הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כמו עוזבת הנשמה את הגוף לזמן מה, עולה ומרחפת בשלווה אינסופית, משייטת באטיות שאנטית מרדימה, בתוך בועה של כלום ריק ותוהו. לא מוצאת לעצמה מקום אך גם לא מחפשת. כעת נח לה, היא רגועה, שום דבר אינו מציק לה משום כיוון שהוא. לא חופרת על הרגע הבא, אינה חוקרת את המצב הנוכחי, מתעלמת מן העבר. כעת יש רק עכשוויות שאינה מיועדת וחפצה ללכת לשום מקום.
גוף מוטל על מחצלת נוחה, מסובב כריות מפנקות, שרוע תחת חושה מאובזרת עשויה קנים, הזרוקה במרחק של עשרה מטרים מקו המים הכחולים, מיד אחרי ריף האלמוגים המדהים של 'ראס אל שטן', ארבעים דקות מטאבה במונית מצרית טיפוסית.
קרני השמש החמימות החודרות בין הקנים הארוגים יחדיו מעשה אמן, מלטפות את הפנים השלוות, מרפרפות בינות לקווצות השערות הגדלות פרא מכל צדי הראש, שוטפות מעל הגוף שכבות של הרהורים ומחשבות, מהלך חיים, צורת קיום, קונפליקטים יומיומיים, דאגות הישרדות. ונעצמות העיניים ומעמיקות הנשימות ומואטות דפיקות הלב. רעש הגלים באוזניים, דממת אלחוט במוח.
מישהו נכנס לחושה. ממעבר למחיצת הקנים הוא שומע קול נרגש. "מצאנו מעיין חדש" מבשר חליל, בנו בכורו של בעל החושה אברהים אל חלחול, אב לאחת המשפחות הבאדוויות היותר חשובות שבסיני.
- מה לך מבלבל השכל, יא איבני בחיבכ. הלא אבות אבותינו כבר תרו את הארץ אלפי שנים. כל המעיינות אנחנו מכירים. מאיפה מצאת לך פתאום מעיין חדש?!
"אבא. מתי אני שיקרתי לך, מתי?".
- יא איבני, כמו שהסבא שלך היה אומר 'אידא פיה מיא פיה צפצאף' אם יש מים יש ערבה. אתה אומר יש מים? תלך תביא ערבה.
עשרים דקות לאחר מכן הופיע חליל בשנית. רגליו היחפות מקפצות בקלילות על החול הרותח, עיניו בורקות באושר וקולות צוהלים עולים מפיו. בידיו הוא אוחז כמה ענפי ערבה. "פיה מיא פיה צפצאף".
הוא נכנס אל החושה בצעדי מחול, ומתחיל לרקוד בסיבובים, מנופף בידיו בענפי הערבה, מכה את האגודה על הרצפה, מפזמם לעצמו מנגינה חדשה שהמציא אך הרגע. "פיה מיא פיה צפצאף".
חצי עין נפקחת. תמהה לנוכח צהלות השמחה. מהפוזיציה שלו הוא מבחין בפתח המסנוור מן השמש, ברצפת המחצלות, בכריות המפוזרות סביב, ובענף עץ ערבות האחוז בידו של חליל ומכה ברצפה כה וכה. אגודת ערבות עולה יורדת, מתרוממת ומכה.
"בום"! הוא חוזר חמש שנים אחורה. בחור ש'לא כל כך' מסתדר עם אבא. נשמה גבוהה שלא מבינה איך בדיוק אבא מרגיש את ה'ושמחת בחגיך' אם הוא הולך לישון בכל ערב מימי חול המועד בשעה תשע וחצי. הוא בשונה מאביו מסתובב ברחבי העיר, מרקד בשמחות בית השואבה, משתולל במעגלי הריקודים, מקפץ עד השעות המאוחרות של הלילה, ובסוף צועד לכותל המערבי בין המוני יהודים השוטפים את סמטאות העיר העתיקה.
בליל הושענה רבה הוא הספיק לעבור בשבעה אתרים שונים, הקשיב לשיחות, טעם מעט מיני מזונות בסוכות מזדמנות, הצטרף לקבוצת מחוללים, מגטרים ומתופפים, ברובע היהודי, וביקר גם בכותל לכמה דקות. רק בשש בבוקר הוא נכנס למיטתו שבסוכה הקטנטנה השוכנת במרפסת האחורית. באמת שהוא רצה לקום למניין של שבע וחצי, אך כשפקח את עיניו והציץ אל השעון הוא נחרד לגלות כי השעה כבר כמעט עשר.
הוא התלבש בזריזות, התארגן ורץ לבית הכנסת. ארבעת המינים שלו כבר לא היו בבית בשעה כזאת וכנראה ששני אחיו לקחו אותם לבית הכנסת. הוא הגיע לבית הכנסת כשכבר אחזו בהושענות. מקווה שלא כל המתפללים מבחינים בפרצוף הכרית שלו, הוא השתחל במעבר הצר לכיוון מקומו של אביו, ספסל צמוד למזרח בצד ימין.
הוא הגיע לשולחן שלהם ואחז בנרתיק הלולב. אבא, עטוף בטלית מעל לראשו, הסתובב אליו. מבטיהם נפגשו. בשתי ידיו הוא אוחז אגודת ערבות. שנייה של שקט. ואז הוא הניף את הערבות באוויר ו... טראח! הכה על ראשו שח בנו, בעוד הוא צועק בזעם "קול מבשר מבשר ואומר, קול מבשר מבשר ואומר. הוא חובט שוב ושוב בבנו עד לרגע בו הלה תפס את רגליו וברח מבית הכנסת.
כעת, בחושה שבראס אל שטן בסיני, צפה ועולה אותה התמונה מול עיניו. איגוד ערבות מתנופפות בעוז, עולות ויורדות, מכות ומצליפות, פוצעות את הנפש, קורעות את הנשמה. מאותה השנה הוא לא חבט אפילו עלה של ערבה. הכאב היה חזק מידי.
אגודת הערבות סיימה את תפקידה ונחתה על הארץ, קרוב מידי לפרצופו. מבלי משים נשלחה ידו, נתחו אצבעותיו, אחזו באגודה וידו התרוממה באוויר. הוא קם, נעמד במרכז החושה, ובלי יכולת להסביר את מעשיו החל לחבוט בקרקע בעוצמה. הוא הוציא את כל זעמו בחבטות, את כל תסכוליו, אכזבותיו, התמודדויותיו. את כל השנים בהן לא חבט ערבה.
העלים נתלשו, הענפים נשברו, והוא לא נרגע עד שבידו נותר אך קמצוץ של זכר לאגודת ערבות.
חמש שעות לאחר מכן הוא נקש ביד רועדת על דלת בית סבתו האלמנה שבקצה העיר. את שמחת תורה הוא חגג בבית כנסת קטן שרוב מתפלליו כבר חצו את גיל הגבורות. אף אחד לא ידע להצביע באיזה דלק מונע הצעיר עם השיער הארוך שמפזז ומרקד לפני ספר התורה במשך שעות ארוכות.
גוף מוטל על מחצלת נוחה, מסובב כריות מפנקות, שרוע תחת חושה מאובזרת עשויה קנים, הזרוקה במרחק של עשרה מטרים מקו המים הכחולים, מיד אחרי ריף האלמוגים המדהים של 'ראס אל שטן', ארבעים דקות מטאבה במונית מצרית טיפוסית.
קרני השמש החמימות החודרות בין הקנים הארוגים יחדיו מעשה אמן, מלטפות את הפנים השלוות, מרפרפות בינות לקווצות השערות הגדלות פרא מכל צדי הראש, שוטפות מעל הגוף שכבות של הרהורים ומחשבות, מהלך חיים, צורת קיום, קונפליקטים יומיומיים, דאגות הישרדות. ונעצמות העיניים ומעמיקות הנשימות ומואטות דפיקות הלב. רעש הגלים באוזניים, דממת אלחוט במוח.
מישהו נכנס לחושה. ממעבר למחיצת הקנים הוא שומע קול נרגש. "מצאנו מעיין חדש" מבשר חליל, בנו בכורו של בעל החושה אברהים אל חלחול, אב לאחת המשפחות הבאדוויות היותר חשובות שבסיני.
- מה לך מבלבל השכל, יא איבני בחיבכ. הלא אבות אבותינו כבר תרו את הארץ אלפי שנים. כל המעיינות אנחנו מכירים. מאיפה מצאת לך פתאום מעיין חדש?!
"אבא. מתי אני שיקרתי לך, מתי?".
- יא איבני, כמו שהסבא שלך היה אומר 'אידא פיה מיא פיה צפצאף' אם יש מים יש ערבה. אתה אומר יש מים? תלך תביא ערבה.
עשרים דקות לאחר מכן הופיע חליל בשנית. רגליו היחפות מקפצות בקלילות על החול הרותח, עיניו בורקות באושר וקולות צוהלים עולים מפיו. בידיו הוא אוחז כמה ענפי ערבה. "פיה מיא פיה צפצאף".
הוא נכנס אל החושה בצעדי מחול, ומתחיל לרקוד בסיבובים, מנופף בידיו בענפי הערבה, מכה את האגודה על הרצפה, מפזמם לעצמו מנגינה חדשה שהמציא אך הרגע. "פיה מיא פיה צפצאף".
חצי עין נפקחת. תמהה לנוכח צהלות השמחה. מהפוזיציה שלו הוא מבחין בפתח המסנוור מן השמש, ברצפת המחצלות, בכריות המפוזרות סביב, ובענף עץ ערבות האחוז בידו של חליל ומכה ברצפה כה וכה. אגודת ערבות עולה יורדת, מתרוממת ומכה.
"בום"! הוא חוזר חמש שנים אחורה. בחור ש'לא כל כך' מסתדר עם אבא. נשמה גבוהה שלא מבינה איך בדיוק אבא מרגיש את ה'ושמחת בחגיך' אם הוא הולך לישון בכל ערב מימי חול המועד בשעה תשע וחצי. הוא בשונה מאביו מסתובב ברחבי העיר, מרקד בשמחות בית השואבה, משתולל במעגלי הריקודים, מקפץ עד השעות המאוחרות של הלילה, ובסוף צועד לכותל המערבי בין המוני יהודים השוטפים את סמטאות העיר העתיקה.
בליל הושענה רבה הוא הספיק לעבור בשבעה אתרים שונים, הקשיב לשיחות, טעם מעט מיני מזונות בסוכות מזדמנות, הצטרף לקבוצת מחוללים, מגטרים ומתופפים, ברובע היהודי, וביקר גם בכותל לכמה דקות. רק בשש בבוקר הוא נכנס למיטתו שבסוכה הקטנטנה השוכנת במרפסת האחורית. באמת שהוא רצה לקום למניין של שבע וחצי, אך כשפקח את עיניו והציץ אל השעון הוא נחרד לגלות כי השעה כבר כמעט עשר.
הוא התלבש בזריזות, התארגן ורץ לבית הכנסת. ארבעת המינים שלו כבר לא היו בבית בשעה כזאת וכנראה ששני אחיו לקחו אותם לבית הכנסת. הוא הגיע לבית הכנסת כשכבר אחזו בהושענות. מקווה שלא כל המתפללים מבחינים בפרצוף הכרית שלו, הוא השתחל במעבר הצר לכיוון מקומו של אביו, ספסל צמוד למזרח בצד ימין.
הוא הגיע לשולחן שלהם ואחז בנרתיק הלולב. אבא, עטוף בטלית מעל לראשו, הסתובב אליו. מבטיהם נפגשו. בשתי ידיו הוא אוחז אגודת ערבות. שנייה של שקט. ואז הוא הניף את הערבות באוויר ו... טראח! הכה על ראשו שח בנו, בעוד הוא צועק בזעם "קול מבשר מבשר ואומר, קול מבשר מבשר ואומר. הוא חובט שוב ושוב בבנו עד לרגע בו הלה תפס את רגליו וברח מבית הכנסת.
כעת, בחושה שבראס אל שטן בסיני, צפה ועולה אותה התמונה מול עיניו. איגוד ערבות מתנופפות בעוז, עולות ויורדות, מכות ומצליפות, פוצעות את הנפש, קורעות את הנשמה. מאותה השנה הוא לא חבט אפילו עלה של ערבה. הכאב היה חזק מידי.
אגודת הערבות סיימה את תפקידה ונחתה על הארץ, קרוב מידי לפרצופו. מבלי משים נשלחה ידו, נתחו אצבעותיו, אחזו באגודה וידו התרוממה באוויר. הוא קם, נעמד במרכז החושה, ובלי יכולת להסביר את מעשיו החל לחבוט בקרקע בעוצמה. הוא הוציא את כל זעמו בחבטות, את כל תסכוליו, אכזבותיו, התמודדויותיו. את כל השנים בהן לא חבט ערבה.
העלים נתלשו, הענפים נשברו, והוא לא נרגע עד שבידו נותר אך קמצוץ של זכר לאגודת ערבות.
חמש שעות לאחר מכן הוא נקש ביד רועדת על דלת בית סבתו האלמנה שבקצה העיר. את שמחת תורה הוא חגג בבית כנסת קטן שרוב מתפלליו כבר חצו את גיל הגבורות. אף אחד לא ידע להצביע באיזה דלק מונע הצעיר עם השיער הארוך שמפזז ומרקד לפני ספר התורה במשך שעות ארוכות.
