• בעקבות ניצול הפורום למטרות אחרות ההרשאה לכתיבה והעלאת נושאים הינה רק למנויים, לקבוצות מקצועיות ולחכמת נשים.

להם אין אבא או אמא או בעל, ולכם ב"ה יש ,להחזיר להם את יקיריהם אתה לא יכול לשמח אותם אתה יכול לקישור

הירשם עכשיו!

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    6
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    27
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה

    אשכולות דומים

  • 116
    • ש
    קמפיין התרמה הם עברו כל כך הרבה, בואו לא נשאיר אותם לבד
  • שמעלקה //
    • ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
    עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
    "עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
    אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
    איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
    זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
    המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
    מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
    כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
    ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
    הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
    ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
    נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
    צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!​
    בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו
    היכנסו בקישור הבא ותצילו את המשפחה​

    ועד הרבנים לעניני צדקה

    vaadharabanim.co.il vaadharabanim.co.il

    להלן הסיפור המלא

    האברך הצעיר
    הרה"ח ר' אברהם מאיר ליכטנשטיין ז"ל
    שנפטר בניכר לאחר מחלה קצרה
    והוא בן 47 בלבד והותיר
    3 יתומים קטנטנים
    הזועקים "על מי נטשתנו"!

    "אי אפשר לנתח." אומר הרופא הבכיר באנגלית מתגלגלת.
    אמא פוערת עיניים. מה פירוש אי אפשר? שנה שלמה הם מחכים להשתלת כבד! שנה שלמה הם מצטופפים בבית חמותה האלמנה המבוגרת, הילדים עברו בית ספר וישיבה, בעלה צמוד לפלאפון- גם בשבת! כי אולי יקראו לו מהר-מהר דחוף להשתלה מצילת חיים.
    ועכשיו, כשסוף סוף הוא על שולחן הניתוחים וכבר התחילו הכנות להרדמה – אי אפשר לנתח?
    "אין התאמה מושלמת בין הכבד לדם של בעלך." אומר המנתח. "אני מצטער. זה סיכון גדול מידי."
    הם יוצאים מבית החולים מנופצים. חוזרים לילדים שכל כך חיכו לשמוע בשורות טובות, לסבתא שהאירוח המתמשך הזה לא קל עבורה בכלל. איך יספרו להם? איך יגידו שלא, בסוף לא עשו השתלה, וצריך להמשיך לחכות בפחד מוות שיגיע כבד מתאים?
    המתנה
    הם חיכו המון בחיים.
    אחת עשרה שנים היה הבית שקט. בכיור המצוחצח שכנו 2 מזלגות ו2 צלחות ולפעמים גם מחבת וסיר קטן. סלסלת כביסה נמוכה הספיקה לבגדים המועטים, והריק הטריף את הנשמה.
    רבי אברהם מאיר השקיט את הכאב הכוסס בדפי הגמרא. הוא למד בכולל שעות על גבי שעות, ובין לבין השקיע את כישרונותיו הברוכים בהקמת בית המדרש המפואר של ויז'ניץ בירושלים. היו לו ידי זהב ולב רחב, והוא טרח בגופו ממש לפאר ולרומם את בית השם.
    אבל רק אחרי אחת עשרה שנה של טלטלות ורופאים שהותירו חובות עתק – זכו רבי אברהם מאיר ורעייתו לחבוק בן.
    ילד משלהם! תינוק שבוכה ומעיר אותם בלילות, וממלא את החדר בבלגן מתוק של בגדים זעירים מוצצים וטיטולים.
    הוא בעצמו התייתם מאביו בגיל 18, עלה ללמוד בארץ והקים כאן את ביתו כשכ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א מלווה אותו אישית. עכשיו הוא מאושר לקרוא לבנו על שם אביו ז"ל.
    אחרי שלוש שנים נולד בן נוסף, ושש שנים אחר כך, נולדה הבת. הם חשו עשירי תבל. שלושה ילדים! שלושה אוצרות מדהימים מהקדוש ברוך הוא!
    "מאמי," אבא מתקשר לאמו האלמנה בארה"ב. "מגיע לנו מזל טוב! הודו להשם!"
    והיא לא חולמת שמהר מאד הם יגיעו אליה בעצמם, כל המשפחה, וזה לא יהיה שמח בכלל.
    אסון כבד
    אבא יושב בראש השולחן. הגביע המצוחצח לפניו, ופתאום ראשו נשמט על מגש החלות.
    הגדול ניגש, מתקרב לאבא ומתחיל לצרוח. "אבא התעלף!" הוא צועק. "אמ - - - אאא!!!!"
    מאותה שבת שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. אבא פונה באמבולנס, הילדים נשארו לבד במתח עד מוצאי שבת.
    אבא הוכנס לבדיקות בהולות בהן מצאו שהכבד שלו הרוס לגמרי. גמור.
    "אתה חייב השתלת כבד, ובדחיפות." אמרו הרופאים. "טוסו לארצות הברית, שם יש סיכוי שתוך חודש-חודשיים ימצא עבורך כבד."
    תוך שבוע קיפלו חיים שלמים, עלו על מטוס והגיעו להתארח אצל סבתא שמתגוררת מספיק קרוב למרכז הרפואי.
    הם מחכים שיקראו להם. דרוכים 24 שעות ביממה. נו, מתי ימצאו כבד? זה עניין של סכנת חיים! כל רגע עלול חס ושלום לקרות משהו!
    עוד חודש עובר, עוד חודש, עוד חצי שנה... עורו של אבא קיבל גוון צהוב ומדדי הצהבת נסקו פחד, ועדיין לא נמצא הכבד המתאים.
    אחרי שנה הזעיקו את אבא. בוא, יש כבד!
    הילדים רקדו מאושר. אמא התקשרה לבכור שבישיבה: "מכניסים את אבא להשתלה! תתפלל ותבקש מהחברים שיתפללו גם."
    הם כל כך קיוו! כל כך רצו את אבא!
    אבל רגע לפני הניתוח הודיע המנתח על ביטול. אין מספיק התאמה. תחזור הביתה, לחיות בפחד - - -
    הפעם השנייה שהעלו אותו על שולחן הניתוחים גם לא היתה מרנינה במיוחד. המצב הידרדר כל כך שבלית ברירה הוחלט להתפשר ולהשתיל גם בלי התאמה מקסימלית... זה כמעט נגמר באסון.
    הגוף דחה את ההשתלה, ובעקבותיה ניזוקו גם שתי הכליות. חודש וחצי רבי אברהם מאיר לא הצליח לקום מהמיטה מרוב חולשה. הצהבת הגיעה לסכנת חיים מיידית.
    כותבים את זה ככה, מהר. מתמצתים כמעט שנתיים אימה בכמה שורות. הילדים חוו את חיו בחרדה תמידית. ילדה בת חמש יושבת בגן ובראש שלה הבכי המפוחד של אמא. ילדים בני אחת עשרה וארבע עשרה שמיטלטלים בין ייאוש לתקווה גדולה, ושוב מתנפצים, ושוב.
    עוברת עוד שבת ועוד שבת, סוכות וחנוכה, פורים ופסח ושבועות ובין הזמנים ושוב ימי הרחמים וסוכות וחנוכה... חגים עצובים, רחוק מהבית, מלאי פחד ודמעות...
    אפילו בבית החולים נבהלו מהקטסטרופה בגופו של אבא. הצוות הפך את העולם והצליח להשיג כבד מתאים במצב מצוין, ואבא הוכנס להשתלה בפעם השלישית!
    והפעם הזו הצליחה מעל למשוער! אבא התאושש והתחזק במהירות מפתיעה. כבר היה לו כח לקום, ללכת, לדבר...
    בפסח אפשרו לו לצאת לחגוג את ליל הסדר עם הילדים. הם צהלו לקראתו. אבא! אבא חזר!!!
    "ברוך השם אני מרגיש יותר טוב." אמר אבא לעסקן מסור שליווה אותו מהארץ. "בעזרת השם נשמע בקרוב בשורות טובות!"
    הוא כבר שוחרר מבית החולים והתחיל לחזור לעצמו. ללימוד התורה שכה אהב, לשעות של טיפוח ופטפוט עם ילדיו המתוקים...
    ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
    עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
    "עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
    אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
    איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
    זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
    המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
    מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
    כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
    ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
    הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
    ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
    נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
    צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!
    בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו.
    ​
    0 תגובות
  • 219
    • א
    שיתוף - לביקורת למה אף אחד לא יכול לפסול אותי או את הכתיבה שלי
  • א. פרי //
    • סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
    היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
    הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
    למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
    היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
    הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
    *
    העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
    היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
    בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
    אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
    כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
    אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
    *
    בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
    שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
    מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
    זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

    ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
    ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

    הערך בחשיבה של שליחות:

    האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
    אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
    אתה מתנדב.
    ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

    אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

    אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
    אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

    *

    הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
    כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
    התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
    *
    ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
    אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
    אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
    אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
    לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
    החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: אוראל סולטן, ספרות בנשמה, תמרוז ועוד 6 משתמשים9 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    נכון, חשש מדחיה או כשלון תמיד קיים וימשיך כנראה... אבל אם אדם בתודעת שליחות הדחיה לא רלוונטית...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה