חשבון נפש מול זוועת הריח...

[וי שלוק]

הקסקט משוך לאחור, עוטף בידו מקל עץ עתיק, חליפה מחוייטת עתיקה, וריח של זקנים. קלמן מהמכולת טען שראה מספר על ידו, אולי.

המדרגות נכבשו תחת רגליו באטיות, לא יכל למהר או שלא רצה, מדרגה ועוד מדרגה וראשו נע אנה ואנה.

מחפש משהו… מישהו…

גוו הזדקף כששמע קול מאחוריו, אור מהסס עלה בעיניו, הוא הביט לעבר הקול, יורם בוחבוט.

יורם נאנח, השלט 'תקלה' בישר שיצטרך להעפיל ברגליו שלוש קומות, והוא רשם במוחו לצעוק על גבי מהוועד בית. על זה משלמים כסף?

אוףףף, שוב הוא, למה אין מעלית? עכשיו יהיה חייב להיפגש בו. אוף.

מנחם יישר את הקסקט ביד רועדת, "בוקר טוב" ניסה את מזלו מול הדמות השועטת במעלה המדרגות. לא מצליח להתעלם מהמחשבה - טוב שאין מעלית, איך הייתי נפגש איתו. הרגליים? לא משנה. בריאות הנפש חשובה לא פחות מהגוף.

"הלו, הלו" לחש יורם לפומית, תוך כדי שמתעלם מהדמות שנדחפה הצידה בעלבון, מלמל "בוקר טוב" חטוף, ומיהר, יש לו עוד שני קומות.

"למה אין מעלית?" ביכה מנחם בעלבון. בריאות הנפש היא חשובה…

הרגליים כואבות ממדרגה לרעותה, הוא כבר לא צעיר, הבן והבת שלו רחוקים מאוד, והוא כל כך לבד שבעולם.

ואין מעלית. ואין בריאות.

הדלת הגיבה לפתיחתה בקולניות, מנחם צעד למיטה אט אט, לא פשוט שלוש קומות לבד. בלי מעלית.

הטלפון ליד המיטה מכוסה באבק, אין מי שינקה. וכבר אין לו כוח כמו פעם כשזלדה הייתה חיה.

הוא לא חש בטוב בשביל להגיע לקופת חולים, אין לו כוח לתור שכולם ממהרים ועצבניים ואין להם סבלנות למנחם הזקן שלא ממהר. "בן כמה הילד?" של מנחם, לא נשמע באוזני איש. "מה יש לך?" גם כן מוגב בהתעלמות.

אז הוא כאן במיטה היום. זהו.

הוא רצה לקום, להתקשר, לבקש עזרה, לא היה לו ממי. הוא לא מסוגל לקום וחם לו מאוד. הטלפון בין כפות ידיו, האבק לכלך את ידיו, והוא חשב למי להתקשר? את המספר של מי הוא זוכר או שרשום לו?

אף אחד!

התשובה הלמה בו. החום גבר ללא רחמים. זה לא משחק. הדמעות זלגו במורד לחייו. אף אחד לא יצטער אם ימות, וזה כואב. והוא מפחדדדד.

החוסר אונים מכה בו, מגביר את החום. הרעד בידים התחזק. והדמעות זולגות.

ככה הוא ימות? מחום גבוה? סתם כי לא יכול לטפל בעצמו? כי אין מי שיטפל בו?

המחשבות נקטפו באיבם, שינה עמוקה נפלה עליו. מתוך הערפל הוא רואה את מרים ואהרן, שנשארו בפולין המעשנת, רצים להביא לו מים קרים, מניחים ליד מיטתו המוני גלולות אקמול ונורופן. והוא לוקח, מתחזק ויורד למכולת ולקופת חולים. הוועד בית תולה שלטים 'ברוך רופא חולים', וגבי, קלמן ויורם לוחצים לו ידיים.

השינה התארכה, ירד הלילה ועלה הבוקר.

עוד לילה ועוד יום, ואף אחד לא שם לב… אולי מרים ואהרן משמים? גבי, קלמן ויורם ממהרים מדי בשבילו...

עבר יום, חלפו שלושה, ריח לא נעים (בלשון עדינה) התפשט כבר בבית, ועדיין חסרונו לא מעיק על איש. אך כשהריח חדר למרחב האישי של אחרים הרימו טלפון למד"א, שהם ירימו לגחש"א.

מה לעשות הוא כבר מפריע להם, מנחם.

צריכים לראות מה קורה איתו,

הגיע הזמן.

רק מאוחר הגיע.

הפרמדיק שפרץ את הדלת החורקת גילה את מנחם שוכב חוור פנים, סמרטוט לח קשור לאפו, כוס מים בידו, וכמה בקבוקי מפזרי ריח רע נוראיים מושלכים בחדר… והוא ממצמץ לתדהמה האדירה שבעיני לובש מדי ההצלה...

כשפתחו את הדלת לאוורר את הדירה, חלפו השכנים על פניה בראש מורד.

אוף למה אין מעלית...

 

[וי שלוק]

שתי שאלות בדבר:

א. האם המסר הועבר כראוי?

ב. האם הפאנץ' היה מיותר?

 

[דיונון]

כראוי כראוי.
זה כאב לי והעציב אותי וזה סימן טוב לכתיבה.
הערה אחת - לדעתי אטימות הלב של השכנים קצת מוגזמת.

 

[אשר שרבר]

יפה לך לא פרובקטיבי.
מרגישים את הרגש שלך.

 

[וי שלוק]

הערה אחת - לדעתי אטימות הלב של השכנים קצת מוגזמת.

יש לך לב טוב ושכנים עוד יותר אם אתה חושב כך.

יפה לך לא פרובקטיבי.

 

[וי שלוק]

במקור כתבתי ללא פאנץ', אלא כמו המקור מעיתוני הבוקר...

וכשהעלתי לפורום הוספתי פאנץ' שיצלצל יותר טוב. (מהדורה אינטרנטית, אמרנו?)

ואני מתחבט מתי היה יותר טוב?

האם זה לא נעים ודוקר לראות את הצורה המקורית, ומכניס את הקורא למגננה, והפאנץ' מחליק את העניין בנעימות. או שהיה יותר מרשים ונוגע אם היה בגירסה המקורית? (הגירסה המקורית לא נשמרה אצלי).