סיפור כל פלאי

[yonatanr]

נקשתי על דלת ביתו של יענק'ל השכן. זמן רב לא פגשתי אותו, קורונה וזה, אבל כעת הייתי צריך ממנו משהו דחוף.
'כן, יכנס!', נשמע קולו מבפנים.
פתחתי את הדלת, כשאני רואה את שכני סוגר בחטף את המחשב הנייד.
כשהוא סובב את פניו אליי, פערתי את פי בתדהמה. זה לא השכן שאני מכיר! בדקתי בחטף אם דפקתי על הדלת הנכונה. אכן כן.
פאותיו היו מסולסלות כרגיל, אך פניו המזוקנות תדיר, היו מגולחות למשעי, ללא זיף אחד לרפואה.
השכן שקלט את הבעת פניו הנדהמות, הסביר לי בפשטות:
'לא הייתי מסוגל לסבול את הגירודים הנוראים שהזקן גורם מתחת המסיכה, אז גילחתי אותו!'
'ומה זה?' הצבעתי ברעד על רעמת השער שהזדקרה בקדמת הראש.
'נו, זה פשוט. מאז פורים היה אסור להסתפר, כידוע, ומאז שבועות אני עדיין לא מצליח לתפוס את הספָּר...'
'והמשקפיים, היכן הם?', המשקפיים, שהעטו רצינות על פניו העגלגלות, נעלמו כלא היו.
'אין לך מושג איזה סיוט זה האדים שממלאים את המשקפיים כשאתה חבוש במסיכה. לא נותרה לי ברירה, אלא לעבור לעדשות'.
'ומה פשר האזניות שעל אוזניך?'
'אה, הראש כוילל שלנו הוא 'מחמיר', עדיין לא החזיר אותנו לבית המדרש, ולכן אני כרגע ב'למידה מרחוק'. בדיוק עסקתי ב'סתרי תורה', ולכן סגרתי את המחשב'...
'טוב, שלום...' סגרתי את הדלת מאחורי, כשמרוב הלם אני שוכח את מטרת בואי.
גם זמן רב לאחר מכן, לא משה מזכרוני תמונת פרצופו המחייך בקונדסות.

ספוילר

 

[עכביש]

אינני מטיף, עפ"י רוב.
אך מכוונים הדברים אליבא דאמת,
הסרת המסיכה מופקעת יותר מהסרת הזקן.

ביודעי ומכירי משפחה של טרגדיה מרסקת.
אוי, אם מי שדיבק רק היה שם מסיכה....