לא חומוס שנראה כזבוב. זבוב!
גם את הביס שכבר כן אכלה היא הקיאה. באמת. סיפור אמיתי לגמרי. לפרטי פרטיו. כבר לא יכלה לאכול שום דבר נוסף עד למחרת בצהריים. רחמנות.
כך, הפך המקום למוקצה מחמת מיאוס עבורנו. למרבה ההשגחה-פרטית וחוסר התדהמה - הוא נסגר אחרי תקופה קצרה.
***
מעט מערבה משם שוכנת חנות בלעדית, שעוסקת אף היא במכירת פלאפל, ומכנה את עצמה בשם היומרני "נסיך הפלאפל". יתירה מזו: על גבי הנייר בו נעטפת המנה הם מבטיחים "אינך מרוצה – כספך יוחזר!" עוד נאמר על גבי אותו נייר: "מיוצר מתרכובת תבלינים בלעדית במזרח התיכון". נשמע מבטיח לגמרי. נציין גם כי המקום שימש בעבר כמקום מפגש לחברי פורום הכתיבה הירושלמיים. כבר המלצה.
היה זה ליל מלילות חנוכה בו נוהגים לאכול מאכלים טבולים בשמן. מה לכם טבול בשמן יותר מאשר פלאפל וצ'יפס? מצאתי את עצמי מעמיס 2 מנות מכובדות באותו נסיך, ונפרד משלושים שקלים בלבד, בהשגחת הבד"ץ. (הילדים כבר ישנו).
הפעם חששתי מלשמוח מוקדם מידי. אל יתהלל חוגר כמפתח ציפיות. אבל הנה, הכל התקדם על מי מנוחות. חצי הפיתה כבר איננה ואני מרשה לעצמי לחייך בסיפו...
"שערה!" קופצת הרעייה ומשליכה את המנה בתיעוב על השולחן. התבוננות קלה מוכיחה: האישה תמיד צודקת. - "אולי נפל הרגע?" ניסיתי את מזלי.
"לא, לא!" היא מראה לי בקושי שהשערה נעוצה עמוק בתוך אחד מכדורי הפלאפל בעלי התרכובת המיוחדת. מסתבר שבמזרח התיכון גם שערה היא תבלין. (ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר: התורה היא תבלין ליצר הרע, ולרשעים העתיד היצר נדמה כחוט השערה). נס שהייתה זו רק שערה ולא כבמקרה החמור של ההוא שמצא שערה, וכשמשכה החוצה גילה שהוא מחזיק במחוש של תיקן כללי. אנשים בעלי נפש יפה, אנא עשו עצמכם כלא הבנתם.
הפעם החלטתי לא לוותר. הרי אם נהיה רק לא מרוצים – הבטיחו שם שהכסף יוחזר. וכל שכן כאשר יש בפנים שערה מפורשת מהסוג שפוסל פרה אדומה. מזג האוויר לא הרתיע וגם הטרחה והעייפות - חזרתי לשם ודרשתי את כספי. הנה סוף סוף הזדמנות להוכיח את מה שאתם טוענים כבר חמש עשרה שנה על גבי האריזה...
"מה פתאום?" טען הנסיך. "יש לנו תבלין מיוחד שנראה כמו שערות! הנה אראה לך!" הוא שלף מהמטבח איזה שהוא תבלין. לא מכיר. ניסה לטעון שהוא דומה לשערות. אולי זה שאני לא מצויד במשקפיים הטעה אותו לחשוב שאני עיוור.
התפתח שם ויכוח קצר ולא נעים. השתדלתי לשמור על טונים נמוכים מפני הלקוחות האחרים, לא רציתי שיפסיד אותם. רק ביקשתי שישיב לי חמישה עשר שקל, ותו לא. כמובן שזה לא ה15 שחים כמו העיקרון, בלה בלה בלה.
לאחר שראה שאפסה בעדו תקווה – עבר לטענה חדשה: אני רק מוכר, לא בעל הבית. אין לי סמכות להחזיר לך כסף. תבוא שבוע הבא, בעל הבית יהיה. בדוחק הסכים לתת לי פתק בזה הלשון: "בס"ד. הלקוח הנ"ל הגיע כ-10 דקות אחר הקניה וטען (!) כי נמצאו שערות בכדורים. הנ"ל קנה 2 מנות ודורש את כספו בחזרה. על החתום: איציק מחליף של בני. הוא כתב את כל זה מאחורי קבלה ישנה, בעט שאף פעם לא ראה ימים יפים יותר. אולי מדובר גם בדיו מחיק, לפי איך שהפתק נראה עכשיו.
כבר תכננתי למחול על 15 השחים ולומר קדיש, אבל בכל זאת, שבוע לאחר מכן חלפתי שם ואמרתי ללבי שמא ננסה לממש אותם. הגעתי למקום וראיתי שהנסיך נסגר, לצמיתות...
שבוע אחר כך, נפתח במקום סניף נוסף של פלאפל בן יעקב. בכל זאת, זה קרוב יותר לרמות...
***
נ.ב. לא הייתי מספר חסרונן של אלו, לולא שניהם כבר סגורים היום (לא בשעה זו, בכלל). אך יש בכך צד חיובי – הציבור מעניש ברגליו את מי שלא משרת אותו כהוגן.
