דרוש מידע ילד גדול שמסרב ללכת לבית הכנסת

  • הוסף לסימניות
  • #81
יש איזה בית כנסת בסוף נתיבות המשפט שנמצא בתוך משאית
המנין שם מהיר מאוד, והמבנה פתוח (משאית...)
סגנון המתפללים מאוד מגוון ולא מלחיץ
אולי תלכו איתו לשם
אף אחד לא מסתכל על השני איך ומתי מתפלל
יתכן שיעזור לו לפרק את החרדה והלחץ מתפילה ארוכה
וגם יאפשר לו לא להיות סגור בבנין אלא לעמוד ליד ולשמוע
לבוא רק לקריאת התורה / ברכת כהנים.

כמובן לא בית כנסת מומלץ לכתחילה, אבל למקרה הזה יכול לעזור...
בני ציון על שם בן ציון קופרשטוק אבא של מירון
 
  • הוסף לסימניות
  • #82
אצל מישהי אחרת, אלופה!
שווה ללכת אליו,
הוא יותר מגרפולוג רגיל,
יודע להגיד דברים שקרו למישהו אחר דרך הכתב שלכם,
הזוי ממש,

לדעתי הוא יכול לדעת מה קרה ואז הדרך לטיפול תהיה הרבה יותר קלה

בהצלחה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
אני מכירה בעיה כזאת מהעבר, ולקחו את המשפחה לטיול כמה ימים בבין הזמנים, ושם הילד נפתח והסכים ללכת לבית הכנסת, ומזה נפתח לו הכל והסכים גם באיזור של הבית, אמנם לקח זמן עד שהסתדר אבל הסתדר בסוף
אולי שינוי האווירה הוא מה שעזר לו להתחיל עם זה
 
  • הוסף לסימניות
  • #84
מסכימה מאוד עם מה שכתב כאן אחד הניקים לגבי הביכנ"ס של החיידר- להביא אותו למצב שהוא מגיע לביכנ"ס בלי לשים לב ואפילו לא בשביל להתפלל אלא לסדר/להביא/לדאוג למשהו אחר וזה יעלה אותו על הגל.
יש בתי כנסיות שנותנים לילדים לכרוך ספרים, למשל.
אולי הוא יסכים לעזור למישהו קצת יותר גדול לכרוך ספרים בבית - הכנסת (או לעשות את זה לבד, אם יש לו ידיים טובות). כמו שכתבו כאן, זה יכול להיות בעזרת נשים, בחדר צדדי, או בשטיבל. לכל כורך עוזר שמישהו אחר שם את הדבק השחור, לדוגמא.
יתרונות:
  • אם יציגו את זה נכון ("הגבאי פגש אותי וממש ביקש ממני עזרה, זה יכול להיות טובה גדולה/מצווה גדולה/ עזרה ליהודי/לבית הכנסת" וכו' וכו') אולי הילד לא יחשוד בכלום.
    אם יציעו לו כסף (מההורים, כמובן, דרך הגבאי, בלי שידע) - זה יפתה אותו יותר, וגם יטשטש שיש כוונת מכוון.
  • זה תירוץ טוב למישהו שילווה אותו לבית הכנסת בלי שיבין או יתבייש שהוא צריך ליווי (תנסו למצוא כורך חכם ורגיש. לא צריך דווקא כורך, כל אדם יכול לכרוך).
    אם תמצאו אדם מתאים (שווה להשקיע), זו דרך מעולה שמישהו חיצוני שנאמן לכם ייצור קשר טוב עם הילד. אולי יפתח איתו יותר.
  • תעסוקה טובה לילד!
  • זו באמת מצווה, ויש מי שיאמר טוב לחינוך (אם לא מדברים על הכסף...).
עריכה:
@השלגיה אם הרעיון נראה לכם, ייתכן שאוכל לעזור, כתבו לי כאן ואכתוב לכם איך אפשר ליצור קשר איתי בפרטי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #85
יש בתי כנסיות שנותנים לילדים לכרוך ספרים, למשל.
אולי הוא יסכים לעזור למישהו קצת יותר גדול לכרוך ספרים בבית - הכנסת (או לעשות את זה לבד, אם יש לו ידיים טובות). כמו שכתבו כאן, זה יכול להיות בעזרת נשים, בחדר צדדי, או בשטיבל. לכל כורך עוזר שמישהו אחר שם את הדבק השחור, לדוגמא.
יתרונות:
  • אם יציגו את זה נכון ("הגבאי פגש אותי וממש ביקש ממני עזרה, זה יכול להיות טובה גדולה/מצווה גדולה/ עזרה ליהודי/לבית הכנסת" וכו' וכו') אולי הילד לא יחשוד בכלום.
    אם יציעו לו כסף (מההורים, כמובן, דרך הגבאי, בלי שידע) - זה יפתה אותו יותר, וגם יטשטש שיש כוונת מכוון.
  • זה תירוץ טוב למישהו שילווה אותו לבית הכנסת בלי שיבין או יתבייש שהוא צריך ליווי (תנסו למצוא כורך חכם ורגיש. לא צריך דווקא כורך, כל אדם יכול לכרוך).
    אם תמצאו אדם מתאים (שווה להשקיע), זו דרך מעולה שמישהו חיצוני שנאמן לכם ייצור קשר טוב עם הילד. אולי יפתח איתו יותר.
  • תעסוקה טובה לילד!
  • זו באמת מצווה, ויש מי שיאמר טוב לחינוך (אם לא מדברים על הכסף...).
עריכה:
@השלגיה אם הרעיון נראה לכם, ייתכן שאוכל לעזור, כתבו לי כאן ואכתוב לכם איך אפשר ליצור קשר איתי בפרטי.
תודה רבה
נשמע באמת רעיון מצוין! אשמח לשמוע
 
  • הוסף לסימניות
  • #86
תודה רבה
נשמע באמת רעיון מצוין! אשמח לשמוע
רק לשים לב , תמיד ולא רק במקרה הזה
שצריך לפקוח עיניים על שהות של ילד עם מבוגר במקום שומם ( גם בית כנסת בשעות שהוא ריק נחשב שומם לעניין זה )
 
  • הוסף לסימניות
  • #87
יש איזה בית כנסת בסוף נתיבות המשפט שנמצא בתוך משאית
המנין שם מהיר מאוד, והמבנה פתוח (משאית...)
סגנון המתפללים מאוד מגוון ולא מלחיץ
אולי תלכו איתו לשם
אף אחד לא מסתכל על השני איך ומתי מתפלל
יתכן שיעזור לו לפרק את החרדה והלחץ מתפילה ארוכה
וגם יאפשר לו לא להיות סגור בבנין אלא לעמוד ליד ולשמוע
לבוא רק לקריאת התורה / ברכת כהנים.

כמובן לא בית כנסת מומלץ לכתחילה, אבל למקרה הזה יכול לעזור...
@השלגיה רק אוסיף שגם באיזור ברכפלד יש כזה בית כנסת בסוף רשב''י בתוך פינת החי אולי יהיה לו גם תרפיה בבעלי חיים
חזקו ואמצו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #89
קראתי חלקית,
ממליצה מניסיון בטיפול בחרדה מסוג אחר,
זה מטפלת (אשה) בבני ברק.
היא מטפלת גם בבנים בכלל הגילאים (כולל נשואים)
היא מאבחנת אלופה!! עם ניסיון של כ-50 שנה (מבוגרת, אכן)
אצלנו היה מודעות של הילדה לסימפטום של הבעיה ורצון לשנות. (בת 6)
מעבר לזה לא היה צורך כלל בשיתוף פעולה - לא לדבר מה קשה, לא לשתף כלום , גם הטיפול עצמו לא היה בשיחות חופרות...
מעונינת בפרטים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #90
קראתי חלקית,
ממליצה מניסיון בטיפול בחרדה מסוג אחר,
זה מטפלת (אשה) בבני ברק.
היא מטפלת גם בבנים בכלל הגילאים (כולל נשואים)
היא מאבחנת אלופה!! עם ניסיון של כ-50 שנה (מבוגרת, אכן)
אצלנו היה מודעות של הילדה לסימפטום של הבעיה ורצון לשנות. (בת 6)
מעבר לזה לא היה צורך כלל בשיתוף פעולה - לא לדבר מה קשה, לא לשתף כלום , גם הטיפול עצמו לא היה בשיחות חופרות...
מעונינת בפרטים?
מטפלת גם בילדים קטנים (3.5) ?
אני מעוניינת בפרטים
 
  • הוסף לסימניות
  • #91
  • הוסף לסימניות
  • #92
מטפלת גם בילדים קטנים (3.5) ?
אני מעוניינת בפרטים
לגבי הגיל - חושבת שכן, לא יודעת.
קוראים לה עדנה גלבוע
טלפון של המזכירה 03-9522877
אצלנו הטיפול היה במשחקי מחשב מותאמים אישית לצורך
אם יש לך שאלות נוספות אשמח לענות

וכמובן הכל בסיעתא דשמיא!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #93
זה נשמע כמו הימנעות כתוצאה מחרדה.
אולי חרדה חברתית אבל לא בטוח.
התפילה והבית כנסת הם לא הנושא כאן.
הייתי בודקת, האם זה בא לידי ביטוי במקומות נוספים? איך מצב החרדה שלו באופן כללי?
הדימוי העצמי? יש לו חברים? עצמאי? תלותי?
מוצא לעצמו תחומי עיסוק תואמי גיל?
שמח ורגוע בדרך כלל?
צריך להסתכל על הכל ולבדוק את התפקוד בכל התחומים
ולזהות האם קיימת מצוקה.
אם באמת קיימת חרדה/מצוקה חייבים להיות סימנים נוספים או נסיגה עם הזמן..
 
  • הוסף לסימניות
  • #94
באמת למה הוא חייב ללכת לבית כנסת?
הוא עוד לא בר-מצווה.
יש לו עוד שנתיים.
בעז"ה יעבור לו.
לעניות דעתי..
בדיוק
ולפי מה שכתבתם כבר שנתיים הוא לא הולך
באיזה גיל רציתם שהוא ירצה ללכת לבית כנסת?
כששולחים ילד לבית כנסת בגיל שעוד לא מבין את המשמעות לתפילות ארוכות זה יוצר ראקציה.
הכל טוב זה יעבור....
 
  • הוסף לסימניות
  • #95
קראתי חלקית,
ממליצה מניסיון בטיפול בחרדה מסוג אחר,
זה מטפלת (אשה) בבני ברק.
היא מטפלת גם בבנים בכלל הגילאים (כולל נשואים)
היא מאבחנת אלופה!! עם ניסיון של כ-50 שנה (מבוגרת, אכן)
אצלנו היה מודעות של הילדה לסימפטום של הבעיה ורצון לשנות. (בת 6)
מעבר לזה לא היה צורך כלל בשיתוף פעולה - לא לדבר מה קשה, לא לשתף כלום , גם הטיפול עצמו לא היה בשיחות חופרות...
מעונינת בפרטים?
אשמח לשמוע.
מדובר בפגישה חד פעמית?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה