דרוש מידע ייעוץ עסקי בעקבות אפיזודה עצובה... (ארוך!)

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #22
אני מסכימה שדבורים מהסוג הזה אסור שיצא מפיה של אף מורה, אבל אני גם לא מסכימה עם התנהגות הבנות. בנות שמחונכות על דרך ארץ לא אמורות לגרום למורה לדבר כך!!!!
החוצפה היום בכיתות היא חוצפה של דור משיח, והגיע הזמן שגם בבית יחנכו לכך, לדרך ארץ למורות ולמבוגרות. גם אני כשהייתי ילדה אני זוכרת שהיו בכיתה בעיות משמעת, אבל בשום אופן לא צורת דיבור כמו היום. בנות היום אומרות למורות מה שבא להן. ותתפלאו לשמוע, לפעמים יש לזה גיבוי מהבית!!!!!!
לא אשכח את אותה תלמידה ששלחתי מכתב הביתה על חוצפה, והאמא שלחה לי מכתב פתוח - לא במעטפה!!!! אם ביתי התחצפה כנראה שיש לכך סיבה...
או שהחזרתי מבחנים ואמא חתמה והוסיפה בגלוי, שאני משניאה לה את לימוד נביא ושגם במבחן הראשון היא נכשלה. (במאמר מוסגר, האמנתי לאמא, אבל לפני תעודות גיליתי שביתה קיבלה 98% במבחן הראשון, ואז היא כבר קיבלה טלפון על הכל... היא כמובן התנצלה.... לחינוך ביתה זה כבר לא עזר....)
לא הכל בידי הורים, אבל בשום אופן לא לגבות חוצפה!!!!! ואם לאמא יש טענות יש דרכים לברר זאת...

המשפט של אותה מורה לא היה כתגובה על חוצפה מילולית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
צריך לבדוק אם אחת שבכעסה אומרת מילים כ"כ מעליבות.. יכולה בכלל להיות מורה.
כי אדם ניכר בכעסו.
בלי לקחת בחשבון שאולי יש בת שיש לה אח אוטיסט ואז הפגיעה הרבה יותר חמורה..
לומר לבת את אוטיסטית זה בכלל לא השוואה למורה שפולטת 'תסתמי'..


אותה דרגת חומרה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
כשהייתי צעירונת טיפה אחרי סיום הסמינר, נשואה טריה למדי, לימדתי ממ באיזה בי"ס.
נכנסתי לכיתה ו' אם אני לא טועה, שכולם אמרו שזו כיתה טובה.
הבנות לא נתנו לי שם לומר מילה.
ככה שיעור ועוד שיעור ועוד אחד.
באיזה שהוא שלב התפרצתי לעבר בת אחת וצעקתי לה: תסתמי!
נבהלתי מעצמי.
הבנות היו בהלם. השתרר שקט לשתי שניות, ושוב. רעש בוקה ומבולקה.
לאחר מכן בהפסקה הלכתי לשרותים מותשת. התאפקתי לא לבכות מתסכול.
ובפעם הבאה שהסגנית התקשרה לבקש מילוי מקום הודעתי לה שכבר לא אוכל,
ועזבתי את ההוראה.

גיבורה.

אבל בכנות: הדור הפסיד.

אני קוראת את התגובות השוללות ומנסה לפשפש במעשי אחורנית, אולי גם אני טעיתי כך? אולי גם לי קרו כאלו שגיאות?! מה, טעות אחת קוברת את האדם לכל החיים?

שלא תבינו, אין לי הכרות אישית עם אותה מורה, הסינגור שלי עליה היה כדי לאזן את השיפוט שלכם כקוראים. היא בן אדם, ובני אדם טועים, זה חלק מההגדרה של האנושיות שלנו.

תקום מי שאף פעם לא אמרה לאחד מילדיה שום כינוי גנאי.

לפעמים צריך לטעום את טעם הטעות, להיבהל, להזדעזע, ולחשב מסלול מחדש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
אני כ"כ פחדתי להגיע למצב כזה של חוסר שליטה ופגיעה בלי שימת לב.
זוכרת שהוצאתי בת מהכיתה וכולן הסתכלו עלי במבט מזועזע (אח"כ הבנתי שהיא יתומה)
לכן פשוט פרשתי מההוראה וזהו.

