הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שורות אחדות על סילוקו של עם ישראל מבתי הכנסיות ובתי המדרשות.
אשמח מאוד לקבל ביקורת והכוונה, להשתפשף יותר בסגנון כתיבה מעין זה!
תודה מראש למגיבים.
------------------------------------------------------------
כשיענקי הקטנצ'יק שב הביתה, מלוכלך מנעל ועד צווארון בבוץ ורפש, אותם מצא עמוק בתוך שלולית סרוחה, קבלה את פניו גערה מאבא ואמא: אמרנו לך לא להתקרב לשם!
אבא יקח את יענקי ויעניק לו סטירת לחי קטנה: זה מה שמקבל מי שלא שומע בקול אבא, יאמר.
אמא תקח אותו היישר אל חדר האמבטיה, תכווין את זרם המים להשיל מעליו כל חתיכת רפש, לנקותו ולהשיב לו את מראהו המתוק של 'יענקי' שלה, חמוד ומצוחצח.
בעודו מרופש למחצה לשליש ולרביע, זעק יענקי מתוך חדר האמבטיה: אבא, הסטירה עדיין כואבת! אבל אני רוצה חיבוק ממך, אבא.
זה הסיפור שהצלחתי להוציא מעצמי בדקות האחרונות, כשאני יושב ומתבונן, מנסה להבין על מה ולמה נזלה לי דמעה סוררת הבוקר, בעיצומה של השבת.
*
הבוקר, 'שבת הגדול' תש"פ, השבת שתיזכר בהיסטוריה היהודית.
אני נעמד שפוף על יד חלון סלוני, נשען על הסורג עטוף בטלית, סידור קטן בידי.
שומע את שאגותיו של החזן מהבנין שברחוב המקביל אלי, ורואה את כל חלונות הבתים שבבניינים הקרובים והרחוקים – כולם נושאים על מעקיהם סידור תפילה קטן.
זקנים ומבוגרים, בני תשחורת עם ילדיהם הרכים שלא טעמו טעם חטא,
עומדים כולם תחת אותה מטרייה, נושאים כפיהם ליושב במרומים.
התרגשתי.
ה'בעל-תפילה' מתחיל חזרת הש"ץ.
"נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום".
מכל עבר נשמעים עמך בית ישראל זועקים בקול ניחר.
דממה מוחלטת ברחוב, אין רכבים אין קניות אין המולה, יש זעקה אחת שבוקעת ממעמקי מאות לבבות כואבים – נקדש את שמך בעולם.
תחושה אחת לה כולם שותפים. תחושה של כאב וגעגוע יחד, לב שבור ורצוץ מעוצמת הסטירה, ולב משתוקק להרגיש שוב חיבוק מאבא.
כשהוציאו את ספר התורה לרחובה של עיר, נעמד ה'בעל-קורא' והקריא בקול רם את פרשת השבוע - פרשת הקרבנות, דמעה נוספת הרטיבה את לחיי.
אבא!
מהבית שלך ריחקת אותנו, את עבודת הקרבנות נטלת מאתנו, ועכשיו גם את מה שהשארת לנו – נעלת.
כשהתכנסנו עד לפני שבועיים בבתי הכנסיות וזעקנו 'אמן יהא שמיה רבא' – נענית לעומתנו בבת-קול ונהמת כיונה "אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו. מה לו לאב שהגלה את בניו. ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
איה היא אותה בת-קול, ומה היא זועקת עכשיו?
מה היא זעקתך כשאנו זועקים 'אמן יהא שמיה רבא' ממרפסות הבתים, ולא מבתי הכנסיות.
עד היכן תשליכנו?
ומתי תשוב ידך לנחמנו?
אשמח מאוד לקבל ביקורת והכוונה, להשתפשף יותר בסגנון כתיבה מעין זה!
תודה מראש למגיבים.
------------------------------------------------------------
כשיענקי הקטנצ'יק שב הביתה, מלוכלך מנעל ועד צווארון בבוץ ורפש, אותם מצא עמוק בתוך שלולית סרוחה, קבלה את פניו גערה מאבא ואמא: אמרנו לך לא להתקרב לשם!
אבא יקח את יענקי ויעניק לו סטירת לחי קטנה: זה מה שמקבל מי שלא שומע בקול אבא, יאמר.
אמא תקח אותו היישר אל חדר האמבטיה, תכווין את זרם המים להשיל מעליו כל חתיכת רפש, לנקותו ולהשיב לו את מראהו המתוק של 'יענקי' שלה, חמוד ומצוחצח.
בעודו מרופש למחצה לשליש ולרביע, זעק יענקי מתוך חדר האמבטיה: אבא, הסטירה עדיין כואבת! אבל אני רוצה חיבוק ממך, אבא.
זה הסיפור שהצלחתי להוציא מעצמי בדקות האחרונות, כשאני יושב ומתבונן, מנסה להבין על מה ולמה נזלה לי דמעה סוררת הבוקר, בעיצומה של השבת.
*
הבוקר, 'שבת הגדול' תש"פ, השבת שתיזכר בהיסטוריה היהודית.
אני נעמד שפוף על יד חלון סלוני, נשען על הסורג עטוף בטלית, סידור קטן בידי.
שומע את שאגותיו של החזן מהבנין שברחוב המקביל אלי, ורואה את כל חלונות הבתים שבבניינים הקרובים והרחוקים – כולם נושאים על מעקיהם סידור תפילה קטן.
זקנים ומבוגרים, בני תשחורת עם ילדיהם הרכים שלא טעמו טעם חטא,
עומדים כולם תחת אותה מטרייה, נושאים כפיהם ליושב במרומים.
התרגשתי.
ה'בעל-תפילה' מתחיל חזרת הש"ץ.
"נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום".
מכל עבר נשמעים עמך בית ישראל זועקים בקול ניחר.
דממה מוחלטת ברחוב, אין רכבים אין קניות אין המולה, יש זעקה אחת שבוקעת ממעמקי מאות לבבות כואבים – נקדש את שמך בעולם.
תחושה אחת לה כולם שותפים. תחושה של כאב וגעגוע יחד, לב שבור ורצוץ מעוצמת הסטירה, ולב משתוקק להרגיש שוב חיבוק מאבא.
כשהוציאו את ספר התורה לרחובה של עיר, נעמד ה'בעל-קורא' והקריא בקול רם את פרשת השבוע - פרשת הקרבנות, דמעה נוספת הרטיבה את לחיי.
אבא!
מהבית שלך ריחקת אותנו, את עבודת הקרבנות נטלת מאתנו, ועכשיו גם את מה שהשארת לנו – נעלת.
כשהתכנסנו עד לפני שבועיים בבתי הכנסיות וזעקנו 'אמן יהא שמיה רבא' – נענית לעומתנו בבת-קול ונהמת כיונה "אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו. מה לו לאב שהגלה את בניו. ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
איה היא אותה בת-קול, ומה היא זועקת עכשיו?
מה היא זעקתך כשאנו זועקים 'אמן יהא שמיה רבא' ממרפסות הבתים, ולא מבתי הכנסיות.
עד היכן תשליכנו?
ומתי תשוב ידך לנחמנו?
נערך לאחרונה ב:
