הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
עשתונות
עינים אפתיות יש לו לזלמן, עיניים שאין כמוהם בשביל לבטאות את האתנחתא האינסופית בה הוא שרוי. זלמן, או כפי שמכונה הוא: "זלמלה" ידוע בשערים באדישותו לכל מאורע והתרחשות, לב דומם. מבע סתום. תנוחה קרה וריקנית הוא משדר ביומיום. בכולל ובעבודה, ברחוב ובבית מדרש. לא אחת היו שואלים אותו לפשר הרוגע המופתי שהוא שרור בו, הוא לא מבין כלל מה הפליאה. הוא בטוח שזה הכי טבעי בעולם. זה מציאות, ככה זה הולך, היה משבר את אוזני חבריו המתלהמים.
סובביו לפעמים מתלהמים על עצם שלותו. לדוגמא, החברותא ירמיוהי ניתן במזג חם, הוא כאב את כאב החטופים, ושמח בהיבחרו של טראמפ. הוא הצמיד את שפורפרת הטלפון בשביל לשמוע את ההודעות השימחה בקו, הוא לא ניתק מיד כששמע את השם המתארס, הוא הקשיב לכל הפטפטפת הנשרכת להודעות מסוג זה. נשאב להתרגשות. ידע גם לכעוס. אבל כל יום בשעת הלימוד עם זלמן, לא היה יכול לאפק את פיו, לא הצליח שלא להפריח משפטי תמיהה. לא הצליח לכלוא את עשתונותיו לנוכח חברו הנינוח, זלמלה. המרחף בעולם קסום. נדמה היה ממעוף הציפור, כי זלמלה חי בעולם מקביל ומקסים. שט לו ברוגע, על מי מנוחות. חי באטמוספרה של אורגינליות היברידית. ללא סולר ובנזין. הכל מאופק מובן מאיליו.
התמהגותו המופתית של זלמן היתה לצנינים בעיני מכריו, הם ראו בו כפסימי ומנותק. בני ביתו אף התרעמו על האדישות שהוא הפגין. היה קשה למעשה בלתי אפשרי, להוציא אותו משלוותו. גם אם הציקו לו, והציקו לו, לא היה הוא מתרעם כלל וכלל. הרי שבזמנים כתיקונם זהו תכונה מבורכת וחיובית. אדם שאינו רגזן ומתלהם, הרי הוא חי יותר בקרבת השם. אבל, אצל זלמן, זה היה מוגזם. כך העידו כולם. ההבנה הזו נתחדדה ביתר שאת באותו יום, באותו צהריים בכולל של הרב פלס.
שיגרה מבורכת אפפה את הכולל, הציבור התאסף כבכל יום לישיבה מתמשכת על ספסלי העץ, ברחוב טוראי בביה"כ אמונת חוסן. החברותות התחילו את הלימוד, וזלמן, שהספיק להופיע בזמן הרגיל, הלך להכין לו קפה. בוחש את מצרכי התמהיל הידוע, טועם ומשפר. משהגיע למתכונת הטעימה לו, התחיל לנוע יחד עם הכוס הרותחת לכיוון המקום שלו. הוא צעד מעדנות, כשבכפות ידיו לפותה כוס מהבילה של קפה רותח. כך הוא מתקרב אל הטור שלו, ו.. תאונה. הרב יגאל שהתרומם בשביל לעמוד על סברתו, מתנגש בעוצמה עם כוס הקפה. הכל נשפך הישר על חליפתו החדשה של יגאל. הציבור עוקב ומתבונן, שום תו בשריריו של זלמן לא נעו. הוא סב על עיקבותיו. הכין קפה חדש, וחזר עם ממחטות. לא התנצל או התלהב כלל.
הצורה הזו, הבינו כולם. היא שיא של ניתוק. שום התנצלות או שיח בעניין, כלום. הרי שהוא אינו כי אם איש נטול רגשות הוגנים. איש מוזר בהחלט. כל זה לא הפריע לחברותתו להמשיך ללמוד איתו, וכן ליגאל להתעשת, להוריד את החליפה ולחזור ללימוד. הוא הבין שלא יצא לו כלום מלצעוק, זלמן הינו אטום לב. אדיש ומופניו. ערשו ערש ברזל. ליבו אטום כפלדה. זה האיש והבן אדם. אטימות של שיגרה. הרי שאין טעם להעיר לו או להסב את תשומת ליבו, פשוט כי אן לו את הלב, ועל תשומה מי מדבר .
היו אלו שניסו את עצביו, הם עיצבנו אותו. ניסו להוציא אותו משלוותו. יש אנשים שרוגע משבש אותם, הם חייבים שכולם יהיו בטרפת. יש גם את האלו שסתם כך ששים אלי עקשן, אוהבים לערער על גבולות השלווה של זלמלה. אבל הוא עומד בנסיון. אותם אנשים, פעם ביזו אותו. פעם השפילו את קהילתו. היו שהגדילו ועשו מעשה של דחיפה. אבל, הוא בשלו, הוא וארש פניו. וכן התנהגותו המתוכנתת, הרגועה והנינוחה. כולם בטוחים היו, עד שלא טרחו למצוא עוד סימוכין. כי לזלמן אין רגש, פשוט אין. הוא נטול רגש. נטול שרעפים כלשהם. זה האיש וזהו.
עינים אפתיות יש לו לזלמן, עיניים שאין כמוהם בשביל לבטאות את האתנחתא האינסופית בה הוא שרוי. זלמן, או כפי שמכונה הוא: "זלמלה" ידוע בשערים באדישותו לכל מאורע והתרחשות, לב דומם. מבע סתום. תנוחה קרה וריקנית הוא משדר ביומיום. בכולל ובעבודה, ברחוב ובבית מדרש. לא אחת היו שואלים אותו לפשר הרוגע המופתי שהוא שרור בו, הוא לא מבין כלל מה הפליאה. הוא בטוח שזה הכי טבעי בעולם. זה מציאות, ככה זה הולך, היה משבר את אוזני חבריו המתלהמים.
סובביו לפעמים מתלהמים על עצם שלותו. לדוגמא, החברותא ירמיוהי ניתן במזג חם, הוא כאב את כאב החטופים, ושמח בהיבחרו של טראמפ. הוא הצמיד את שפורפרת הטלפון בשביל לשמוע את ההודעות השימחה בקו, הוא לא ניתק מיד כששמע את השם המתארס, הוא הקשיב לכל הפטפטפת הנשרכת להודעות מסוג זה. נשאב להתרגשות. ידע גם לכעוס. אבל כל יום בשעת הלימוד עם זלמן, לא היה יכול לאפק את פיו, לא הצליח שלא להפריח משפטי תמיהה. לא הצליח לכלוא את עשתונותיו לנוכח חברו הנינוח, זלמלה. המרחף בעולם קסום. נדמה היה ממעוף הציפור, כי זלמלה חי בעולם מקביל ומקסים. שט לו ברוגע, על מי מנוחות. חי באטמוספרה של אורגינליות היברידית. ללא סולר ובנזין. הכל מאופק מובן מאיליו.
התמהגותו המופתית של זלמן היתה לצנינים בעיני מכריו, הם ראו בו כפסימי ומנותק. בני ביתו אף התרעמו על האדישות שהוא הפגין. היה קשה למעשה בלתי אפשרי, להוציא אותו משלוותו. גם אם הציקו לו, והציקו לו, לא היה הוא מתרעם כלל וכלל. הרי שבזמנים כתיקונם זהו תכונה מבורכת וחיובית. אדם שאינו רגזן ומתלהם, הרי הוא חי יותר בקרבת השם. אבל, אצל זלמן, זה היה מוגזם. כך העידו כולם. ההבנה הזו נתחדדה ביתר שאת באותו יום, באותו צהריים בכולל של הרב פלס.
שיגרה מבורכת אפפה את הכולל, הציבור התאסף כבכל יום לישיבה מתמשכת על ספסלי העץ, ברחוב טוראי בביה"כ אמונת חוסן. החברותות התחילו את הלימוד, וזלמן, שהספיק להופיע בזמן הרגיל, הלך להכין לו קפה. בוחש את מצרכי התמהיל הידוע, טועם ומשפר. משהגיע למתכונת הטעימה לו, התחיל לנוע יחד עם הכוס הרותחת לכיוון המקום שלו. הוא צעד מעדנות, כשבכפות ידיו לפותה כוס מהבילה של קפה רותח. כך הוא מתקרב אל הטור שלו, ו.. תאונה. הרב יגאל שהתרומם בשביל לעמוד על סברתו, מתנגש בעוצמה עם כוס הקפה. הכל נשפך הישר על חליפתו החדשה של יגאל. הציבור עוקב ומתבונן, שום תו בשריריו של זלמן לא נעו. הוא סב על עיקבותיו. הכין קפה חדש, וחזר עם ממחטות. לא התנצל או התלהב כלל.
הצורה הזו, הבינו כולם. היא שיא של ניתוק. שום התנצלות או שיח בעניין, כלום. הרי שהוא אינו כי אם איש נטול רגשות הוגנים. איש מוזר בהחלט. כל זה לא הפריע לחברותתו להמשיך ללמוד איתו, וכן ליגאל להתעשת, להוריד את החליפה ולחזור ללימוד. הוא הבין שלא יצא לו כלום מלצעוק, זלמן הינו אטום לב. אדיש ומופניו. ערשו ערש ברזל. ליבו אטום כפלדה. זה האיש והבן אדם. אטימות של שיגרה. הרי שאין טעם להעיר לו או להסב את תשומת ליבו, פשוט כי אן לו את הלב, ועל תשומה מי מדבר .
היו אלו שניסו את עצביו, הם עיצבנו אותו. ניסו להוציא אותו משלוותו. יש אנשים שרוגע משבש אותם, הם חייבים שכולם יהיו בטרפת. יש גם את האלו שסתם כך ששים אלי עקשן, אוהבים לערער על גבולות השלווה של זלמלה. אבל הוא עומד בנסיון. אותם אנשים, פעם ביזו אותו. פעם השפילו את קהילתו. היו שהגדילו ועשו מעשה של דחיפה. אבל, הוא בשלו, הוא וארש פניו. וכן התנהגותו המתוכנתת, הרגועה והנינוחה. כולם בטוחים היו, עד שלא טרחו למצוא עוד סימוכין. כי לזלמן אין רגש, פשוט אין. הוא נטול רגש. נטול שרעפים כלשהם. זה האיש וזהו.
- בדברים מסוימים זה מבורך, בהחלט לטובה עניין הקרירות והבלתי התענינות. כך כמשל שעה שאורח בטעות התישב על מקומו. אחר היה מרמז בעדינות. ומשלא קם אותו ברנש היה מרעים וזועם, עד אשר יפנה אותו פולש את מקומו הקבוע. אבל אצל זלמן זה כמובן רחוק מאוד. הוא נעמד בקירוב, התבונן בשלווה באורח, במקומו לסירוגין. ליטף את זקנו בניחותא. ומשראה כי האורח לא מבין שזהו מקומו. הוא פשוט הלך למקום אחר, פשוט. לא צעק, אפילו לא הוציא הגה, יש מקום אחר אזי הוא שם. בלי הסברים והבעות. הלך. למקום פנוי. מובן מאילו.
