הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
עודני בוסר טרי טרי פה
אבל אשמח לביקורת בונה ומכוונת...
כשהייתי ילד, חלמתי על זה בימים, וגם בלילות, גם בקיץ וגם בחורף,
טילון.
עם גביע וופל בהיר, וגלידה שנמסה וצריך ללקק אותה מהר.
לא שלא החזקתי בחיי שנים עשר שקלים בודדים, היו לי גם יותר, אבל את הכספים ההם שמרתי לדברים נצרכים יותר מאשר סתם טילון, כשאמרתי פעם לאימי בעיניים נוצצות לפני שבועות, 'אמא, הפעם אני רוצה טילון חלבי, גדול ונמס, שאחרי שאהיה ער כל הלילה, אוכל לקק אותו בחדוות עייפים' אמא הביטה בי בעיניים גדולות ועצבות, ואכזבה מילאה את עיניה, 'טילון? זה מה שעומד בראשו של בחור ישיבה? שיושב ולומד כל היום?' אמרה ולא יספה, ושהצצתי בקניה של כל המיני מגדנות וגבינות, טילון לא היה שם.
נמלאתי בוז עצמי, באמת? זה מה שעומד בראשו של בחור שעומד לקראת מעמד קבלת התורה? ומיד נטלתי הגמרא, וברחתי מעצמי אל בית הכנסת.
כשהגיע בין הזמנים, נסענו לטבריה, לבקר את 'דוד מנחם'. זה היה ביקור ענוג, ביקרנו בציון הרמב"ם, ואצל רבי מאיר בעל הנס, וכשאבא היה במצב רוח טוב שאלתי, אם אפשר אולי טילון, לכבוד בין הזמנים, אבא הביט בי במבט מרחם וציטט ' האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים אף ...' הוא צדק, אבל רציתי טילון.
ועדיין רציתי טילון.
בחבורה של ליל שישי קיצי ולוהט שאל משהו אם אפשר לגוון קצת בכיבוד, ולהביא אכל אחר חוץ מהבורקסים היבשים והמפוררים, לחשתי באוזנו של יענקב 'יענקב, מתאים לך טילון עכשיו?' השאלה היתה קצת מידי בקול, כי השתרר שקט, ואז אמר מי שאמר שהוא לא רוצה שינטוף גלידה על הגמרא הירושה מסב סבו מלפני השואה, אז מוטב ונשמור את זה להזדמנות יותר מתאימה.
ועם כל זה, מעולם לא טעמתי טילון.
ויום אחד זה קרה, אלא מה,
זה היה אחרי רצף של ימי שנאה, איחרתי לוותיקין, כעסתי על החברותא של סדר שלישי, ושתיתי קפה לפני התפילה בבוקר, הייתי מצוברח ומלא כעס עצמי על שעם כל מה שעובר עלי, לא אכפת לי מכלום,
ואז קרא לי המגיד שיעור, הוא איש זקן וחביב שכל הישיבה על בוגריה מעריצה אותו ואת שיעוריו, הוא יצא עימי לכיוון החורשה שנמצאת מעבר לישיבה ואמר לי 'תראה, אני רואה אתה קצת לא בעצמך בימים האחרונים, אתה רוצה לדבר על זה?' הנהנתי במבוכה, 'גדולה לגימה שמקרבת, לך תקנה לעצמך טילון או איזה קרטיב חלבי, ונשוחח'
לזה כבר לא פיללתי. המגיד שיעור. מציע. לי. טילון.
עשרות הציטוטים צווחו בראשי, מאות המבטים התמהים והמזלזלים ניבטו בדמיוני, והרב מושיט את ידו ובה שנים עשר שקלים.
'אבל, הרב, אני אהה, ההורים שלי, החברים, וזה בהכשר בכלל?'
הוא מדד אותי במבטו הרך והמלטף, ושפתיו ציירו בלי קול 'לך, תקנה'
אינני יודע איך הגעתי לחנות, ואיך בחרתי ושילמתי. אבל אחרי רגעים ספורים כבר הייתי לידו של הרב, מנסה ללקק בשקט, כדי לשמוע את קול נשימותיו הרגועות.
בסופה של שיחה, לפני שנכנסנו חזרה לבית מדרש, הוא אמר
'כל אימת וחזר לך טעמו של טילון, גש אליי. כי אותו שטן אינו רוצה שיהיה לך טילון ביד, אלא טילון בראש'
ומאז. אני אפילו לא רוצה טילון.
אבל אשמח לביקורת בונה ומכוונת...
כשהייתי ילד, חלמתי על זה בימים, וגם בלילות, גם בקיץ וגם בחורף,
טילון.
עם גביע וופל בהיר, וגלידה שנמסה וצריך ללקק אותה מהר.
לא שלא החזקתי בחיי שנים עשר שקלים בודדים, היו לי גם יותר, אבל את הכספים ההם שמרתי לדברים נצרכים יותר מאשר סתם טילון, כשאמרתי פעם לאימי בעיניים נוצצות לפני שבועות, 'אמא, הפעם אני רוצה טילון חלבי, גדול ונמס, שאחרי שאהיה ער כל הלילה, אוכל לקק אותו בחדוות עייפים' אמא הביטה בי בעיניים גדולות ועצבות, ואכזבה מילאה את עיניה, 'טילון? זה מה שעומד בראשו של בחור ישיבה? שיושב ולומד כל היום?' אמרה ולא יספה, ושהצצתי בקניה של כל המיני מגדנות וגבינות, טילון לא היה שם.
נמלאתי בוז עצמי, באמת? זה מה שעומד בראשו של בחור שעומד לקראת מעמד קבלת התורה? ומיד נטלתי הגמרא, וברחתי מעצמי אל בית הכנסת.
כשהגיע בין הזמנים, נסענו לטבריה, לבקר את 'דוד מנחם'. זה היה ביקור ענוג, ביקרנו בציון הרמב"ם, ואצל רבי מאיר בעל הנס, וכשאבא היה במצב רוח טוב שאלתי, אם אפשר אולי טילון, לכבוד בין הזמנים, אבא הביט בי במבט מרחם וציטט ' האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים אף ...' הוא צדק, אבל רציתי טילון.
ועדיין רציתי טילון.
בחבורה של ליל שישי קיצי ולוהט שאל משהו אם אפשר לגוון קצת בכיבוד, ולהביא אכל אחר חוץ מהבורקסים היבשים והמפוררים, לחשתי באוזנו של יענקב 'יענקב, מתאים לך טילון עכשיו?' השאלה היתה קצת מידי בקול, כי השתרר שקט, ואז אמר מי שאמר שהוא לא רוצה שינטוף גלידה על הגמרא הירושה מסב סבו מלפני השואה, אז מוטב ונשמור את זה להזדמנות יותר מתאימה.
ועם כל זה, מעולם לא טעמתי טילון.
ויום אחד זה קרה, אלא מה,
זה היה אחרי רצף של ימי שנאה, איחרתי לוותיקין, כעסתי על החברותא של סדר שלישי, ושתיתי קפה לפני התפילה בבוקר, הייתי מצוברח ומלא כעס עצמי על שעם כל מה שעובר עלי, לא אכפת לי מכלום,
ואז קרא לי המגיד שיעור, הוא איש זקן וחביב שכל הישיבה על בוגריה מעריצה אותו ואת שיעוריו, הוא יצא עימי לכיוון החורשה שנמצאת מעבר לישיבה ואמר לי 'תראה, אני רואה אתה קצת לא בעצמך בימים האחרונים, אתה רוצה לדבר על זה?' הנהנתי במבוכה, 'גדולה לגימה שמקרבת, לך תקנה לעצמך טילון או איזה קרטיב חלבי, ונשוחח'
לזה כבר לא פיללתי. המגיד שיעור. מציע. לי. טילון.
עשרות הציטוטים צווחו בראשי, מאות המבטים התמהים והמזלזלים ניבטו בדמיוני, והרב מושיט את ידו ובה שנים עשר שקלים.
'אבל, הרב, אני אהה, ההורים שלי, החברים, וזה בהכשר בכלל?'
הוא מדד אותי במבטו הרך והמלטף, ושפתיו ציירו בלי קול 'לך, תקנה'
אינני יודע איך הגעתי לחנות, ואיך בחרתי ושילמתי. אבל אחרי רגעים ספורים כבר הייתי לידו של הרב, מנסה ללקק בשקט, כדי לשמוע את קול נשימותיו הרגועות.
בסופה של שיחה, לפני שנכנסנו חזרה לבית מדרש, הוא אמר
'כל אימת וחזר לך טעמו של טילון, גש אליי. כי אותו שטן אינו רוצה שיהיה לך טילון ביד, אלא טילון בראש'
ומאז. אני אפילו לא רוצה טילון.