אבל למפרע אני חושבת שאם היתה לי כזאת הדרכה והייתי מבינה שזה נורמלי והטלת משמעת לוקחת זמן ומצריכה נסיון. אולי לא הייתי נבהלת כ"כ. ואפילו מצליחה אח"כ.
לא מתחרטת לרגע על השינוי אבל החוייה הלא נעימה עוד צרובה בי חזק!

בהצלחה בפרויקט החשוב! ובאמת מעריצה מורות מיוחדות שמצליחות להבליג על מידותיהן ולחנך באמת! וגם את אלו שמכירות את מקומן ופורשות כשצריך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
לא נראה לי שזה קשור לצעירות.
אני צעירה,הייתי מ"מ ולרגע לא חשבתי להשתמש במילים מגונות.
אהבתי את התלמידות. שבאים מאהבה... נראה לי שהכל נראה אחרת.
(התלמידות אהבו אותי אז אולי זה השפיע.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
המשפט של אותה מורה לא היה כתגובה על חוצפה מילולית.
מ"מ לחשבון שכבר תקופה ארוכה נקרעת, פשוטו כמשמעו, בענין משמעת., - המשפט לא נבע מבעיות משמעת חמורות???
ושוב בשום אופן אין למורה להתבטא כך!!!!
בסיפור פה עושה רושם שיש פה כמה בעיות לא אחת....
מ"מ חסרת ניסיון, וחסרת הבנה אנושית,
תלמידות חצופות, (ובלי להכיר את הכיתה, תרשו לי להמר שזו לא פעם ראשונה....)
וכן, מחנכת שלא מספיק מחזיקה כיתה, ונושא המשמעת רופף...
( סליחה אם אני מתסיסה את ציבור המחנכות, אבל מחנכת שיודעת שמורה מ"מ נקרעת בכיתתה תקופה ולא עושה כלום מועלת בתפקידה!!!)
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
תקום מי שאף פעם לא אמרה לאחד מילדיה שום כינוי גנאי.

אם אגיע ליום כזה, זה יהיה בשבילי יום עצוב מאד.
מההורים שלי מעולם לא שמעתי מילת גנאי, לא כלפי ולא כלפי אחיי. והם לא מלאכים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
תקום מי שאף פעם לא אמרה לאחד מילדיה שום כינוי גנאי.

.
קמתי!
הזדעזעתי מהמשפט!
איפה אנחנו חיים? בג'ונגל?
אפשר לכעוס על ילד, לפעמים גם לצעוק ולהתפרץ.. אפילו סטירה לפעמים מתקבל על הדעת
אבל כינוי גנאי?????????? בחיים לא!!!!!!
(מנסה לדמיין כינויי גנאי מאמא לבנה\ביתה ולא מוצאת משהו ששייך לאומרו!)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #34
לא נראה לי שזה קשור לצעירות.
אני צעירה,הייתי מ"מ ולרגע לא חשבתי להשתמש במילים מגונות.
אהבתי את התלמידות. שבאים מאהבה... נראה לי שהכל נראה אחרת.
(התלמידות אהבו אותי אז אולי זה השפיע.)

נכון, אוהבים אותן, אבל נלחצים מהן, מאוד. מאוד. והמורות שהיו אצלי בהדרכה (כמה ספורות ובהבזקים ספונטאניים-) למדו קודם כל להוריד את מיפלס הלחץ.

הייתי פעם בקו 280 מב"ב לאלעד והתחיל לעלות עשן מתחת למושבים האחוריים.

לא יודעת איך נשארתי כזו קרת רוח ומזג, אבל הציטוטים שנשמעו שם מציבור הנשים המבוהל עלול להעלות חיוכים וגיחוכים על שפתי כולנו.

אז נכון ש"ניכר בכוסו כיסו וכעסו" אבל מה עם "אל תדון... עד שתגיע למקומו"?

החיים אינם שחור לבן, הם מורכבים מאלפי ניאונסים דקים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
הזדעזעתי מהמשפט!
איפה אנחנו חיים? בג'ונגל?
אפשר לכעוס על ילד, לפעמים גם לצעוק ולהתפרץ.. אפילו סטירה לפעמים מתקבל על הדעת
אבל כינוי גנאי?????????? בחיים לא!!!!!!
(מנסה לדמיין כינויי גנאי מאמא לבנה\ביתה ולא מוצאת משהו ששייך לאומרו!)


מצוין! אז אני מתייעצת עם חכמים ממני, עוד סיבה לשמוע בתשומת לב את כל סוגי התגובות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
אתן מזועזעות ובצדק ממה שקורה כאן! וגם אני!
אבל מורה בת 60 פלוס מרכזת בסמינר שאמרה לי - את ממש לא כמו סבתא שלך! ! ! גרמה לי דברים הרבה יותר גרועים ממורה שאומרת לילדה אוטיסטית.
ולא אמשיך לפרט אבל את המורה הזו אף אחד לא יפטר בגלל זה ואף אחד גם לא יתלונן עליה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
שום דבר לא הכין אותי למה ששמעתי היום.

השעה 13:50. אני יורדת לכיתה ז' לקראת עוד שעור ספרות וזוג בנות מאותה כיתה ניגש לשאול אם יוכלו לאחר לשיעור כי יש להן ענין חשוב לדבר עליו עם המחנכת. מאחר שמדובר בשתיים רציניות למדי, הנהנתי בהסכמה.

המשכתי עוד 2-3 מטרים והנה, זוג נוסף... "המורה, אנחנו חייבות לתפוס את המחנכת לשיחה, לפני שהיא הולכת הביתה..."

"משהו דחוף?"
"כן, מאוד!" העיניים שלהן הביעו תחינה, ושלי הביעו סימני שאלה...

כמה לא מפתיע: בסוף גרם המדרגות ניגש זוג נוסף: "המורה... למחנכת... נאחר... אפשר?"
עכשיו כבר הייתי מוכנה: "מה קרה שכולכן מתנפלות על המחנכת פתאום? חכו למחר, גם היא ממהרת הביתה!"

וכאן נפרש כנגדי הספור הבא:
מ"מ לחשבון שכבר תקופה ארוכה נקרעת, פשוטו כמשמעו, בענין משמעת.
היום הגיעו מים עד נפש, ובבוקה ומבולקה ששררה בכיתה היא אמרה לאחת הבנות את המילים: "שבי במקום, את אוטיסטית אמיתית". (צוטט ואומת עם אותה מורה)
מתוך היכרות עם אותה בת מכיתה ד' אוכל למור כי היא ניחונה בכושר איפוק מדהים. חכתה לסוף השעור ושאלה את המורה: "המורה, מה, אנחנו אוטיסטיות?!" (חכו עם הפרשנות...) והמורה הגיבה: "כן! אתם בית ספר של אוטיסטים וגם את אחת כזו!"

הילדה היתה נסערת ובקשה לעלות למחנכת לדווח על הענין.
אלא שהיא היתה כבר השישית שבקשה לעלות, וכששאלתי מה יום מיומיים אמרו לי שגם הבנות הקודמות ספגו שבט לשון עסיסי היום ועלו למחנכת לתנות את הבעיה. דוגמה לשבט לשון נוסף: "שבי במקום. אם את צריכה שרותים תביאי לי על זה פתק מהמחנכת שהיית צריכה לצאת לשרותים..." וכאן שואלת הבת, שאינה יודעת עזות מהי והיא אחת הבנות המדהימות בכיתתה- "האם עלי לשבת ולהתאפק שעור שלם?"

טוב, זו שאלה רטורית. ברור שלא.

וכעת כמה מילים על המורה: אישיות נהדרת, מקצועית מאוד, יסודית, מלאת תוכן וערכים. אלא מאי? היא צעירה וחסרת נסיון: נסיון בהבניית משמעת ונסיון בתקשורת בונה עם תלמידות.

קל מאוד לדמיין את המשך התהליך. האמהות יקימו קול זעקה, ועל נקלה תמצא אותה ממי"ת את עצמה בבית. למותר לציין שלא יתנו לה 3 חוד' נוספים מ"מ.

אתם כועסים עליה עכשיו, ברור. אבל שתדעו שהעולם יפסיד מורה מעולה. הדור יכול להרוויח אישיות לדוגמה, קו ישר נקי וברור בהוראת המקצוע ובבנ"א לחברו כאחד. אף אחד לא נולד מושלם, כל מה שחסר לאותה ממי"ת מסתכם במילה אחת: "הדרכה"!

עם הדרכה נכונה הכל היה אחרת. עם ליווי מהצד של מורה בכירה לא היו מגיעים לכזה מצב קיצוני.

וכאן אציב את השאלה: מה דעתכם? האם יש ביקוש להדרכת ממיו"ת צעירות שרואות את עתידן בהוראה ונכונות להתמודד עם קשיים? האם יצא לכן לשמוע על מורות צעירות (ויש הרבה שכבר אינן צעירות אך ההתמודדות היא לחם חוקן-) שקשה להן, והיו רוצות לקבל הדרכה?

כי היום משהו פקע בי. הרצון הזה לעשות משהו כדי שלא יקרו כאלה דברים, שתלמידות לא תאבדנה אמון, ושמורות לא תצאנה נפולות פנים מן הכיתות. אפשר להקטין את מימדי הבעיה, ולו בכדי שלא יפתח פה עוד רגע אשכול זהה מעברו השני של המיתרס: "המורה אמרה לבת שלי ... איך מגיבים?!" כי אח"כ, מה יעשה הנער ולא...?!

אשמח לחוות דעתכם מן הפן המקצועי-עסקי. (אם נגלוש- האשכול עלול הינעל, וחבל)

תודה, וסליחה על האורך.
לדעתי האישית כמורה לשעבר,

לא כל מורה מתאימה לכל שכבות הגיל, ולכל מקצוע!!

הדבר הכי נחוץ וחשוב הוא התמקצעות במקצוע מסויים ושכבת גיל מסויימת,

כוונתי שבמהלך לימודי ההוראה כל אחת שמתעתדת להיות מורה תלמד תחום ספציפי כמו מקצועות העברית, קודש, מתמטיקה, היסטוריה או אנגלית,
וכן חינוך או מורה מקצועית.

ובמקביל תקבל הדרכה מדוייקת כיצד להתנהג עם כל שכבת גיל.(מיני פסיכולוגיה לגיל המדובר).
עם הקטנות, האמצעיות והבוגרות.. עם כל שכבה נדרשת מיומנות שונה מבחינת היחס אליהן, הדרישות מהן, וצורת הלמידה.

בתיכונים זה פחות או יותר עובד כך.
אין סיכוי שמחנכת תלמד אנגלית או מתמטיקה לבגרות... (אם לא התמקצעה בכך..)

הגיע הזמן שכך יהיה בבתי הספר, ולא יכניסו כל מורה לכל כיתה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
למה לא?!?!

הפה שלנו הוא סתימה שדורשת פומפה?
מה זה הביטוי הנורא הזה????
"תסתמי" זה כמו לומר לבת "תשתקי" במשלב סלנגי נמוך.
"את אוטיסטית" זה לכנות תלמידה בכינוי גנאי, שמראה על אטימות, ומטיל סטיגמה שלילית על ילדה.
אין מקום להשוות בכלל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
מ"מ לחשבון שכבר תקופה ארוכה נקרעת, פשוטו כמשמעו, בענין משמעת., - המשפט לא נבע מבעיות משמעת חמורות???
ושוב בשום אופן אין למורה להתבטא כך!!!!
בסיפור פה עושה רושם שיש פה כמה בעיות לא אחת....
מ"מ חסרת ניסיון, וחסרת הבנה אנושית,
תלמידות חצופות, (ובלי להכיר את הכיתה, תרשו לי להמר שזו לא פעם ראשונה....)
וכן, מחנכת שלא מספיק מחזיקה כיתה, ונושא המשמעת רופף...
( סליחה אם אני מתסיסה את ציבור המחנכות, אבל מחנכת שיודעת שמורה מ"מ נקרעת בכיתתה תקופה ולא עושה כלום מועלת בתפקידה!!!)

טוב, אני מבפנוכו, אז הרשי לי לשלול מכל וכל:
1. החוצפה לא היתה מילולית, חד וחלק. אפשר להפר משמעת בקימה בשיעור, בהעברת פתקים, בצחקוקים. וזו הפרת משמעת אך לא חוצפה, יש הבדל.

2. תלמידות נורמטיביות לגמרי לגמרי לגמרי!!!!!! אני מורה שלהן מכיתה ד', וההקבצה הספציפית הזאת בורכה בחצי למדן ושקדן.

3. המחנכת שלהן היא אחת המעולות בדור, היינו רוצות אותה כולנו לבנותינו, חד וחלק. לא מזניחה, מטפלת, לא מטייחת, ועזרה לה (למ"מ) הרבה מאוד בתחילת הדרך. אבל היא לא יכולה להתמודד במקומה.

4. מאוד נדיר מחנכת שרואה מ"מ נקרעת ולא מתערבת. בד"כ הפרעות משמעת כאלו יוצאות ומתפרשות על פני שיעורים נוספים ולא רק המ"מ סובלת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
"תסתמי" זה כמו לומר לבת "תשתקי" במשלב סלנגי נמוך.
"את אוטיסטית" זה לכנות תלמידה בכינוי גנאי, שמראה על אטימות, ומטיל סטיגמה שלילית על ילדה.
אין מקום להשוות בכלל.

"תסתמי" זה מינוח זול, רחובי ובהמי. משתמשים בו ל:אף אחד.

"אוטיסט" זה תאור לקות. כאשר הוא כינוי גנאי הוא פוגע ומשפיל. משתמשים בו ל: אף אחד.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

שכנה שלי, שהיא גם חברה קרובה. אישה חמה, מצחיקה, סופר-אכפתית מהילדים שלה. יש לה כמה בנות, כולן מתוקות, והיא תמיד עטופה בהן – חיבוקים, צחוקים, הקשבה. ממש מרגישים את החום שלה.

אבל אצל הבן הבכור שלה, בן 8 או 9 זה אחרת.
מתוך המפגשים בגינה, והשיחות, והתצפית מהצד – הלב שלי קצת מתכווץ. כי הוא קצת שונה מהן ובהתאם לזה גם היחס שלה כלפיו.
הוא מאוד תלותי בה, שואל אותה המון שאלות, כמעט לא משחק עם ילדים אחרים, תמיד יושב לידה, כמעט נצמד, די פחדן ולפעמים חסר טאקט. וכל פעם כשהוא מדבר איתה – היא מגיבה בקוצר רוח, בגלגול עיניים, לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אני אף פעם לא רואה חיבוק, ליטוף, או רגע של רוך ביניהם, כמו עם הבנות.

ויש בי תחושת בטן כזו – שאולי יש לילד הזה קושי כלשהו, רגשי או התפתחותי (אולי הוא אפילו על הרצף), ואולי גם לה קשה עם זה, והיא לא יודעת לזהות למה ומה. יכול להיות גם שאני טועה..

אני מתלבטת כבר הרבה זמן , אבל היום אחרי מקרה נוסף חריג שממש כאב לי לראות עוד יותר– איך אפשר לפתוח את זה מולה? האם בכלל נכון להגיד משהו?
ואם כן – איך עושים את זה בלי לבייש, בלי לפגוע, בלי לגרום לה לנתק איתי קשר?
אני באמת באה מהמקום הכי אוהב שיש – גם כלפיו, וגם כלפיה כאמא. אני יודעת שהיא אמא מדהימה – ואני מרגישה שדווקא בגלל זה, חבל לי לראות את הפער הזה ביניהם.

אשמח לשמוע מה אתם אומרים- האם ואיך לגשת? או שעדיף לא לגעת?..
לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה