הדבר הראשון שבא לי לכתוב לך היא שזה ממש לא אשמתכם...
ואתת יודעת מה? גם אם כן לא מאוד יעזור להתבוסס ברגשות אשמה.... אבל זה לא.
זה קורה במשפחות הכי הכי הכי טובות. כולנו אגואיסטים, אצל הילדים זה פשוט חשוף יותר..
כן יכולה להמליץ לך על 2 כיוונים שכדאי לשלב בינהם,
קודם כל לבודד את ההתנהגויות שמבחינתך הם מחוץ לתחום ועליהם לעמוד בצורה יבשה.
ילד שמציק, מרביץ, וכו', הולך לחדר, לדוגמא,
אתה מתבלבל, בבית שלנו אין התנהגויות כאלה, לך לחדר ותחשוב על זה,
כשתרגיש שאתה מסוגל להשאיר את היצר הרע בכלוב שלו אתה יכול לבוא לומר לי.
השני זה הנושא של תקשורת.
אתה ילד טוב, אולי לפעמים יש דברים שלא נעימים לך או שהיית רוצה שיהיו אחרת,
יש דרך לומר את זה.
אם אתה מרביץ כי לא נעים לך עכשיו שאתה מרגיש שכולם התלהבו מאח שלך, טיפלת בבעיה שלך לבד, למרות שלא פתרת אותה, ועכשיו אני רק צריכה להעניש אותך, כי אין דבר כזה להרביץ משום סיבה.
אבל אם אתה בא ואומר לי שלא נעים לך, שאתה עצוב, שבא לך משהו, אני יכולה לנסות לחשוב יחד איתך.
ברור שזו רמת שיח מאוד גבוהה, אבל מניסיוני אם מקפידים עליה, חוזרים על עצמינו בסגנון,
מעוררים אצל הילד מודעות, אולי אתה מרגיש שאח שלך יותר מצחיק ממך?
זה בסדר להרגיש ככה, זה נורמלי, הרבה אנשים מרגישים ככה,
כל השאלה היא אם נותנים להרגשה הזו להרוס לי בלב ולהדליק אש שורפת וכואבת, או לנסות לד-ב-ר.
עוד לא נתקלתי בילד ששיח כזה בשילוב הגבולות ההתנהגותיים הברורים, לא קידמו אותו והרגיעו,
ופגשתי ילדים ופגשתי ילדים מורכבים מאוד.
מקווה שיעזור לך קצת....
מלא הצלחה!