עזרה למי יש את את הברכות שנאמר כשהמשיח יבוא בקרוב ?

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #2
ברוך אתה ה"א מלך העולם גאל ישראל

ברוך אתה ה"א מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה

ברוך אתה ה"א מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו

ברוך אתה ה"א מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו

ברוך אתה ה"א מלך העולם חכם הרזים ​
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
נכתב ע"י נעמיתוש:
ברוך אתה ה"א מלך העולם גאל ישראל

ברוך אתה ה"א מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה

ברוך אתה ה"א מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו

ברוך אתה ה"א מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו

ברוך אתה ה"א מלך העולם חכם הרזים ​
לחצ/י כדי להרחיב...
תודה
אבל זה לא מנוקד
וזה לא כולל את הטקסט המלא של מתי צריך להגיד .מה .
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ברכת 'חכם הרזים' יש לברך מיד כשתהיה התקבצות של שש מאות אלף איש.
ברכת 'שחלק מחכמתו', ברכת 'שחלק מכבודו' וברכת 'שהחיינו' יש לברך כשרואים את מלך המשיח.
ברכת 'גואל ישראל' (לפי הדעה שמברכים אותה) יש לברך על עצם הגאולה.

מנוקד- אין לי
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מנוקד כעת בתוכנת "נקדן מהיר"-
שנזכה במהרה!!

בָּרוּךְ אַתָּה הֵ"א מֶלֶךְ הָעוֹלָם גָּאַל יִשְׂרָאֵל

בָּרוּךְ אַתָּה הֵ"א מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה

בָּרוּךְ אַתָּה הֵ"א מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו

בָּרוּךְ אַתָּה הֵ"א מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו

בָּרוּךְ אַתָּה הֵ"א מֶלֶךְ הָעוֹלָם חֲכַם הָרָזִים
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

אשכולות דומים

  • 33
    • מ
    מאמרים [גם] לפרשת בלק
  • מבט חכ"ם //
    • תמו"ז
    זמני תשובה ממשמשים ובאים
    זריזים מקדימים ועושים תשובה

    פרשת בלק ידע הקב"ה לבד, וכן כל מה שעובר על כל יצור ונברא זה רק בידי הקב"ה הטוב ומטיב לכל גם בדרכים נוספות הידועות רק לו.

    בחז"ל בלעם בבני אדם מדומה לתרנגול בעופות, כי רק שניהם יודעים לכוין הזמן, הן לקללה והן לברכה, בלעם ידע לכוין רגע לא טוב, ותרנגול כל בוקר את זמן תחילת היום. ללמדינו להיות בדימוי לתרנגול לתחילה חדשה שתהיה טובה.


    נאום הגבר שתום העין, ...נופל וגלוי עיניים. כשהאדם מרגיש גבר בגובה, הוא מעין שְׂתוּם העין - שלא רואה מסביב - כי הוא למעלה, אבל אם חלילה נופל - משתנה משהו בסדר יומו - אז גלוי עניים - הוא מסתכל היטב מסביב לראות ולהיזהר.

    פרשת בלק בין חמישים וארבע פרשיות התורה, חמש פרשיות נקראות על שמות אנשים. נח, יתרו, קרח, בלק, פנחס. על נח מעידה התורה "נח איש צדיק", יתרו הוסיף פרשה אחת בתורה "ואתה תחזה", קרח, הגמ' בסנהדרין [ק"י.] אומרת שהיה גדול בתורה, כפי שדרשו "קרואי מועד" שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, "אנשי שם", שהיה להם שם בכל העולם. דורשי רשומות אמרו "צדיק כתמר יפרח" סופי תיבות קרח. פנחס קינא קנאת ה' וקידש שם שמים, ופנחס זה אליהו, וכמו שכתב רש"י בבבא מציעא [קי"ד:], וכן בשיר השירים רבא [פ"ב] וילקוט פנחס. אבל למה זכה בלק שתיקרא פרשה על שמו? בספר "ברכת אברהם" מביא את הגמ' בסוטה [מ"ז.], שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצאה ממנו רות שיצאו ממנה דוד ושלמה. עמדה לו לבלק זכותם של דוד ושלמה, ושל משיח שהוא מבית דוד.

    בפרשת בלק אין אף הפסקה אחת, לא פתוחה ולא סתומה המבדילה בין ענין לענין. וכל זאת למה? אומר ה"חפץ חיים", כי אמנם בלעם נביא היה ונבואתו היתה מהשראה עילאית, "ואת אשר ישים ה' בפי אותו אדבר", אבל לא היו בו אותן הסגולות הנעלות והמידות הטובות של נביאי ישראל, דברי הנבואה לא השפיעו עליו, הוא לא התבונן בהם ולא למד מהם כלום. ורש"י [בתחילת פרשת ויקרא] כותב שההפסקות היו משמשות כדי ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, אבל אותו רשע היה נסחף והולך בשטף דברי נבואתו בלי בינה ובלי דעת, לכן כל הפרשה ללא הפסק. [וכפי שגם כתוב בסיום "וישב למקומו... הלך לדרכו..., שלא השפיע עליהם כלום למרות שהיו אלו דיבורי קודש.]

    ה"חתם סופר" בתשובותיו [יור"ד סימן שנ"ו] כותב: ויש לי לעורר בדבר אחד. "הנה אין לנו בכל התורה שום דבר שאין אנחנו בעצמנו עידי ראיה, חוץ מפרשת בלעם", כי כל מופתי מצרים והמדבר, את הכל ראו עינינו ונעשה לפני שישים ריבוא ולא נשאר אחד מכל ישראל בחוץ שלא ראה, ואין האבות מנחילים שקר לבניהם, זה כמו שאנו ראינו זאת בעצמינו. "כל התורה כולה ראינו בעינינו" חוץ פרשת בלעם, מי הגיד לנו מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד שבא לארצם, ולמה בא ומי הביאו ומי יודע שבנה מזבחות, שרצה לקלל ונהפך לברכה. מי בא בסודם? ואפילו משה רבנו ע"ה לא ידע, ורק מפה הקב"ה נכתבו הדברים. "הנה המאמין בכל התורה ומצוותיה ורק מסתפק בפרשת בלעם, הרי הוא כופר בה' אלוקינו ה' אחד".

    ה"נתיבות המשפט" מתרץ, כשבלק שלח מלאכים אל בלעם, הם לא דיברו בלשון הקודש, כך גם תשובתו של בלעם, שהרי מנין שידע לשון זו, ובוודאי אין להם השגה בשורשי הדברים הנכתבים בתורה. זהו שהתכוונו חז"ל כשאמרו שמשה רבנו כתב "פרשת בלעם", הוא כתב בתורה את כוונת ההשגה שהשיג בלעם בלשון הקודש הכתובה בתורה שהיא מלאה בתילי תילים של סודות.

    מלאך הוי"ה נצב בדרך: ר"ת בגימטריא מיכאל, עה"כ. לרמוז שזהו המלאך מיכאל.
    ומגבעות אשורנו[עה"ת]=אלו משה אהרֹן בני עמרם יוכבד.

    "וירא בלק בן ציפור" (כ"ב - ב') ראה שעמדה לו חמה למשה. [בעל הטורים]. שואל האדמו"ר מסאטמר, מדוע פחד בלק מנס זה שנעשה למשה יותר מכל הניסים שנעשו לישראל? ומתרץ, הרי כתוב [ע"ז - ד'.] "וקל זועם בכל יום", וכמה זעמו של הקב"ה? רגע אחד ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, שכתוב "ויודע דעת עליון", שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה ומתי כועס, כשהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב משתחווים לחמה, מיד כועס הקב"ה [ברכות ז'.]. א"כ, כיון שכל כוחו של בלעם היה שידע לכוין את רגע הזריחה שהיא שעת זעמו של הקב"ה, לכן כאשר ראה בלק כי יש בכוחו של משה רבנו להעמיד חמה, התיירא שמא יעמיד את החמה, ואז לא יוכל בלעם לכוין את רגע הזריחה ולקללם. [גם גוי יודע איפה לפחד מהיהודי כשזוכר שגם הוא היהודי פועל מעל הטבע.]

    לא הביט אוֶן ביעקב: יהודי הוא טוב. ילד יהודי הוא טוב שבטוב. ילד יהודי המתפלל ולומד תורה, מתחנך לקיום מצוות ושואף לגדול בדרכי ה', הוא הטוב ביותר עלי אדמות. ואף אם חלילה יש בו רבב, ואולי גם פגם כלשהו, הוא נשאר מצוין. הכתם דורש ניקוי עדין, הפגם ממתין לתיקון קל, אך התלמיד היה ונשאר מצוין. - כאשר בלק מזמין את עמיתו בלעם הרשע לקוב את בני ישראל, עונה בלעם בעל כורחו ומכריז את האמת - הנצחית "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". אין סיכוי שאקלל - ואי אפשר לפגוע בבני ישראל, כי ה' רואה בטובתם, וכלל אינו מבחין באון ובעמל שבהם. מסופר על הרב אריה לוין אוהבן של ישראל, שסייר בחצר תלמוד תורה עץ חיים בהפסקת הלימודים, עקב הוא אחר מעשה התלמידים, כחלק מתפקידו כ"משגיח" בת"ת. מלמד צעיר ביקש לשמוע מפי הרב הישיש הדרכה והנחייה, ולהחכים ממשנתו החינוכית. הוא ניצל את ההפסקה והצטרף לרבי אריה. במהלך שיחתם תוך כדי סיור בחצר, פנה רבי אריה ושאלו "מה אתה רואה? הרי ילדי החיידר בחצר בהפסקה, מה ראית עד הנה?" ענה המלמד שאכן שם לב לכמה דברים שדורשים התייחסות! הוא צפה באברהמל'ה רץ - והכיפה ביד ולא על הראש, הוא ראה את איציק דוחף חבר, ואת יענקל זורק אבן!!! שמע רבי אריה, שתק לרגע, ואמר למלמד "ואני מה ראיתי? הנה יוסל'ה נועל סנדלים קרועים למרות שאנו בעיצומו של חורף, עלי לתמוך במשפחתו. ובנימין הקטן, כמה הוא רזה וחיוור, אשלח לו רופא לביקור בית. ובכלל אינני רואה היום את מאירק'ה, שמא שוב הסתבך המסכן, וחושש לבוא לחיידר..." שניהם ראו, אך אין ראייתם אחידה! על מה מסתכלים? מה רוצים לראות? מציאת הטוב בילד הוא יסוד בהתפתחותו הבריאה! הילד, בעקבותינו, ימצא את הטוב שבקרבו. איך מצא הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זכות בכל איש ישראל? כי חיפש! הוא הדין בתלמידנו. הוא חלש בלימודיו? מצא את יופי תפילתו. הוא ירוד בהקשבה? גלה את זריזותו בהגשת עזרה בטוב לבב. ילד מציג לאביו "תעודה" בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גליון מכובד, רצוף ב'טוב מאוד'. עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מגלה 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק לא התאמצת עוד קצת, ה'כמעט טוב מאוד' מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על כל הציונים הנהדרים? מיד מביט און ביעקב? תיכף רואה עמל בישראל? בשעה שבלק מוביל את בלעם להביט בבני ישראל ממרחק, אמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה. פירשו צדיקים, שבלק רצה להראות חסרון בעם ישראל, למצוא רוע, בכדי לעורר כעס וקללה. אמת, כאשר רואים את "קצהו" ניתן למצוא את הגרוע. הרי תמיד יש משהו בעייתי. אבל כאשר מביטים בכלל, בקומה השלמה וכולו לא תראה! לא תבחין בפגם. המעלות שיש בשלם גוברות על החסרונות. הבה נתבונן בתלמידינו השלימים, לראות מעלותיהם ואיכויותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה. נסה להפוך "כתם לידה" ל"נקודת חן", ונזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

    אומרים בשם רבי אברהם נפתלי גלאנטי, כך זה כל הדורות, הגויים "רואים" רק מה שאנו עושים להם, אבל מה שהם עושים לנו כל הזמן, זה הם לא "רואים".

    "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא", לכאורה היה צריך לכתוב כי רבים הם? מתרץ ה"ישמח משה", כתוב בחז"ל, כשישראל מאוחדים, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. המדרש מביא משל, חבילה של קנים, אם יפרידו כל קנה וקנה בפני עצמו, אפשר בקלות לשוברם, אבל אם מחברים אותה באגודה אחת, אי אפשר לשבור אפילו אחד מהם. ואמנם, מצאנו בתורה, שכל מקום שהיו ישראל באחדות, התורה כותבת בלשון יחיד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", וכתב שם רש"י "ויחן - כאיש אחד בלב אחד". זו היתה סיבת חששם של מואב, "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא", אפילו שהם רבים, מ"מ הם בבחינת "הוא", מאוחדים כאיש אחד ואז אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם.

    לפעמים אנשים בונים תילי תילים של הלכות על ראיות ומקרים שלא קרו. כתב ר' שמעון הירשלר מלונדון בספרו, סיפר לי מחותני הרב ר' יצחק וויס שו"ב דאנטוורפען, ששמע מהג"ר משה האגר ראש ישיבת סערט ויזניץ, שפעם אחת נכנס אל החזון אי"ש בבני ברק ומצאוהו שנפשו עגומה עליו. שאל אותו מה קרה? אבל החזו"א לא רצה לענות לו, ורק לאחר ששאל את החזו"א פעם שניה, והפציר אולי אני יכול לעזור, סיפר לו החזו"א מה שקרה: בשבת שעברה בבוקר, למדתי במרפסת הבית כשהייתי לבוש מעיל וכובע, פתאום פרח עוף ולכלך את כובעי בצואה, ודאגתי איך אכנס להתפלל מנחה, עם הכובע הזה אי אפשר שהרי הוא מלוכלך ואסור לנקותו בשבת, ללבוש מגבעת של יום חול ג"כ אינו מן הנכון, שהרי שבת היום, ולהתפלל בלי שום מגבעת ג"כ אינו נכון בגלל כבוד התפילה. לכן נפל ברעיוני להתעטף בטלית, וכך עשיתי שהתעטפתי בטלית וכך נכנסתי להתפלל. והנה, באותו יום, בזמן התפילה של מנחה, היה שם רב אחד שראה את הדבר המוזר הזה, וחשב בוודאי יש לו לחזו"א איזה ענין בזה, ולכן כשהלך לביתו חיפש בכמה מקומות, עד שמצא מקור למנהג זה, ושלח אלי מכתב עם "מראה מקומות" בו הוא מבאר את מקור הדבר ללבוש טלית במנחה של שבת, וסיים את מכתבו, "אקווה שכיוונתי לדעתו הגדולה של החזון איש". סיים החזון איש בכאב: מדוע לא שאל אותי, והייתי אומר לו את הטעם האמיתי, אבל כעת שהחליט בעצמו מה שהחליט, לא לדעתי התכוין, אלא כיון לדעתו של העוף המלכלך.

    בספר "חוט המשולש החדש" מביא מעשה שהיה עם ה"חתם סופר". אחד מרבני דורו ביקש ממנו שימליץ עליו להיבחר לרב בעיר מסוימת. ה"חתם סופר" ידע כי רב זה מכהן כבר כרב וחשש אולי בני קהילתו אינם מכבדים אותו כראוי, או שאין פרנסתו מצויה ולכן הוא מחפש עיר אחרת. אמר לו הרב, חס וחלילה, התושבים מכבדים אותי ופרנסתי מצויה בשפע ולא חסר לי דבר, אלא שטבעו של עולם שכל אדם מבקש ושואף להתקדם הלאה, ואם בעיירתו הוא כבר מכהן ברבנות כמה וכמה שנים, הרי שלטעמו כבר הגיע הזמן להחליף לרבנות אחרת. הביט ה"חתם סופר" באותו רב ואמר לו, דוד המלך אומר בתהילים [ק"ו - כ'] "וימרו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", מה הכוונה במשל זה? אלא, העוקב אחרי מעשי השוורים יראה שכל הזמן עדרי השוורים מצויים בתנועה, אין הם נחים על מקום אחד, אלא מתרוצצים ללא הרף ממקום למקום. והדבר תמוה, הרי כל מאכלם הוא עשב ולא יותר, העשב מצוי בשפע מתחת פרסותיהם, ומה להם ללכת הלאה? אלא, כך הוא טבעם לחשוב שהעשב בהמשך ירוק יותר, ואולי גם טעים יותר. זו התנהגותם של שוורים! אבל יש גם בני אדם המתנהגים כמעשי השוורים, לא חסר להם כלום בעירם, פרנסה בכבוד וכל צרכיהם, אבל מבקשים להמיר את כבודם... במה? מנין לך ששם יותר טוב? זהו "תבנית שור אוכל עשב". זה גם מה שטענו מואב, התנהגותם של בני ישראל במלחמה זו היא חסרת היגיון, בדומה ל"תבנית שור אוכל עשב" המחפש להתקדם ולהיטיב עם עצמו, כשלמעשה הוא לא מרוויח כלום. וזה טענו לזקנו מדין, אילו היה מדובר במלחמה על בסיס טענות הגיוניות, היינו יכולים להיכנס איתם למשא ומתן של שלום, אלא שהם לא באו ללחום בנו, אלא "כלחוך השור את ירק השדה", וכנגד מגמה זו אין אנו יכולים לעזור ולהגן על מדינתנו.

    לא הביט אוֶן ביעקב: בלק מלך מואב מביא אליו את בלעם נביא האומות, בניסיון להמיט אסון על עם ישראל. מנסים שוב ושוב לעורר קטרוג ולהביא בכך להסכמתו של הקב"ה לקלל את העם. שוב ושוב נכשלים הרשעים, כי על הקב"ה נאמר 'לֹא הִבִיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְּלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְּרָאֵל'. ה' אינו רואה בחולשתנו וברשעותנו. לא שאין במה לגנות אותנו, ושאין פגמים מבצבצים פה ושם. התורה מלמדת, שהקב"ה, מרוב אהבתו, אינו רואה בנו דברים אלה. לא רואים את מה שלא רוצים לראות, וכשלא רואים הרבה מֵהֲרָעָה מתנדף! מסופר על הצדיק רבי אריה לוין, אוהבן של ישראל, שהיה מסייר בחצר תלמוד תורה עץ חיים הירושלמית בהפסקות בין השיעורים. עוקב הוא אחר מעשי התלמידים, כחלק מתפקידו כ'משגיח' בת"ת. מלמד צעיר ביקש לנצל את זמן ההפסקה, לשמוע מפי הרב הישיש הדרכה והנחייה, ולהחכים ממשנתו החינוכית. המלמד הצטרף לרבי אריה בסיורו בחצרות. במהלך שיחתם, תוך כדי הליכה אקראית, פנה רבי אריה למלמד ושאלו "מה אתה רואה? כל ילדי ה'חיידר' משחקים בחצר, מה ראית עד הנה?" המלמד השיב שאכן שם לב לכמה דברים שבהחלט דורשים התייחסות! הנה אברימל'ה רץ, והכיפה ביד ולא על הראש! הוא רואה את איציק דוחף, ואת יענק'ל זורק אבן!!! שמע רבי אריה, שתק לרגע, ואמר למלמד "ואני, מה ראיתי? ראיתי את יוֹסַלֶה נועל סנדלים קרועים למרות שאנו בעיצומו של חורף. עלי להעביר תמיכה כספית למשפחתו. והנה בנימין הקטן, כמה הוא רזה וחיוור, אשלח לו רופא לביקור בית. ובכלל אינני רואה היום את מאירק'ה, שמא שוב הסתבך, המסכן, וחושש לבוא ל'חיידר'...". שניהם ראו, אך אין ראייתם דומה! על מה מסתכלים? רואים את מה שרוצים לראות! מציאת הטוב בילד הוא תנאי בהתפתחותו הבריאה! חשוב שגם הילד, בעקבותינו, יגלה את הטוב שבקרבו. איך מצא הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע זכות בכל איש ישראל? כי חיפש! הוא הדין בתלמידינו. הילד חלש בלימוד? מְּצָא את יופי תפילתו. הוא ירוד בהקשבה? גַלֵה את זריזותו בהגשת עזרה ברוחב לב. ילד מציג לאביו 'תעודה' בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גיליון מכובד, רצוף ב'טוב מאוד'. עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מוצא 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק אינך מתאמץ עוד, ה'כמעט טוב מאוד' כאן מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על שאר הציונים הנהדרים? וכי ה' מְּלַמְּדֵנוּ להביט און ביעקב ולראות עמל בישראל? בָלָק מוביל את בלעם לראש ההר, להראותו את בנ"י ממרחק, אומר לו 'תִרְּאֶנּוּ מִשָם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְּאֶה, וְּכֻלו לֹא תִרְּאֶה'. צדיקים פירשו, שבלק רצה למצוא חטא בעם, לחשוף רוע, ובכך לעורר כעס וקללה. אמנם, כאשר רואים את קצהו של דבר, מוצאים פגם, כי תמיד יש 'משהו' בעייתי. אבל כשמביטים בכלל, בקומה השלמה, וְּכֻלו לֹא תִרְּאֶה! כלל לא תבחין בבעיה. המעלות שקיימות בַשָלֵם גוברות על חסרונותיו. התבונן בילדינו הַשְּלֵמִים, וגלה מעלותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה שקיים בכל אחד. אם רק תְּשַנֶּה את זָוִית רְּאִיָתְּךָ ו'כתם לידה' יֵהָפֵךְ ל'נקודת חן'. נזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.(מעט דומה לקודם)

    כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע. בפרשיות שלח - קורח - בלק, יש דוגמאות למה שאמרו חז"ל באבות [ד' - כ"א] "הקנאה והתאוה והכובד מוציאין את האדם מן העולם". בפרשת "שלח" מצינו במרגלים שהנפילה שלהם היתה בגלל "כבוד" כמו שמביא ה"מסילת ישרים" [פרק י"ט] מהזוהר הקדוש שידעו שכשיכנסו לארץ ישראל ירדו מדרגתם ולא יהיו נשיאים. בפרשת "קורח" למדנו איך ה"קנאה" מפילה את האדם לשאול, כמ"ש רש"י בתחילת הפרשה, מה ראה קורח וכו' "נתקנא" על נשיאותו של אליצפן. ובפרשת "בלק" יש לנו את כל ג' המידות, כמו שאמרו באבות [ה' - י"ט] עין רעה, נפש רחבה, רוח גבוהה מתלמידיו של בלעם הרשע. ללמדנו כמה חשובים ה"מידות" אצל בני אדם, עד שאנשים גדולים כשלא השלימו מידותיהן ירדו לשאול תחתית.

    מסופר על רבי גדליה אייזמן זצ"ל שנכנס פעם לישיבה ב"קול תורה" והתחיל לחפש... כשראוהו בני הישיבה שאלוהו מה מחפש, ויאמר להם: אני מחפש מישהו שגר בעולם הזה". השומעים תמהו: הרי כולנו גרים בעולם הזה... אמר להם ר' גדליה: הרי המשנה באבות [ד' - כ"א] אומרת "הקנאה והתאוה והכובד מוציאים את האדם מן העולם", וא"כ מי שחי עם מידות אלו הוא לא חי פה, ואני מחפש מי שכן חי פה...

    מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינן אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת. [אבות ה' - י"ט] צריך להבין מהו הכח שמשך את תלמידי אברהם אבינו לדבוק בדרכו ולהאמין בהקב"ה, הרי היה זה דור של עובדי אלילים ומאמינים באמונות הבל, וא"כ מה גרם לתלמידיו לדבוק באברהם נגד כל העולם? ומאידך, לעומתם, תלמידי בלעם הרשע שראו את כל הניסים הגדולים שהיה לבני ישראל ארבעים שנה, ובכל זאת נדבקו במעשיו הרעים? מתרץ רבי שלמה היימן, התנא בא ללמדנו, כי שורש הכל הן מידותיו של האדם. תלמידיו של אברהם אבינו היו מצוינים במידות טובות, היו נקיים מכל שוחד ונגיעה, ויכלו להגיע להשגת האמת. אבל תלמידי בלעם, שהיו בעלי מידות מושחתות ורעות, הם התאימו את השקפת עולמם לנטיות ליבם כשאמרו לאור חושך ולחושך אור, וזהו שגרם להם לדבוק במידותיו הרעות של בלעם הרשע. זהו שורש של כל הכפירה בעולם, שנובע ממידות רעות ותאוות מגונות, וכמו שאמרו חז"ל, לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם גילוי עריות בפרהסיה. לעומת זאת, טוהר המידות הוא היסוד והשורש לעבודת השם טהורה וזכה.

    ה"כלי יקר" מתרץ, המואבים באו למדין ואמרו להם, עם ישראל יצאו ממצרים, עכשיו הם סוגרים חשבונות עם מי שהביא אותם לארץ מצרים... מי הביא אותם, הרי כתוב בתורה, שלאחר מכירת יוסף, יוסף עבר כמה וכמה גלגולים, עד שהגיע לפוטיפר . התחנה האחת לפני אחרונה, לפני שהגיעו לפוטיפר , כתוב [בראשית לז - כח] "ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויּעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף" אז היות שהמדינים מכרו את יוסף לפוטיפר, ומפוטיפר הגיע אחרי זה לכלא, ואחרי זה כל עם ישראל ירד למצרים, יעקב ושבעים נפש ירדו, אז עכשיו הם עושים חשבון עם כל אלו שהורידו אותם למצרים, ואתם בכלל החשבון הזה...

    "הנה כסה את עין הארץ" (כ"ב - ה') מדוע בלק אמר זאת לבלעם? מסביר רבי יהונתן אייבשיץ, בלק ובלעם היו מכשפים, אבל כל הכישופים תלויים במזלות שבשמים וכל המזלות תלויים בשמש. ולכן כאשר השמש מכוסה בעננים אי אפשר לפעול בכשפים. בלק מבהיר לבלעם, עם ישראל מחופים בענני כבוד ובזה הם מכוסים מ"עין הארץ" שהיא השמש, ולכן אי אפשר לפעול כנגדם בכשפים רגילים.

    הסבא מנובהרדוק על מה שאמר לבן ליעקב אחרי בריחתו עם נשותיו "יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע" [ל"א - כ"ט]. ולכאורה צריך להבין, איך מעיז לבן לומר שהוא יכול לפגוע ביעקב, הרי באותה נשימה הוא ממשיך ואומר "ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע", זאת אומרת שהוא לא יכול לעשות כלום? אלא, שהדבר יובן על פי מעשה שהיה. ישב יהודי בתחנת הרכבת, והנה הגיעה הרכבת, אבל הוא לא עלה עליה. ניגש אליו יהודי שהמתין גם הוא לרכבת, שואל אותו למה אינך עולה לרכבת? ענה לו: אין לי כסף לרכוש כרטיס. שאל אותו האיש, אם אין לך כסף, מדוע אתה יושב כאן? ענה לו, יש לי ביטחון בקב"ה שיזמין לי כרטיס. והנה, משמיע הרכבת צפירה אחת, צפירה שניה, ו... צפירה שלישית. כבר נשמע קול הקטר הנושם בכבדות, לפתע עובר יהודי במרוצה, וצועק ליהודי הממתין בביטחון "מה אתה יושב, הלא הרכבת כבר מתחילה לזוז. אם אין לך כרטיס, קח כרטיס ועלה מהר קרון", וכך עשה, עלה לרכבת והיא התחילה לנסוע. ניגש אליו אותו יהודי שלעג לו ולבטחונו, ואומר לו: תראה אזה מין שוטה אתה, איך אתה יכול לסמוך על הביטחון שלך? אילו איחר היהודי הזה בשניה אחת, לא היית יכול לנסוע..., סיים הסבא מנובהרדוק (שכנראה הוא עצמו היה אותו יהודי שהמתין בתחנת הרכבת וכולו מלא במידת הביטחון) ואמר: זה מה שלבן אמר: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" תוך כדי שאומר "ואלוקי אביכם אמש אמר אלי וכו' השמר לך וכו'", כי כמו כופר, גם כשאתה מוכיח לו ועונה לו תשובה מוחצת, הוא שומע דבר אחר, את מה שליבו חפץ. כך גם לבן, הקב"ה מזהיר אותו שלא יתקרב ליעקב, והוא ממשיך ואומר "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", כי מי שמתרגם כל ענין רק באופן שהוא חפץ לשמוע ולראות, אפילו אם ייפתחו לו ארובות השמים ויראה הכל בגלוי, בכל זאת לא יאמין.

    בספר "פענח רזא" מסביר את שינוי הלשון. הראשונים היו שרים של בלק, אבל דרגת נאמנותם לא היתה גבוהה לעומת השליחים האחרונים שהיו בדרגת נאמנות גבוהה יותר, עד כדי כך שהוא יכול לשלוח בידם הצעת שוחד לבלעם ולא חשש שיפרסמו את הדבר. נאמנותם היתה מוחלטת כעבד לרבו, שזו דרגה גבוהה יותר משר למלכו.

    בלעם אומר להם "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי' ה', כלומר, הקב"ה יותר חזק ממני, אבל אילו רק יכולתי... ומנגד, ר' יוסי בן קיסמא אומר, שגם בעבור אלף אלפי דינרי זהב, הוא לא יהיה מוכן לגור אלא במקום תורה. וההבדל ביניהם, שבלעם מוכן עבור כסף וזהב לעבור על התורה, ואילו ר' יוסי בן קיסמא מוכן לוותר על מלוא כסף וזהב על מנת לגור במקום תורה.

    ה"חפץ חיים" היה אומר, בלעם אומר אל עבדי בלק בצדקנות: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי". תראו איזה רמאי היה בלעם, כלפי חוץ הוא מראה כאילו ליבו שלם עם הקב"ה, אך בלב פנימה, כל כולו מעשה פעור.

    בלעם בדבריו רצה לעורר את מידת הדין על ישראל, ולכן היה מבקש להזכיר שמות המורים על מידת הדין, אבל הקב"ה ברחמיו, שם בפיו תמיד שם של רחמים. כשהוא רצה להזכיר שם "אלקים" (דין), שם הקב"ה "חכה" בפיו לדקור את לשונו שלא יוכל לגמור את השם, אלא יאמר "א-ל", שהוא שם של רחמים. וכשביקש לומר "י-ה" (דין), שם הקב"ה "רסן" בפיו והכריחו להוציא לשונו ולומר את כל שם ה' "י-ה-ו-ה" (רחמים). וזה מה שאמר בלעם "מה אקוב לא קבה א-ל", איך אוכל לקוב אם חייב אני לעצור על ידי החכה שאני אומר "א-ל" שהיא מידת הרחמים, "ומה אזעום לא זעם י-ה-ו-ה", איך יכול אני לזעום אם ה"רסן" מאלצני להזכיר שם "י-ה-ו-ה" במלואו, שהוא מידת הרחמים. זה מה שאמר בלעם "את אשר ישים ה' בפי", היינו רסן או חכה, "אותו אשמור לדבר". על זה אומר בלעם לעבדי בלק "לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי", אין באפשרותי להזכיר שמות של דין כרצוני, "לעשות קטנה" - לקצר שם "ה-ו-י-ה" ולומר רק י-ה, "או גדולה" להאריך בשם אלקים, כי החכה והרסן מכריחים אותי להאריך ולקצר כרצון ה', להקטין ולהגדיל בשמותיו כדי שלא אוכל לקללם.

    "ויעמוד מלאך ה'" (כ"ב - כ"ד) אומר הגר"א מוילנא, עשר פעמים נאמר בפרשה "מלאך ה'", כנגד עשרה ניסיונות שהתנסה בלעם הרשע ולא השגיח בכולם. א'. "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רכב על אתנו ושני נעריו עמו" [פסוק כ"ב]. ב'. "ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו" [פסוק כ"ג]. ג. ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה" [פסוק כ"ד]. ד'. "ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר ויסף להכתה" [פסוק כ"ה]. ה'. " ויוסף מלאך ה' עבור ויעמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאול" [פסוק כ"ו]. ו' "ותרא האתון את מלאך יהוה ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל". [פסוק כ"ז] ז'. "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלפה בידו ויקד וישתחו לאפיו" [פסוק ל"א]. ח'. "ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי. [פסוק ל"ב] ט'. "ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. [פסוק ל"ד] י'. "ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר. [פסוק ל"ה]. כנגד עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, נתנסה בלעם עשרה ניסיונות ולא השגיח בהם כלל. היה עומד על כך רבי אייזיק שֶר ראש ישיבת סלבודקא, צא ולמד מה בין ניסיונותיו של אברהם אבינו ע"ה, לבין ניסיונותיו של בלעם. בעוד שניסיונותיו של אברהם אבינו היה לקיים רצון ה', הרי בלעם רצה לעבור את פי ה', ולא עזרו לו עשרת הניסיונות, האזהרות שהוזהר לסור מדרכו הרעה. המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין מוסיף, על הפסוק "ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו", כתב רש"י, מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד. פרשה זו צריכה לעורר את האדם. אם בלעם הרשע, ראש וראשון לכל דבר שבטומאה, משתדלים בו מן השמים ועושים את כל העצות כדי שלא יאבד, על אחת כמה וכמה עושים בשביל כל יהודי כדי להצילו מן החטא. ועוד יש ללמוד, כי כאן בעולם הזה, משתנה הטבע ונשלח משמים שליח של רחמים להציל את האדם, אבל צריך לדעת שזה דווקא בעולם הזה, עולם של עשייה ובחירה, אבל לעולם הבא, נעשה האדם "חופשי" ואז נאבד הוא לגמרי בחטאיו. יסוד זה היה שונה רבי יצחק בלזר, בעולם הבא כבר לא נכיר את הקב"ה, ושלא נסיק ונלמד מהתקרבותו אלינו בעולם הזה לאשר צפוי לנו בעולם הבא.

    מֵאֹהֶל למשכן: משפט מרתק קראתי בשם המשגיח בישיבת מיר רבי ירוחם ליוואביץ זצ"ל, במאמר שנכתב לאחרונה לרגל 80 שנה לפטירתו. "אינני חושש מיצר הרע גדול" התבטא המשגיח "כמו מיצר הטוב קטן". נפילת האדם באה מתוך חולשותיו, רפיסותו, ודלות חיבורו הפנימי לקדושה. כאשר יצרו הטוב 'קטן' מצליח יצרו הרע לגבור ולנצח. הקב"ה מגלה "בראתי יצר הרע" ואף את גודלו ברא. תפקיד היהודי, תפקידנו כהורים ומחנכים להעצים ולהגדיל את יצר הטוב מיצר הרע. זאת באמצעות "תורה תבלין". ויטמין מְחַסֵּן ומציל. תבלין הוא דבר הנותן טעם. לא די בלימוד התורה גרידא להגדלת ולחיזוק יצר הטוב. על התורה להיות מתוקה בפה וערבה לנפש. המתיקות היא המעניקה עוז מול אשליות יצר הרע, הצבועות במתיקות מדומה. אנו מרגילים ילד לתורה, מתחילת דרכו, ע"י ממתקים לגוף ולנפש. ידועים דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק 'חלק' (פיהמ"ש סנהדרין) כי דרך המלמד הוא להעניק לתלמידו הצעיר 'תמריצים' עד שיזכה ללמוד תורה לשמה. בתחילה מעניק לו מיני מתיקה, תאנים, אגוזים ודבש. כשמתבגר הוא מטעים את הלימוד ע"י בגדים נאים ונעליים, בהמשך מעניק לו 'כבוד' ומעמד. חיזוקים הללו הם אמצעים ארעיים, אך הכרחיים. בלק בן ציפור מלך מואב רוצה 'לפתות את הקב"ה' שיתרצה לזממו לקללת בנ"י. בהדרכת בלעם הרשע בונה הוא שבעה מזבחות ועל כל מזבח מקריב שני קרבנות לה'. דבר זה חוזר על עצמו שלש פעמים בשלשה אתרים שונים. חז"ל לימדונו (נזיר כג) 'אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לִשְמָן, שמתוך שלא לִשְמָן בא לִשְמָן, שבשכר מ"ב (42) קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות'. בפועל, בלק כיבד את ה', לא מתוך דחילו ורחימו, לא ביקש קרבת אלוקים, אלא כמניפולציה נגד ה' ועמו. אך פעולה טובה משפיעה ושמורה. אין הקב"ה מקפח שכרו. נכדתו, רות, בת בנו עגלון מלך מואב, התקרבה ובאה לה' ולעמו. זכתה להיות אִמָהּ של מלכות. מכאן, ממעשה בלק הסב הבליח נר דוד מלכא משיחא. בא לשמה! "לעולם יעסוק אדם... שלא לשמה" איננה הנהגה של בדיעבד. הרמב"ם קובע שגישה זו הכרחית! עלינו לחולל דרכים יצירתיות כיצד לקרב כל אחד ואחד לתורה, כל אחד ב'שלא לשמה' שלו. התמודדתי השנה בת"ת עם נער מְאַחֵּר כרוני. ידעתי את אופיו שלחץ לא יפעל בטווח הארוך. כיבדתי אותו ומניתי אותו (כאילו באקראיות) על עדכון 'לוח ספירת העומר' בכניסה לת"ת. בתוך ההנחיות הבלעתי שיש לעשות זאת 'מיד בבוקר' כך שהילדים הנכנסים יראו את המנין היומי. פעולה זו הביאה אותו לת"ת מוקדם גם בתום ימי המ"טמונים. כַמַטְמוֹנִים תַחְפֶּשֶׂנָה! – בספה"ק (אור החיים הק' ועוד) נדרש הפסוק מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹ מִשְׁכְנֹתֶיךָ יִשְׁרָאֵל בדרך זו. הרובד הנמוך בעם - מכונה 'יעקב', הוא עדיין בבחי' יושב באהלים, מבנים ארעים. לימוד התורה עדיין ארעי בחייו. דרגה זו נאמרה ראשונה, כי זה השלב שכולנו עוברים ראשון, תקופת ה'שלא לשמה". בהמשך נזכה ללמוד תורה לשמה, אז קרויים בדרגה הגבוהה 'ישראל', כי התורה כבר קבועה בחיינו, בבחינת משכן בנוי ויציב. מַה טֹבוּ שניהם! הארעי יִקָבַע! רבי יוסי בן פזי זכה לתורה, כי רבו, רבי אבא, ידע היאך לקרבו 'מתוך שלא לשמה'. רבי יהודה הנשיא הציל את נכדו של רשב"י מרדת שחת ע"י פיתויים חיצוניים. בדרך זו הלך רבי יוחנן ועולם התורה זכה בריש לקיש. חובה עלינו לזכור, כי את יצר הרע הגדול לא נקטין רק כאשר נגדיל מולו את יצר הטוב, עד שיאפיל עליו. ימין מקרבת, מעמדי חלוקת פרסים מצולמים, תארי כבוד ותעודות הוקרה, הם 'התורה תבלין' סם החיים וְשִקוּי הנצח!

    "ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה גדר מזה" (כ"ב - כ"ד) סתם גדר של אבנים הוא. [רש"י]. מאי נפק"מ ממה היתה עשויה הגדר? מובא בספר "מעיינה של תורה" בשם ספר "תולדות יצחק", יעקב אבינו כרת ברית עם לבן, ולאות - הם עשו גל אבנים - "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה את המצבה הזאת לרעה" [בראשית ל"א - נ"ב]. הראשון שהפר את הברית היה בלעם, כאשר בא לקלל את ישראל, ולכן אל האבנים האלו נלחצה רגלו של בלעם ועשתה אותו חיגר [א.ה. כן כתב במדרש תנחומא בסוף פרשת ויצא, שהגל אבנים שבנו לבן ויעקב היה הגדר אבנים שנלחץ עליו רגלו של בלעם]. ולזה התכוון רש"י בציינו שהיתה זו גדר של אבנים, היינו, שהיה זה אותו גל אבנים ששימש אותו לברית שכרת יעקב אבינו עם לבן.

    "מה אקֹב" (כ"ג - ח') כותב בספר "ראה חכמה" המילים "מה אקב" הם ר"ת מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו, כי בזכות הברכות שבני ישראל מברכים על המצוות שמקיימים, אין הם ראויים לקללה אלא לברכה, וכן תיקן דוד המלך לומר מאה ברכות בכל יום להצילם ממגיפה ע"י הברכות. ועוד: האם אנו שמים לב למילים הנאמרות מידי בוקר ומתקיימות כמה פעמים בכל יום "אשר קדשנו במצוותיו", המחכים יבחין שבכל יום נוספות לו הרבה הזדמנויות של קדושה בכל מצוה, ומיכך נחכים ונידע שטוב להקשיב למה שאנו אומרים בכל בוקר בתפילות "לשם יחוד".

    "הן עם לבדד ישכון" (כ"ג - ט') כתוב במדרש [שמו"ר ט"ו], כל האותיות שבא"ב מצטרפות אחת לחברתה למנין עשר. א'- ט' = עשר, וכן ב'- ח', ג'- ז', ד'- ו', ורק האות ה' אין לה בת זוג לצירוף עשר, רק עם עוד אות ה'. גם האות נון אין לה צירוף למאה, אלא רק עם האות נון. י'- צ' = מאה, וכן כ'- פ', ל'- ע', מ'- ס', ורק הנון אין לו בת זוג. וזה הרמז כאן, "הן", כמו האותיות ה' ונ' שאינן מצטרפות למספר היסוד לשום אות אחרת, כך "עם לבדד ישכון", אין ישראל יכולים להתחבר עם שום אומה ולשון. אומר הגר"א מוילנא, גם כ' סופית (ך') אין לה בן זוג, כי ק' - מאה, ר' מאתיים, ש' = שלוש מאות, ת' = ארבע מאות, וגם האותיות הסופיות נחשבות לגימטריה, ולכן ך' = חמש מאות, ם = שש מאות, ן' = שבע מאות, ף' = שמונה מאות, ץ' = תשע מאות. מכאן ש- האות ץ'+ק' = אלף, ף'+ר' = אלף, ן'+ש' = אלף, ם'+ת' = אלף, האות ך' נשארת בלי בן זוג. אומר הגאון מוילנא, זה מה שכתוב בשיר השירים [א' - ט"ו- ט"ז] "הנך יפה רעיתי הנך יפה עינייך יונים הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה", אומר הקב"ה לישראל, "הנך", רק אותיות אלו, וישראל שאין להם בן זוג, עונים להקב"ה, "הנך יפה", רק אתה.

    "תמוֹת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (כ"ג - י') בהגדה של פסח "שרפי קודש" מביא, זקן אחד אמר לפני הרב הקדוש רבי יעקב מאיזיביצא, הלוואי ואזכה למות כיהודי כשר. גער בו: הלא זו היתה בקשתו של בלעם הרשע, "תמות נפשי מות ישרים", אבל יהודי צריך לשאוף לחיות כיהודי כשר.

    "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (כ"ג - י"ג) "קצהו", אומר הרבי מקוצק, בפרט ביחיד בישראל "תראה", יכול אתה לפעמים לראות חיסרון. ו"כולו", אבל בכלל ישראל "לא תראה", לא תמצא לעולם פגם וחיסרון.

    בשם רבי ישראל מרוז'ין אומרים, אפילו כשישראל חוטא, גם כשהוא בעומק התהום, עוד יש בו ניצוץ אלוקי, שביב אור של תשובה מהבהב בליבו, גם בשעת החטא "ה' אלקיו עמו". ויש אומרים, מי שאינו מדבר רע על ישראל ואינו רואה כל פגם ביהודי, סימן ש"ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", הוא נמנה על גדודיו של הקב"ה.

    יהודי ניגש אל מרן החזון איש זצ"ל, ודיבר עמו הרבה מאוד זמן על ענייניו. כשסיים את השיחה, התנצל אותו אדם בפני החזון איש על זה שהאריך מדי הרבה בשיחה, ואמר "אני מקווה שאין לרב קפידא עלי שהארכתי בשיחה הרבה זמן". ענה לו החזו"א, "אני לא יודע איך מקפידים, סחורה כזו של קפידא אינה מצויה אצלנו במחסן". החזו"א בכל דבר ראה רק את הטוב, וכשרואים טוב אין על מה להקפיד ולכעוס.

    באור החיים, הגמ' בפסחים אומרת, בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אומר האור החיים, שזו מציאות, שכל שנה בליל הסדר שהקב"ה מוציא אותנו מהמצרים שלנו, ולכן מוציאם בלשון הווה, שלא היתה יציאה אחת, אלא כל שנה ושנה הוא "מוציאם ממצרים".

    "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" (כ"ג - כ"ג) אומר האדמו"ר הראשון מסלונים, יגיע הזמן ששני יהודים יפגשו וישאלו אחד את השני "מה חדש", וייענה מיד "שמעתי היום חידוש גדול! כתוב בגמרא ש..." כלומר, בעתיד כששני יהודים ייפגשו, החדשות יהיו "מה פעל א-ל".

    "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (כ"ג - כ"ג- כ"ד) אומר ה"גדול ממינסק" רבי ירוחם פרלמן, כאשר יצאו כלל ישראל ממצרים, היו אומות העולם מלעיגים ומכחישים רוממותם ומעלתם של כלל ישראל, ושואלים "מה פעל א-ל". אבל "כעת" כבר ניכרת לעין כל מעלתם וגדלותם, "הן עם", "הן" לשון חידוש ופליאה, עם זה שהיה שבור ורצוץ, מוכה ומושפל, הרי במשך זמן קצר השיג דרגות מופלאות והתרוממות הנפש. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה", והרי כל מי שרואה משתומם ומתפלא איך זה שבתקופה כל כך קצרה התרוממו והגיעו לפסגות, אין זאת אלא "פעל קל".

    סיפר רבי ראובן קרלינשטיין, משגיח בישיבה פנה אל אחד הבחורים ושאל אותו, אתה מרוצה מהחברותא? "לא". איך המגיד שיעור? "גרוע". איך החברים בחדר? "קשה לי איתם". איך האוכל בישיבה? "מתחת לכל ביקורת". בקיצור, בחור שאף פעם לא מרוצה משום דבר. אמר לו המשגיח, למה אתה מקלל את עצמך בקללה של הנחש? הנחש, עפר לחמו - "אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר" [יומא ע"ה.], במקום שהנחש יהנה מכל המטעמים של המאכלים השונים, הוא מרגיש בכולם טעם אחד בלבד, ואם לפחות היה זה טעם ערב, ניחא, אבל הטעם היחיד שהוא מרגיש, בכולם טעם עפר. כך האיש שאין לו עין טובה, הוא לא יודע להנות משום דבר, הכל נראה לו שלילי, האיש הזה מקולל בקללת הנחש. יש שתי דרכים לעבור את החיים, אפשר לעבור אותם ב"אנחה", להאנח ולרטון על כל דבר, אך אפשר גם לעבור את החיים בחיוך, הכל טוב, הכל בסדר. איך אומר העולם? תחשוב טוב יהיה טוב.

    בספר "בוצינא נהורא" מסביר: אפשר לומר שהכוונה לפי מה שאמרו חז"ל פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. אם אדם מישראל מראה רצון כל שהוא לתשובה, פותח רק פתח קטן, פותחים לו מהשמים פתחים גדולים לקרבו ולהכניסו תחת כנפי השכינה. וזה הפירוש "אין פתחיהן מכוונים", הפתחים לא שווים ולא דומים זה לזה, בעד פתח קטן פותחים להם פתחים גדולים, בזה ראה בלעם עד כמה חשובים ישראל למעלה. [בשם האמרי אמת אומרים, שהסביר מהו המשל כפתחו של אולם. המשנה (מסכת מדות פ"ה מ"ה) אומרת, כל השערים במקדש היו להם דלתות, חוץ מהאולם שלא היו להם דלתות והיה תמיד פתוח. וזוהי הכוונה, אם יש לאדם זיק של רצון טוב, פותחים לו פתח שלעולם לא ייסגר.]

    "מה טובו אהלך יעקב" (כ"ד - ה') הגמ' בברכות [י"ז.] שואלת, נשים במה זוכות, מה שכרן, הרי אין להם מצוות תלמוד תורה. מתרצת הגמ', "ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה, וגם בהיותם אצלן הם טורחות ומשתדלות שיהיה לבעליהן ישוב הדעת ללמוד תורה. על הפסוק [שמות י"ט - ג'] "כה תאמר לבית יעקב", כתב רש"י, אלו הנשים. רמז לדבר בפסוק "מה טובו אהליך", מי נמצא באוהל, הנשים, "יעקב", ולכן הגברים יכולים ללמוד מתוך ישוב הדעת - "משכנותיך ישראל".

    "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" (כ"ד - ז') בספר "פניני דניאל" כותב, תיבת "מים" מרומזת ארבע פעמים בפסוק זה. "יזל מים", "וזרעו במים רבים", "יזל מים מדליו" ראשי תיבות מים, וגם "מדליו" בגימטריה מים, כי התורה מתפרשת בארבעה אופנים: פשט, רמז, דרש, סוד.

    "וירא פנחס בן אלעזר הכהן" (כ"ה - ז') ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא (קורא האיגרת הוא יפרשה). [רש"י]. שאלו את החידושי הרי"ם, אחרי שפנחס נזכר בהלכה וידע אותה, למה שאל את משה מה לעשות? מכאן ענה החידושי הרי"ם, שאם אדם רוצה לעשות מעשה רב כזה, אף שהוא כדין, בכל זאת צריך לשאול את רבו אם לעשותו.

    אברהם או בלעם?: עמית, איש תבונות, השמיע באזני, "מה בעצם ההבדל בין אתרוג לבין תפוז? למה מחיר התפוזים עומד על שקלים בודדים לשקית מלאה, ואילו האתרוג יימכר אף במאות שלקים ליחידה? הסיבה נעוצה במטרה! אדם קונה תפוז לצורך עצמו, על כן המחיר נמוך. האתרוג אינו נקנה להנאה, אלא לכבוד יוצרנו, לצורך גבוה, ולכן מחירו יאמיר". מה ערכה של עבודתנו בשדה החינוך? כיצד מעריכים 'למעלה' את מלאכתנו, היאך מתמחרים את עשייתנו? יתכן ובוחן כליות ולב חוקר ויודע מה בראש מעיינינו. האם עובדים בהוראה בכדי להתפרנס, או שאגב ההוראה מתפרנסים. האם החינוך וה'מלמדות' הם אמצעי להשגת שכר נאה + הטבות וחופשות, או שעבודת הקודש 'בראש'. בלעם זכה לנבואה, אך לא התעלה אלא איבד את עולמו. למדנו בין מידותיו הרעות כי היה בעל 'נפש רחבה', מחמד ממון אחרים. בלעם לא היה בעל עקרונות וערכים, הוא לא גילה נאמנות לאיש. סגד לממון והכסף ענה את הכל. פעם היה לצד האמורי בכיבושם את מואב, בהמשך סייע למלך מואב בניסיונו להצר לבני ישראל. אחר כך הציע את - שרותיו הנלוזים לבני ישראל עצמם במלחמתה בצורר המדיני! הכסף היה מוביל אותו, וסנוור את עינו השתומה. כשבלעם משכים לחבוש בעצמו את אתונו, קרא לעברו הקב"ה "כבר קדמך אברהם אביהם". המפרשים שואלים, וכי משום שאברהם אבינו עשה כן אף הוא, ימעט ערכו של בלעם? אלא, הקב"ה זוכר את ברית אברהם שהשכים לעקידה מרוב אהבת ה', ואף 'קלקל את השורה' וחבש בעצמו את החמור. נכון שבלעם משכים, הוא מגלה חריצות, אך הוא עושה זאת בעבור בצע כסף! אין הקב"ה מתפעל ממעשיו, לא ההשכמה ולא החבישה, כי כוונתו לממון! כיצד נבחר אנו מקום עבודה? האם השאלה הראשונה היא "כמה"? ברור שאדם זקוק לפרנסה בכדי שיעבוד במנוחת הנפש. אפילו הברכה המשולשת, ברכת כהנים, פותחת ומתחילה ב'יְבָרֶכְךָ' בממון, כי ללא קמח אין תורה (ראה 'ספורנו' שם), אך חובה לזכור שהממון חשוב כשהוא אמצעי לקדושה, כַף אַחַת עֲשָרָה זָהָב כאשר מְלֵאָה קְטֹרֶת! – לגאון הרב יעקב קמינצקי באו מלמדים שביקשו 'היתר' להשבית את הלימודים, כי לא שולם שכרם. השיב בסיפור, "בילדותי, בעיר סלבודקא, היה אדם שתפקידו היה לצעוק בקול גדול כשפורצת דליקה. בעל קול חזק היה, ניצב על גזוזטרה גובהה, ושומר שלא תהיה העיירה חלילה למאכולת אש. בבית המדרש היה יושב בכותל מערב. כילד, הרהרתי לעצמי, הרי איש זה 'חשוב' מאוד! מדוע לא הושיבוהו ב'מזרח'? ארע, והקהילה נקלעה לקשיים, לא שילמו ל'כָרוֹז האש' את שכרו. בו ביום הפקיר את משמרתו בקריאה "שהכל יישרף". הבנתי שהוא אינו 'חשוב' באמת! הבה נראה כיצד מורים שונים מחליטים על בחירת מקום עבודה: יש הנמשך לת"ת עם סגל הוראה איכותי, וחפץ הוא לשמש במחיצתם. יש שמוותר על סביבת עבודה המותאמת לרוחו ולנפשו, רק מתוך שבת"ת אחר יש חופש בערב שבועות ובל"ג בעומר. יש מלמד שיעדיף חיידר מסוים כי שם המנהל או המפקח ידריכו וילוו לאורך השנה, והאחר יבחר 'את ככר הירדן כי כולו משקה' כי בת"ת פלוני עושים יום גיבוש לצוות הכולל מנגל וטיול ג'יפים. טיול הוא נחמד, וחופש בל"ג בעומר הוא לעתים חלק ממציאות החיים אך אין אלו בראש! המצהיר בבחירתו "מלא – בית כסף וזהב" משפיל את ערך עובד ההוראה, הופך את 'מלאכת שמים' לג'וב כלכלי, ונמצא כבוד שמים מתחלל. מתלמידיו של אברהם אבינו אנו! אברהם נתברך בכסף, אך לא אהב את הכסף, הראייה זה היה לו כבד! וְאַבְרָם - כָּבֵד מְאֹד בַמִּקְנֶה בַכֶסֶף וּבַזָהָב... אמנם זקוקים לפרנסה, אך לא נעשה עיקר לטפל. כשנשקיע במלאכת שמים, גם אם השכר הכלכלי לא נראה במלואו, נסמוך 'קצת' על הקב"ה, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כח לַעֲשוֹת חָיִּל (כתרגומו). לא ניתן ל'עובי דינר' להחשיך בעדנו. בנינו רואים את יחסנו לממון. רואים ולומדים 'מה קודם למה', וזה כלל גדול בתורה!

    לקראת ימי "וקוֹוֵי ה' יחליפו כוח": פורסם בשנת תשע"ב בימים אלו ב"מרוה לצמא" סיפור, אודות בת צעירה כבת 8 שבאה לבי"ס לטיול שנתי בלי אישור מהוריה, ושלחוה הביתה להביא אישור, ונותר עד זמן הטיל כחצי שעה, אמה היתה בעבודה, אולם היא סברה שאביה נמצא בבית בשעה זו, וכשנכנסה הביתה שמעה את אביה מבעד לדלת לומד גמ' בנעימות, והיא עצרה! עם כל הלחץ שלפני טיול וכו', כך 5 ו10 דקות, והיא עומדת!! אחרי עוד שעה האב סיים והיא הֶחְתִימה אותו מהר, ורצה לבי"ס אבל כבר היה מאוחר, היא הפסידה... וכך היא חזרה הביתה בוכיה וכאובה, שאל אותה אביה: למה לא נכנסת הייתי חותם לך?! ענתה הילדה בתמימות: "לא חשבתי שיתכן להפסיק אבא מלימוד תורה בשביל טיול שנתי...". ובימים אלו ומי שקשה לו ללמוד בעצמו, חסר לו חשק או כוח וכדו', יש לו לכה"פ להחשיב ולשמוח בלימוד של יהודי אחר, הוא לומד עכשיו! תכבד את התורה של מי שכן לומד, תורה של יהודי בעולם מוסיפה קדושה גם לך!. סיפר אברך מבוגר, שעדיין עומד מול עיניו הסיפור ולא מש מזכרונו, בהיותו בחור צעיר בישיבה, ראה את מנהל הישיבה הגשמי, שהיה בעל בעמיו יהודי בעל המאה ובעל הדעה, ולא היה בן תורה בעצמו כלל, ועכ"ז שם לב איך שיום אחד הוא עלה לישיבה למעלה להיכל ביהמ"ד, הציץ פנימה ונשאר לעמוד ביראת כבוד, כך עמד שם דקות ארוכות, עד שראה שבחור מסוים שעבורו הוא המתין פסק ללמוד, ואז הזדרז ורץ אליו ומסר לו מעטפה שהיה צריך למסור לו וברח החוצה, אמר לי המספר: מחזה זה נחקק בליבי, ראיתי מה זה כבוד לתורה, יהודי לומד - לא מפריעים לו!.

    כמה פעמים אתה עורך קניות לשבת במכולת ומתלבט האם לקנות מוצר זהה במחיר זול יותר או לא?... כמה פעמים אתה מתלבט אם לתרום לכולל וישיבה או לחסוך את הכסף?... אמת, שזהו ניסיון כמעט לכל אדם, אלא שכבר אמרו רבותינו: "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת, יום טוב ותלמוד תורה, שאם הוסיף – מוסיפין לו". כל הוצאה לכבוד שבת או לכבוד התורה אינה כלולה בסכום הנקצב עליך להוציא, אלא ה' מבטיח להחזיר לך את כל הכסף בחזרה. וכל שעלינו לעשות הוא להאמין בכך ולעשות זאת!. סיפר הרה"ג ראובן גולן שליט"א: "מעשה מרתק שמעתי בשם אחד מראשי הכוללים בארץ, וכה היו דבריו: "ב"ה זכינו לכולל אברכים צדיקים העמלים בתורה יומם וליל. את אחד האברכים הלומדים אצלנו, מכיר אני אישית כי הינו חי בצמצום רב עם משפחתו, וכי הם מחשבים כל שקל שנכנס ויוצא, ובלבד שיוכל הוא לשקוד באהבתו הגדולה בתורה הקדושה. אשתו עובדת, אך ההוצאות רבות. אלא, שעם כל זאת, מעיד הוא כי רואה הוא בחוש כיצד ה' מפרנס אותו מעל הטבע בכל פעם מחדש. והנה, בחודש חשון האחרון, ניגש אליי אותו אברך מבוייש ונבוך, ושאלה בפיו: "ברצוני לשאול את הרב האם נהגתי כשורה במעשה שאירע לי". האברך אחז בידו גמרא חדשה ומפוארת שקנה, ואמר: "הרב יודע כי מצבי הכלכלי הינו דחוק, אך אין תלונות, ב"ה רואים את ישועת ה'. אלא, שאמש, הלכתי לחנות הספרים על מנת לקנות גמרא, אך 'יצרי' תקף אותי ובמקום לקנות גמרא זולה ופשוטה, קניתי גמרא מהודרת ומפוארת שביידי ב-100 ₪ יותר, מרוב אהבתי לתורה. ושאלתי: האם נהגתי נכון או שמא הייתי חייב להתפשר על גמרא זולה?". התפעלתי מאד ממסירות נפשו, והשבתי לו: "אל דאגה, כבר קבעו רבותינו ואמרו: "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ולימוד תורה, שאם מוסיף – מוסיפים לו", הרי לך שאם הידרת בקניית הגמרא, ישלם לך ה' זאת ממקום אחר, ולא תפסיד מכך כלל". האברך שמע את דבריי ושמח מאד. למחרת, בעת אשר נכנסתי אל הקודש פנימה אל מרן הרב חיים קנייבסקי שליט"א, עם שני תורמים לכולל, על מנת שיעתיר עליהם ברכה, הוספתי לבסוף לשאול האם עניתי נכון לאברך בשאלתו אמש, או שמא היה לו לנהוג אחרת. מרן הרב קנייבסקי שמע זאת והשיב בשמחה: "ענית נכון. אדם צריך שתהיה לו גמרא יפה, כי בכך הוא ילמד יותר טוב, ויש בזה משום 'זה אלי ואנווהו'". שמחתי למשמע הדברים, אלא שאז, כשיצאנו מביתו הקדוש, פנו אליי שני התורמים בהתפעלות ואמרו כי הם מתפעלים עד מאד מאברך כזה שעם כל מצבו, הוא משקיע בתורה, וכי רוצים הם לקחת חלק בקניית הגמרא שלו. כל אחד מהם שלף שטר והעביר לי על מנת למסור לאותו אברך ולזכות להיות חלק מלימוד תורתו. התרגשתי מאד לראות כיצד ה' החזיר לאברך את כל הכסף שהשקיע בגמרא, ממש כהבטחת רבותינו בתלמוד, אלא שהמעשה לא נגמר... באותו יום, כאשר חזרתי לירושלים, ישבתי ליד חבר וסיפרתי לו בהתרגשות את כל השתלשלות המעשה עם אותו אברך. אותו חבר התרגש מאד מהסיפור ושלף לי 100 ₪ למסור לאברך. נדהמתי והוספתי זאת לשטרות של התורמים. למחרת, הייתי באסיפת הורים, ואז המלמד של בני סיפר לי מעשה על ר' חיים קנייבסקי. נהנתי מהמעשה וסיפרתי לו אף אני את המעשה שאירע לי עם אותו אברך ואת שאלתי לרב חיים קנייבסקי. המלמד התרגש מהמעשה ושלף לי 100 ₪ להעביר לאברך כשהוא אומר שהוא רוצה זכות להשתתף בתורתו של האברך הזה. איזו השגחה מופלאה. למחרת העברתי לאברך את כל הכסף בהתרגשות, והוא נעמד בפני האברכים ואמר: "לדעתי הישועה הזאת שגילגל לי ה' עם כל הכסף, הוא רק בזכות שבתחילת השבוע תרמתי לכולל מעשר מההכנסות שלי, למרות שאינם גדולות, ולכן זכיתי לכזו ברכה, וכן כדברי רבותינו שכל המוסיף להוצאות שבת ולימוד התורה, הקב"ה מחזיר לו זאת עד השקל האחרון". "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה חוץ מהוצאות שבת ויום טוב ותלמוד תורה, שאם מוסיף – מוסיפין לו, ואם פוחת – מפחיתין לו". ה' מנהל את העולם ומשגיח, והוא המשלם שכר טוב ליראיו!.

    כלל בידינו: "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת", רק אדם שעמד במשך חייו בניסיונות, התגבר על תאוות וקשיים, השתדל בקיום המצוות, הוא זה הזוכה לראות את חסד ה' האופף עליו במשך חייו, ואף לעתיד לבוא יזכה הוא לראות בשכר הרב המגיע לו. סיפר הרב נחום דיאמנט שליט"א: "היה זה לפני כמה עשרות שנים, בזמן קום המדינה. יהודיה אמריקאית שהיתה מבוגרת מאד, התרגשה ושמחה עד למאד לשמע כי בארץ ישראל הוקמה מדינה בה מתגוררים יחדיו יהודים רבים, החיים תחת שלטון יהודי. אותה יהודיה אמריקאית היתה בעלת הון רב, וכאות תמיכה תרמה היא מיליוני שקלים מידי שנה לצבא, בכדי לשמור ולהגן על העם היהודי היושב בארץ. כך עשתה שנה אחר שנה. פעם אחת, ביקשו ראשי מערכת הביטחון לכבדה ולערוך טקס כבוד לכבודה, כאות הוקרה על תרומתה החשובה מידי שנה, ועל כן היא הוזמנה לסיור כבוד בארץ. מיד כשהגיעה ארצה היא התקבלה בכבוד גדול על ידי ראשי המינהל והצבא, אשר ערכו לה סיורים בבסיסים וחיילות שונים, ואף הראו לה טנקים ונשקים רבים שנקנו בכספים שתרמה. לסיום, התכבדה התורמת באירוע יוצא דופן ומיוחד, והוא: צפייה באימון מיוחד וסודי של אחת מיחידות העילית החשובות ביותר של הצבא. התורמת נעמדה על אחת הגבעות וצפתה בלוחמים עורכים אימונים קשים ומפרכים. כיצד הם מתגלגלים וזוחלים בתנאי שטח קשים, שאף גרמו לכמה מהם להיפצע ולמעוד. בסיום הטקס, פנה שר הביטחון של מדינת ישראל אל התורמת ושאל אותה כיצד היא מרגישה אחר כל מה שראתה באותו יום. התורמת לא הסתירה את התרגשותה ואמרה: "התפעלתי והתרגשתי מאד מדברים רבים שראיתי, אך דבר אחד היה קשה לי מאד לראות, ולמענו אני מוכנה לתרום עוד מיליון דולר ובלבד שתשנו אותו". "על מה גברתי מדברת?", שאל שר הביטחון בבהלה. "אני מתחננת שתיישרו את השטח ללוחמים המסכנים המתאמנים בתנאי שטח קשים, ובגלל כך הינם נופלים ונחבטים, ואף נפצעים. ולשם כך, אני מוסיפה מיליון דולר". מי שזוכר, באותה תקופה, דבריה התפרסמו בכל הארץ, ומדינה שלימה לגלגה ללא סוף על דבריה של התורמת התמימה שלא הבינה דבר אחד: חייל ולוחם שמיישרים בעבורו את השטח, לעולם לא יהפוך ללוחם עז ומיומן. דווקא תנאי השטח הקשים, ודווקא המעידות והנפילות הם אלו המכשירות והופכות אותו להיות מוצלח וחד. רק דרך קשה ועמידה בניסיונות מולידה אדם מוצלח. "אך האמת היא", חותם הרב דיאמנט, "כי רבים מאיתנו דומים לאותה תורמת. לכל אחד יש ניסיונות ותנאי שטח קשים שמזמנים לנו מן השמיים, וכל זאת רק בכדי לחשל אותנו ולפתח בנו את האמונה והבטחון בה'. ואנו, במקום להתמודד מול הניסיון ולהתחזק באמונה בה', אנו בוחרים לבכות ולהתחנן שמישהו יישר לנו את הדרך, וכי רק שנזכה לחיים קלים. עלינו לזכור, כי דוקא הניסיונות ששולח לך הבורא – הם האימונים הטובים ביותר להפוך אותך ללוחם ולזכות בחיים טובים ומאושרים. )'בארה של תורה'( במקום לנסות רק לחפש אחר סגולות וישועות, ננסה תוך כדי להבין שזהו ניסיון שמנסים אותנו מן השמיים, אשר כולו נועד לטובתנו, ואם נקבלו באהבה ונחזק את שריר הביטחון בה', נזכה לגדול ולפרוח ב"ה.

    כלל ופרט וכלל כשבלעם מבין שלא יצליח לקלל, נאמר וַיִּשָא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַרְא אֶת יִּשְרָאֵל שֹׁכֵן לִּשְבָטָיו וַתְהִּי עָלָיו רוּח אֱלֹקים. גם בעינו הַשְתוּמָה רואה, ברוה"ק. מה רואה? מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב. ראה מעלתם שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה נגד זה, אין האחד מסתכל לתוך אהל חברו. וכי אין אצל גויי הארץ כאלה ש'כל אחד חי לעצמו', אדרבא! בנכרים אין ערבות, אין הדדיות, חיים כפי העולה על רוחם ללא חשבון וללא כלל. ומה מיוחד רואה הוא בעם ישראל? אלא, השבח של מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מתחיל בפסוק הקודם, וַיַרְא אֶת יִּשְרָאֵל שֹכֵן לִשְׁבָטָיו. חיים במשטר ובמסדר קבוצתי. כֵן כפופים לכללי חברה. כֵן מיישרים קו עם השבט והקהילה. אך עם זאת, בתוך אהלו חי כל אחד על פי הנתונים האישיים והדרישות הייחודיות שיש בו ובביתו הפרטי. את זה משבח בלעם וברך! כשרואה את היחיד משתלב ברבים, תיאום של כלל ופרט, ללא פריצות מוסכמות אבל עם רגישות ל'צרכי האהל' וַתְהִי עָלָיו רוּח אֱלֹקִים. בחברה תקינה ישנם קווים מנחים, אך לא גדרות תיל. בכל חוג וקהילה מטפחים סגנון ואפיון. זה חשוב ומתבקש. כל עוד שנזהרים מכפייה ו'משטרת מחשבות'. הללו פועלות לטווח קצר בלבד. הלחץ והדחק מזמינים זליגה ונשירה. הכלל חשוב ביותר, אך גם ליוצא מן הכלל יש מקום. הוא אינו 'יוצא' בִּמְכוָּן או חלילה מתוך מרידה והתרסה. הוא שונה! כַבְדֵהוּ! שתף אותו 'כמות שהוא'. כשמכבדים את השונה מסייעים לו להשתוות ולהשתייך. – הברכה 'שאין פתחינו מכוונים', היא על ראייה 'דו סטרית'. מבחוץ לא מציצים פנימה, וגם אנשי הבית אינם מתפעלים יתר על המידה מהנעשה בחוץ. די לסגידה לכללי 'כולם'. על הורים לחשוב מה טוב לילדיהם, גם אם זה לא לפי כולם. אם זה ילד שזקוק למסגרת לימודית ייחודית או לטיפול מיוחד, אין 'לקבור' את עתידו מחשש 'מה יאמרו'. נביט בקרב כותלי ביתנו וקירות ליבנו, בשתדלות לא לסתור קווי קהילתנו, ועם דעת תורה נעשה ונצליח. ישבתי השנה עם הורים שלא שלחו את בנם הפעוט ל'גן שפתי' למרות המלצה מקצועית, מתוך החשש 'מה יאמרו'. אמנם קיימת חברת מזון מובילה בהכשר הבד"צ בשם מיה. אך חברת מי"ה מה יאמרו הבריות אינה כשרה! הילד הפסיד שנה של התפתחות וקידמה, מחשש 'מה יאמרו'. בבגרותו יתקשה בהגייה, ישאל, מה יענו לו הוריו? החכמה היא לשלב את ראיית הכלל מול הפרט ואת הפרט בקרב הכלל, לבל יסתרו אלה את אלה. בדרך כלל נדרשת התייעצות תורנית, נטולת נגיעות, בכדי להגיע לאיזון הנדרש. לחברה איכותית דרושים בודדים מעולים, ומאידך, איכות הבודדים מתעלה באמצעות כללי החברה ומעלתה. ניתן להמליץ דברי רבי ישמעאל בברייתא די"ג מידות "מכלל שהוא צריך לפרט, מפרט שהוא צריך לכלל". יסוד זה מלמדנו הלל הזקן באומרו (אבות פ"א יד) אִם אֵין אֲנִי לִי לדאוג לצורכי האישיים והייחודיים מִי לִי. ומאידך גיסא, וּכְשֶאֲנִי לְעַצְמִי לבד, ללא גב קבוצתי וחברתי מָה אֲנִי... הקב"ה, בורא העולם כולו ובתוכו בורא נפשות רבות וחסרונן, חפץ בשוויון בין שֹכֵן לִּשְבָטָיו לבין מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ – יַעֲקֹב. מסופר שעיתונאי ביקש לראיין מלחין נודע, שלחניו זכו לתהודה עולמית. המלחין הקשיש הזמינו שֶיֵשֵב לצדו באולם בשעה שניגנו קונצרט מוזיקלי שכתב. בתום המופע עמד הקהל והריע לביצוע המרשים, ואילו המלחין עצמו ישב בשורה הראשונה כשפניו חתומות, מביט במנצח ובתזמורת ולא רווה מהם נחת. העיתונאי תמה "מדוע אינך מתפעל כמו כולם? זה היה נהדר!" השיבו המלחין "כתבתי יצירה זו עבור 15 כנרים, נכחו על הבמה 15 . חָסֵר כנר אחד!". הלה מתעקש "מי הבחין? זה היה נפלא גם כך!" משיב המלחין "לי זה חסר! לציבור רגיל אין הבדל, אך באוזני המקצועית חשתי חֶסֶר של תווים בודדים!" כך הקב"ה, מאזין לכל תו ותו, שירת כל נשמה, המשתלבת... בתחילה ראה בלעם רק את 'קצה העם' וחשב שניתן לקללם. אך כאשר רואה את 'כולו' אזי וַתְהִּי עָלָיו רוּח אֱלֹקִּים, עלתה בליבו לברכם. המבט הכללי עם הפרטי, בהרמוניה מגבשת, מעניק הבנה אחרת, הבנה מבורכת.

    לכל אחד מאיתנו, לא משנה לאיזה עדה או חוג הוא משתייך, יש דבר משותף אותו אנו קובעים בביתנו, והיא: המזוזה. אלא, שרבים מאיתנו לא יודעים את רוממותה ומעלתה. "אמר רב הונא: הזהיר במזוזה - זוכה לדירה נאה" (שבת כג,ב). מסבירים בעלי המוסר כי אין רק הכוונה שעל ידי מזוזה מהודרת וכשרה בתכלית ההידור יזכה האדם שתהא לו דירה משלו, אלא הכוונה שיזכה שדירתו וביתו יהיו נאים בילדים בריאים ומוצלחים, בשלום בית, פרנסה מבורכת, שמירה והגנה, והכל בעבור הסמל של היהודי העומד בפתח ביתו והיא - המזוזה. סיפר הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א: "היה זה לפני כ-70 שנה. הרחק במדינת צרפת, התיישבה בסלון ביתה, אשה יהודיה, אשר כבר איננה צעירה, כשעיניה זולגות דמעות רותחות, בעודה כוססת את ציפורניה בדאגה ועצבות רבה. כבר שנים רבות שהיא סובלת ממצב בריאותה, אלא שעתה חרב עליה עולמה. לאחר ביקור אצל רופא מומחה בעל שם עולמי, אשר עבר על כל התיק הרפואי שלה, היא קיבלה הודעה חד משמעית: "גברת, על פי חוקי הרפואה – עד סוף ימייך לא יהיו לך ילדים". לא היה חסר לה דבר: ביתה היה גדול ורחב ידיים, ריהוט יוקרתי, נברשות מהשורה הראשונה, אך את הדבר העיקרי והאמיתי לא היה לה – ילדים רכים וחמודים שיקראו לה "אמא"... לחזור אל בית מלא בשמחה של שובבים קטנים המחכים לאוכל... אל הדבר אליו חיכתה כל כך הרבה זמן ותמיד האמינה שבסוף יגיע, כרגע היא התבשרה על ידי גדול המומחים כי הוא לעולם לא יקרה. רק לגבי מצבה הרפואי הסובלת ממנו שנים נתן הרופא תקוה ואמר: "על ידי ניתוח מורכב נוכל לשפר את המצב הבריאותי ממנה היא סובלת כבר שנים, אך ילדים לא יהיו לך לעולם". בעודה שבורה ורצוצה, התקשרה היא מיד אל קרוב משפחתה החי בארץ, ר' משה אהרון בוים, המתגורר בבני ברק ושפכה לפניו את ליבה על מצבה, כשהיא מוסיפה לבסוף בקשה ואמרה: "מקובלנו מדורי דורות, כי הזקוק לרפואה וישועה הולך לבקש את ברכתם של צדיקים. אנא, למעני, כנס אל גדול הדור, מרן ה'חזון איש' ובקש ממנו שיזכיר את שמי לרפואה וישועה, מפני שאיני יכולה לחיות כך, חרב עליי עולמי". ר' משה בוים ששמע את מצבה הנפשי הקשה, לא השתהה לרגע, וכבר באותו יום הגיע אל ביתו של החזון איש, ובעודו ממתין בתור, כתב הוא את שמה של האשה לברכה וישועה. והנה, בעת אשר הגיע תורו של ר' משה להיכנס אל החזון איש, קיבלו הרב בלבביות, וקרא את הפתק עם שמות הברכה. הוא הביט בפתק כמה רגעים ואז הרים עיניו ופסק: "אין לעשות ניתוח – מצבה של האשה יסתדר לבד, ואף בילדים הם גם יזכו בקרוב. אלא שכל זה תלוי בדבר אחד – מזוזות ביתם. אני מבקש ממך לצאת עתה אל ר' נחמן סופר, בעל חנות תשמישי קדושה בירושלים, תקנה ממנו 10 מזוזות כשרות ומהודרות ביותר, ללא פשרות והנחות. את המזוזות האלו תשלח מהר לביתה בצרפת שם יקבעו את המזוזות ובעז"ה יושיע הבורא". ר' משה בוים נעמד קפוא על מקומו, כזו בשורה וכזו הבטחה לישועה הוא לא ציפה ולא חלם. האם כל סבלה של קרובת משפחתו וציפייתה שנים רבות לילדים הולכים להתגשם והכל בזכות... מזוזה!. מי חלם ומי שיער?!... נרעד ונרגש אץ הוא אל ביתו והתקשר אל קרובת משפחתו השבורה וסיפר לה את כל הדברים. צמרמורת אחזה את גופה, והיא אמרה: "אכן יש בביתי עשרה פתחים בדיוק, בדיוק כמספר המזוזות שביקש החזון איש לקנות לביתי בלי ידיעה מראש". ר' משה בוים מיהר אל ירושלים שם רכש את עשר המזוזות המהודרות כדברי ה'חזון איש' ושלח אותם מהר לצרפת. המזוזות נקבעו בקדושה וטהרה, והבלתי יאומן... לא איחר מלהגיע. לאחר זמן קצר בלבד התבשרה האשה בבלתי יאומן – עומדת היא לחבוק בן זכר, ואף כאביה העזים התקופים אותה שנים נעלמו כלא היו ללא שום ניתוח מסובך, והכל בכוחן של מזוזות מהודרות וכשרות ביותר. עשרות שנים לאחר מכן, העמידה האשה את ילדיה המבורכים אל מול המזוזות, וסיפרה להם ברגש כיצד אותם מזוזות היו הפתח לישועה הגדולה והגעתם לחיים. המזוזה היא הברכה של ביתו של אדם לפני הכל, בה כתובות ברכות רבות, ביניהם: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" – אריכות ימים ושנים, בריאות טובה, פרנסה מבורכת, הכל בזכות המזוזה שביקש בורא עולם מכל יהודי לקבוע בפתח ביתו, אשר היא השמירה וההגנה עליו ועל כל בני משפחתו. וכבר אמרו חז"ל (מנחות מג:): "כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, ציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים. והם המלאכים המצילים את האדם מן החטא, שנאמר, "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". ובזכות מצות מזוזה נשמר האדם וכל בני ביתו מן המזיקים. ולכן כותבים על המזוזה שם "ש.ד.י", שהוא ראשי תיבות: "שומר דלתות ישראל". שווה להשקיע כמה מאות שקלים במזוזה איכותית מסופר ירא שמיים, ולזכות לראות איך כל ענייני החיים מסתדרים על הצד הטוב ביותר: בבריאות, הצלחה, פרנסה, והכל בעבור הסמל של היהודי!.

    כתב ה'כסף משנה' (רבנו יוסף קארו זצ"ל): "כאשר המזוזה כתובה כתקנתה חופפת שמירת ה' יתברך על הבית". הוסיף על דבריו רבנו 'המרדכי' וכתב: "מובטח אני שכל בית המתוקן במזוזה כהלכתה אין שום מזיק יכול לשלוט בו". וכבר הבטיחו רבותינו בתלמוד ואמרו: "הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה".

    בימים הקרובים הכוללים 3 שבועות ויום [יז תמוז - ט' אב, (וכנגדם 22 ימים של שמחה מ-א' עד כ"ב תשרי)] אנו מצפים לביאת המשיח ביותר ציפיה מכל ימות השנה, והם ימי חשבון נפש, וראוי להתפלל שתהיה באפשרותינו לנצל את החשבון כראוי בין אדם למקום בכלל ובין לחבירו בפרט, אם מצפים לישועות - בדרך כלל אם מבקשים בתפילה - יש חסד מאת ה' להיזכר בעניינים שבין אדם לחבירו ומגיעים לדעת את מי לפייס, לבקש על זיכרון זה ולהודות על מה שנזכרים ובוודאי להודות על הפיוס שבוודאי יגרום לישועות. (יש המונים את ה22 ימים: 8 פסח, 2 שבועות, 2 ר"ה, 1 יו"כ, 9 סוכות ושמ"ע. [- יש המונים ימים אלו כ"א ימים ללא יום ט' באב שהוא מוגדר "מועד", ועל כך אמרו א"ך טוב לישראל, וימים אלו יש בהם הכנה לימים השמחים, וגם בימים אלו אפשר להתקרב])

    הדשא של השני ירוק - אבל בשלך, הדשא מתחת לאפור הוא ירוק עם אוצרות מרהיבים יותר, והוא רק נסתר מהאחרים.

    להגיב באותה צורה הן בהפסד והן בניצחון - זה הישג חשוב ונצרך.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ilan p ו-בעיקר להודות2 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מירי וייס-שור
    דברי תורה נפלאים!!
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה