עזרה ילדה שמקיאה מגיל קטן

  • הוסף לסימניות
  • #22
לי היה ויש בחילות בנסיעות מגיל קטן.
פעם הייתי מקיאה על בסיס קבוע היום רק לעיתים רחוקות,
תכלס', בנסיעות שאני ישר שאני עולה לאטובוס אני שמה נגן ומקשיבה למוזיקה לפני שמתחילה לי הבחילה, היא לא מופיעה!
אין לי הסבר לתופעה, אולי הרעיון זה שאני מאוד מרוכזת בזה ואז...
לא יודעת, אבל אולי כדאי לנסות עם משהו שירכז אותו, גימבוי או משהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
לי היה ויש בחילות בנסיעות מגיל קטן.
פעם הייתי מקיאה על בסיס קבוע היום רק לעיתים רחוקות,
תכלס', בנסיעות שאני ישר שאני עולה לאטובוס אני שמה נגן ומקשיבה למוזיקה לפני שמתחילה לי הבחילה, היא לא מופיעה!
אין לי הסבר לתופעה, אולי הרעיון זה שאני מאוד מרוכזת בזה ואז...
לא יודעת, אבל אולי כדאי לנסות עם משהו שירכז אותו, גימבוי או משהו.
גם לי כשהייתי קטנה ועד היום יש לי בחילות בנסיעות לפעמים, אצלי לא עוזר מוזיקה וכדומה, זה תלוי איך הנהג נוסע, יש נהגים שנוסעים טוב ורגוע ויש נהגים שפשוט....בא לך להקיא את הנשמה.
מנסיון אם יושבים קדימה- ורואים את הדרך (לא בצדדים) זה עוזר קצת, אבל לא לגבי הבן שלי.
לגבי גימבוי הוא משהו דומה- זה הכי גורם לבחילות, עדיף להתרכז בכביש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
שמעתי מיודעי דבר וכן בילדי נסיתי שהוא היה מקיא כל נסיעה ושאלתי ואמרו לי שאם מסתכלים בחלון בנסיעה (הכוונה בחלונות הצדדיים איפה שכל הזמן מתחלפים הנופים) זה מסחרר וגורם להקאות.

ניסיתי ונושעתי...
מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי בחילות בנסיעות (היום כבר פחות אבל בנסיעות מפותלות עדיין)
ואני תמיד חשבתי שההפך הוא הנכון וכדאי להסתכל מהחלון, ולכן תמיד אני יושבת ליד חלון וזה אף פעם לא עוזר...:(
אני חייבת לנסות את זה! אם זה יעזור- אז עזרת לאמא יהודיה לנסוע בהרגשה שפויה...!
וגם אני לקחתי טרבמין כשהייתי ילדה ואני לא אשכח את הטעם המררררררררר כשריסקו לי בכפית!
יש גם דברים טבעיים שלקחתי וגם פעם אמרו לי לאכול מלפפון חמוץ בנסיעה- אולי זה עזר, לא זוכרת
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
בבית טבע יש לקנות טיפות של "זנגוויל"(כ35 ש"ח), לוקחים כשעה לפני הנסיעה ושוב -כ10 דק' קודם
לילדים שלי זה ממש! עזר. ובגלל שזה טבעי ,נתתי גם לפני נסיעות קצרות
כמה טיפות לתת לילד בן 3 וחצי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
הכי עוזר: פניסטיל - טיפה לכל ק"ג, חשוב להקפיד 20-30 דקות לפני הנסיעה, כי פניסטיל לא משפיע באופן מיידי (ואם הבחילות כבר מתחילות - זה לא עוזר)
מנסיון - כדור פראמין שמומלץ לנסיעות - רק מגביר את התחושה הרעה ולא מעביר את הבחילות
 
  • תודה
Reactions: B&B
  • הוסף לסימניות
  • #27
הכי עוזר: פניסטיל - טיפה לכל ק"ג, חשוב להקפיד 20-30 דקות לפני הנסיעה, כי פניסטיל לא משפיע באופן מיידי (ואם הבחילות כבר מתחילות - זה לא עוזר)
מנסיון - כדור פראמין שמומלץ לנסיעות - רק מגביר את התחושה הרעה ולא מעביר את הבחילות
לפניסטיל לא צריך מרשם? אני נוסעת היום מחוץ לעיר וכבר אין לי כח לנסיעות המתישות של להיות עם יד על ההדק למקרה שבני יקיא (הוא לא אומר מראש) ואני מחפשת פתרון זמין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
מנסיון של 2 ילדים, הדבר היחיד שעוזר זה פניסטיל 20 דקות לפני הנסיעה, שיספיק "להתעכל "קצת.
חושבת שכן צריך מרשם, אבל מבקשים כבר לכמה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
פרמין - צריך מרשם (הכי טוב)
טרמבין - עד כמה שאני זוכרת, לא צריך מרשם. (אולי היום כן)
עצות סבתא - להשעין את הראש אחורה ולעצום עיניים, ופשוט לנסות לישון. ולדאוג שיהיה אוויר על הפנים או דרך חלון פתוח או מזגן ישיר.
לא לשתות סמוך לנסיעה, כן לאכול לפני פרוסת לחם, ביסקויט או קרקר (שיספוג את המיצי קיבה).
וכמובן, לא לקרוא. ולא להסתכל על הנוף שרץ בצדדים.
ואגב, מתי שהוא זה עובר. מניסיון...
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
אני הייתי ככה שהייתי קטנה,כשגדלתי עבר ...זוכרת שאמא שלי הייתה מביאה לי תפוח גרנד מקולף בשקית,היה מאד מאד עוזר
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
שמעתי שעוזר מאד לשבת על עיתון מדף פשוט של חדשות
הענין בדבר שהמושב והבגד שניהם חלקים מה שגורם שהילד יזוז ויתנודד מצד לצד
העיתון יש לו מגע יותר מחוספס שגורם לשבת בלי לזוז.
שווה לנסות
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
הבן שלי ג"כ רגיש לנסיעות, לא כאלו של 5 דקות אלא נסיעות ארוכות יותר. הוא לוקח לפני כזו נסיעה חצי כדור טרבמין ומרגיש מעולה כל הנסיעה, בלי בחילות ובלי כלום, וזה משפיע ל 6 שעות (הוא בן 12 ואמור כבר לקחת כדור שלם אבל חצי עוזר לו עדיין אז לא מעלה לו את המינון)
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
יש לי ילדה בת שנתיים וחצי ..שמגיל אפס היתה מקיאה לי אחרי כל ארוחה..עשינו לה בדיקות וכו הכל תקין
ועכשיו היא מקיאה רק בנסיעות אפילו נסיעה של 5 דק'
אשמח לפתרון..

ממש לא קל...
היה לי אותו סיפור עם הבן שלי.
עבר כל בדיקה אפשרית - הכל היה תקין.
רצו לאשפז אותו בשל ירידה במשקל.

הלכתי לעשות טיפול בשלושת המימדים - וקיבלתי ילד במתנה!!!

אחרי חצי שנה זה חזר, הלכנו לעוד כמה טיפולים, ומאז ב"ה בלי עין הרע כבר שנה וחצי שאין הקאות בכלל!

הילד עלה במשקל, אוכל טוב, גבה קצת.
היה ילד בן שנתיים וחצי ולבש בגדים במידה 6-12!
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
הילד שלי היה מקיא המון! כל צלחת מרק שהוא אכל היה חוזר בחזרה לצלחת.
לאחר שלא מצא בעיה הרופא נתן זונטק (תרופה פשוטה לריפלוקס) לכמה ימים ועבר לו לגמרי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!​
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו
היכנסו בקישור הבא ותצילו את המשפחה​

להלן הסיפור המלא

האברך הצעיר
הרה"ח ר' אברהם מאיר ליכטנשטיין ז"ל
שנפטר בניכר לאחר מחלה קצרה
והוא בן 47 בלבד והותיר
3 יתומים קטנטנים
הזועקים "על מי נטשתנו"!

"אי אפשר לנתח." אומר הרופא הבכיר באנגלית מתגלגלת.
אמא פוערת עיניים. מה פירוש אי אפשר? שנה שלמה הם מחכים להשתלת כבד! שנה שלמה הם מצטופפים בבית חמותה האלמנה המבוגרת, הילדים עברו בית ספר וישיבה, בעלה צמוד לפלאפון- גם בשבת! כי אולי יקראו לו מהר-מהר דחוף להשתלה מצילת חיים.
ועכשיו, כשסוף סוף הוא על שולחן הניתוחים וכבר התחילו הכנות להרדמה – אי אפשר לנתח?
"אין התאמה מושלמת בין הכבד לדם של בעלך." אומר המנתח. "אני מצטער. זה סיכון גדול מידי."
הם יוצאים מבית החולים מנופצים. חוזרים לילדים שכל כך חיכו לשמוע בשורות טובות, לסבתא שהאירוח המתמשך הזה לא קל עבורה בכלל. איך יספרו להם? איך יגידו שלא, בסוף לא עשו השתלה, וצריך להמשיך לחכות בפחד מוות שיגיע כבד מתאים?
המתנה
הם חיכו המון בחיים.
אחת עשרה שנים היה הבית שקט. בכיור המצוחצח שכנו 2 מזלגות ו2 צלחות ולפעמים גם מחבת וסיר קטן. סלסלת כביסה נמוכה הספיקה לבגדים המועטים, והריק הטריף את הנשמה.
רבי אברהם מאיר השקיט את הכאב הכוסס בדפי הגמרא. הוא למד בכולל שעות על גבי שעות, ובין לבין השקיע את כישרונותיו הברוכים בהקמת בית המדרש המפואר של ויז'ניץ בירושלים. היו לו ידי זהב ולב רחב, והוא טרח בגופו ממש לפאר ולרומם את בית השם.
אבל רק אחרי אחת עשרה שנה של טלטלות ורופאים שהותירו חובות עתק – זכו רבי אברהם מאיר ורעייתו לחבוק בן.
ילד משלהם! תינוק שבוכה ומעיר אותם בלילות, וממלא את החדר בבלגן מתוק של בגדים זעירים מוצצים וטיטולים.
הוא בעצמו התייתם מאביו בגיל 18, עלה ללמוד בארץ והקים כאן את ביתו כשכ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א מלווה אותו אישית. עכשיו הוא מאושר לקרוא לבנו על שם אביו ז"ל.
אחרי שלוש שנים נולד בן נוסף, ושש שנים אחר כך, נולדה הבת. הם חשו עשירי תבל. שלושה ילדים! שלושה אוצרות מדהימים מהקדוש ברוך הוא!
"מאמי," אבא מתקשר לאמו האלמנה בארה"ב. "מגיע לנו מזל טוב! הודו להשם!"
והיא לא חולמת שמהר מאד הם יגיעו אליה בעצמם, כל המשפחה, וזה לא יהיה שמח בכלל.
אסון כבד
אבא יושב בראש השולחן. הגביע המצוחצח לפניו, ופתאום ראשו נשמט על מגש החלות.
הגדול ניגש, מתקרב לאבא ומתחיל לצרוח. "אבא התעלף!" הוא צועק. "אמ - - - אאא!!!!"
מאותה שבת שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. אבא פונה באמבולנס, הילדים נשארו לבד במתח עד מוצאי שבת.
אבא הוכנס לבדיקות בהולות בהן מצאו שהכבד שלו הרוס לגמרי. גמור.
"אתה חייב השתלת כבד, ובדחיפות." אמרו הרופאים. "טוסו לארצות הברית, שם יש סיכוי שתוך חודש-חודשיים ימצא עבורך כבד."
תוך שבוע קיפלו חיים שלמים, עלו על מטוס והגיעו להתארח אצל סבתא שמתגוררת מספיק קרוב למרכז הרפואי.
הם מחכים שיקראו להם. דרוכים 24 שעות ביממה. נו, מתי ימצאו כבד? זה עניין של סכנת חיים! כל רגע עלול חס ושלום לקרות משהו!
עוד חודש עובר, עוד חודש, עוד חצי שנה... עורו של אבא קיבל גוון צהוב ומדדי הצהבת נסקו פחד, ועדיין לא נמצא הכבד המתאים.
אחרי שנה הזעיקו את אבא. בוא, יש כבד!
הילדים רקדו מאושר. אמא התקשרה לבכור שבישיבה: "מכניסים את אבא להשתלה! תתפלל ותבקש מהחברים שיתפללו גם."
הם כל כך קיוו! כל כך רצו את אבא!
אבל רגע לפני הניתוח הודיע המנתח על ביטול. אין מספיק התאמה. תחזור הביתה, לחיות בפחד - - -
הפעם השנייה שהעלו אותו על שולחן הניתוחים גם לא היתה מרנינה במיוחד. המצב הידרדר כל כך שבלית ברירה הוחלט להתפשר ולהשתיל גם בלי התאמה מקסימלית... זה כמעט נגמר באסון.
הגוף דחה את ההשתלה, ובעקבותיה ניזוקו גם שתי הכליות. חודש וחצי רבי אברהם מאיר לא הצליח לקום מהמיטה מרוב חולשה. הצהבת הגיעה לסכנת חיים מיידית.
כותבים את זה ככה, מהר. מתמצתים כמעט שנתיים אימה בכמה שורות. הילדים חוו את חיו בחרדה תמידית. ילדה בת חמש יושבת בגן ובראש שלה הבכי המפוחד של אמא. ילדים בני אחת עשרה וארבע עשרה שמיטלטלים בין ייאוש לתקווה גדולה, ושוב מתנפצים, ושוב.
עוברת עוד שבת ועוד שבת, סוכות וחנוכה, פורים ופסח ושבועות ובין הזמנים ושוב ימי הרחמים וסוכות וחנוכה... חגים עצובים, רחוק מהבית, מלאי פחד ודמעות...
אפילו בבית החולים נבהלו מהקטסטרופה בגופו של אבא. הצוות הפך את העולם והצליח להשיג כבד מתאים במצב מצוין, ואבא הוכנס להשתלה בפעם השלישית!
והפעם הזו הצליחה מעל למשוער! אבא התאושש והתחזק במהירות מפתיעה. כבר היה לו כח לקום, ללכת, לדבר...
בפסח אפשרו לו לצאת לחגוג את ליל הסדר עם הילדים. הם צהלו לקראתו. אבא! אבא חזר!!!
"ברוך השם אני מרגיש יותר טוב." אמר אבא לעסקן מסור שליווה אותו מהארץ. "בעזרת השם נשמע בקרוב בשורות טובות!"
הוא כבר שוחרר מבית החולים והתחיל לחזור לעצמו. ללימוד התורה שכה אהב, לשעות של טיפוח ופטפוט עם ילדיו המתוקים...
ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו.
0 תגובות
כבר תקופה שאני רוצה ללכת לבקר במעלה עמוס.
המקום קרוב יחסית לירושלים (40 דקות בוויז) - בהשוואה לבית שמש לדוגמה, זה מרחק לגיטימי לחלוטין.
מה שהטריד אותי בנושא זה הנסיעה דרך כבישי יו"ש שחלקם עוברים ממש סמוך לכפרים ערבים וכולם משמשים גם את תושבי הרשות הפלסטינית.
זה לא משהו שחרדי מן היישוב רגיל לעשות וזה קצת מעלה חשש.

בשיחה עם תושב המקום (מבין מכרי) - טען האיש שזה משהו שמתרגלים אליו והוא לא מוטרד כלל מהנושא הזה.

במבט מלמעלה ובמחקר קצר ניתן לסכם את הנושא בכמה נקודות:
יתרונות במעלה עמוס:
1. קרבה לירושלים.
2. דיור זול בהשוואה לירושלים / בית שמש (ועוד ידובר..).
3. מקום שקט ופסטורלי (האמנם?).

חסרונות במעלה עמוס:
1. נסיעה דרך כבישים מפוקפקים וסכנת חיים ל"ע.
2. תחבורה ציבורית ירודה מאוד.
3. מחסור בתשתיות כמו סופר נורמלי, קופות חולים, בתי מרקחת, חנויות וכדו'.
4. באופן כללי זה נראה מקום שלא מתפתח (בלשון המעטה.. ועוד יורחב בהמשך בע"ה), יישוב שנוסד לפני למעלה מ-50 שנה ועדיין אין בו בית מרקחת או סופרמרקט ראוי לשמו - זה אומר דרשני.
5. הסכנה הביטחונית שבמגורים בהתנחלות. רק לפני שנה אחד מתושבי המקום כמעט ונסקל למוות בכביש הכניסה ליישוב כשחבורה של פורעים מכפר קיסאן הסמוך ניסו לבצע בו לינץ'.

---

לאחר פרק זמן ארוך שבו לא עלתה בידי לבקר ביישוב, נסעתי לשם אתמול ברגשות מעורבים.
מצד אחד לא היתה בי ציפיה גדולה מהמקום, אך מצד שני כמה מתושבי האזור ממכרי מדבררים את המקום ומשבחים אותו ביותר.

חשבתי לשתף פה את רשמי מהסיור שעשיתי בעיר על מנת להחכים גם אחרים שחושבים על הכיוון הזה כמקום להשתקע ולגור בו.

ברשותכם אתן סקירה קצרה על היישוב למי שלא מכיר ולאחר מכן אצרף גם עדות אמת ממה שראיתי (ואולי גם כמה תמונות שצילמתי, בבחינת טוב מראה עינים..).

---

על דרך חתחתים מתפתלת בין גבעות החול והטרשים של מזרח הרי יהודה נצבת ההתנחלות החרדית מעלה עמוס.

שמו של היישוב הקטן שהוקם בראשית שנות ה-80 (ונקרא על שם הנביא עמוס שפעל באזור) עולה מפעם לפעם בקונוטציות של בעיות משבר הדיור למגזר החרדי ואף לא אחת מוצע כפיתרון אפשרי למחירי הדיור המאמירים בארץ הקודש.

מזה זמן שגמלה בי ההחלטה לבקר בהתנחלות החרדית הראשונה, אך עברו אי אלו חודשים לפני שהצלחתי להתפנות לנושא ולהקדיש זמן לסיור של ממש בשטח היישוב.

למרות היתרון הראשי של מעלה המוס - קרבתה לירושלים - אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקום אינו נגיש במיוחד.
מבחינת תחבורה ציבורית - קו 365 נוסע מירושלים ליישוב בתדירות של פעם בין שעתיים לשלוש (בסה"כ 10 נסיעות ביום) ובדרך עובר גם ביישובים הסמוכים במזרח גוש עציון (מגדל עוז, אפרת, אלעזר וכו) - תדירות דלה מאוד בהשוואה למקובל בריכוזים החרדים.

נסיעה ברכב למעלה עמוס מוערכת במשהו כמו 40 - 45 דקות (עפ"י הוייז) - זמן סביר לחלוטין (בהשוואה לבית שמש לדוגמה),
*אבל!* בשונה מנסיעה רגילה בכביש 1, המסלול "הבטוח" למעלה עמוס עובר דרך רשת של כבישים מתפתלים בין כפרים ערביים עויינים כאשר חלק גדול משכניך לנסיעה הם תושבי הכפרים הנ"ל ולמעשה רוב לוחיות הרישוי שראיתי סביבי במהלך הנסיעה היו של הרשות הפלסטינית.
זוהי חוויה מטלטלת למי שלא רגיל בה, לנסות ולהתשלב בנתיב כאשר כל היושבים ברכבים שסביבך בחזקת מרצחים ומחבלים - סיטואציה לא נעימה בכלל.

במה דברים אמורים, בנסיעה בשעות היום, קל וחומר בשעות הלילה.
מה קורה אם יש תקלה או פנצ'ר ברכב ואתה נאלץ לעצור בצד הדרך במקום כזה?
זו אינה סיטואציה שמתאימה לכל אחד ויש לשקול היטב את הנושא.

ליישוב ניתן להגיע דרך כביש 60 ואז לפנות שמאלה לכביש 3157, לאחר מכן לעלות על כביש 356 ולעבור לכביש הכניסה של מעלה עמוס - 3698.

אפשרות נוספת ופחות מומלצת היא לנסוע דרך ההתנחלויות תקוע, הנוקדים, ההרודיון וכו' - מה שהגדיר לי אחד מתושבי האזור כ-"חוויה פחות נעימה..".

---

רשמים מסיור ביישוב:
ליישוב הגעתי בסביבות השעה 13:30 בצהריים,
בכניסה ליישוב קיבל את פני שלט חלוד "כאן תוקם מעלה עמוס..", מכיוון שהיישוב נוסד בימים בהם מנחם בגין במנוח כיהן כראש ממשלת ישראל יש להניח שהשלט המתקלף עומד שם למעלה מ-50 שנה, מה שמלמד קצת על האופי המנומנם של המקום ושל תושביו.

היישוב כולו קטן מאוד, כיכר וחצי עם כמה רחובות ללא מוצא.
את הרחובות ניתן לחלק:
האזור הוותיק שמורכב משילוב של מבני אבן עגומים ומתפוררים (אצרף פה תמונות בהמשך בעז"ה) ואזור נוסף של בניה חדשה יותר שבעיקרה כוללת בתים דו משפחתיים.
ניתנת האמת להיאמר - המראה הכללי של ההתנחלות לא עושה רושם של מקום מתוחזק.
גני שעשועים בסוף הקיץ ללא קירוי או ברזנט מלמדים שעריית המקום לא השקיעה בכיוון הזה (ובמה כן?).

תופעה נוספת אליה נחשפתי היא הימצאם של בתי רפאים נטושים לצד בתים בהם מתגוררות משפחות עם ילדים, מראה לא נעים בעליל שמשרה על היישוב הקטן אווירת תוגה וייאוש.

אי אפשר להתעלם מהנוף הבראשיתי והרוגע מסביב.
לעמוד מול הרי יהודה במלוא תפארתם ולנשום את ריחה של אדמת ארץ ישראל זו חוויה משכרת שיש בה כדי לרפא לבבות נדכאים ולהשקיט נפשות יגעות.
אבל אחרי כמה דקות בדממה וברוח - אי אפשר להתעלם מהרגשת אי הנוחות שעולה בך מהשקט הכבד בין ההרים המבודדים.
כשבוחנים את הנוף בעין מדוקדקת ניתן לפתע גם להבחין בצריחי המסגדים מהכפרים שבסביבה או לראות ענני אבק שמעלים טרקטרונים בין גבעות החול שבאופק.
כמו כן הנוף ביישוב וגם בכבישים סביב משופע במגרשי קברות של שלדי רכבים בעלי לוחיות רישוי לבנות וירוקות - מראה מחלחל כשלעצמו.

נוכחות צבאית הדוקה סובבת את האזור, ניתן לראות גם חרדים מאנ"ש נושאים כלי נשק ארוכים ברחובות היישוב, מראה חריג ללא ספק שמוסיף ומעלה סימני שאלה רבים על מצב הביטחון האישי והשקט המדומה בסביבה.

שאלה ששאלתי את עצמי היא: היכן תושבי האזור עושים קניות לשבת?
איפה קופות החולים? איפה בתי המרקחת? איפה קונים כיפה וציצית?
בכפר קיסאן?
בכפר תוקוע?

בשונה מהאזור המערבי של גוש עציון שבו יש מרכזי קניות וחנויות רבות - נראה שחלק זה של הרי יהודה לא מפותח דיו וגם לא נראה שמישהו מתכוון לשנות זאת.

לגבי מחירי הדיור - יש להניח ששכירות במקום שכזה תהיה זולה משמעותית משכירות באזור ירושלים או בית שמש.
דא עקא - קשה לתת תשובה לשאלה הזאת מכיוון שברגע כתיבת האשכול אין ולו נכס אחד מפורסם להשכרה באתר יד2 במעלה עמוס (לא להתבלבל היישוב הסמוך "איבי הנחל" אשר הוא סיפור בפני עצמו וראוי לאשכול משלו).
כנ"ל לגבי קניית בית - באתר יד2 מפורסם רק נכס אחד למכירה אך ללא ציון מחיר.

---

לסיכום,
במעט השקעה ורצון טוב ניתן היה לפתח באזור מעלה עמוס קהילה חרדית איתנה או אולי אפילו רצף של יישובים שהיו יכולים להקנות ביטחון אישי וכלכלי לאזור כולו ואף להוות פיתרון של ממש עבור זוגות צעירים רבים.
בממשלה שבה במשרד השיכון יושב שר חרדי ניתן היה לצפות לקצת יותר השקעה בכיוון הזה.
ניתן לקחת לדוגמה את העבודה של סמוטריץ להוספה והרחבה של התנחלויות דתיות ביו"ש, שיפור והרחבת הכבישים וכו' וכו',
ועוד חזון למועד.

אם יש פה מתושבי מעלה עמוס בפורום - אני חושב שכולנו נשמח לשמוע מכם עוד לגבי מוסדות לימוד וסגנון האוכלוסיה ביישוב.


___

מפה הגעה ליישוב:
1758884520231.png

מבנה נטוש במעלה עמוס - מראה אופייני לרחובות היישוב..
1758884530899.png


עמדת שמירה צהלית עזובה בשטח היישוב:
1758884544390.png


נוף לכיוון צפון (כפר קיסאן):
1758884556568.png


מראה הנוף לכיוון מערב:
1758884569867.png

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה