סיפור בהמשכים מה שאדם עושה... (סיפור קצר בן 4 פרקים)

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים:)
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.

כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.

ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.

כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.

זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.

כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.

החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.

השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.

הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.

"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.

"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.

אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.

"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.

"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"

שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.

"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".

בום.

"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.

"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.

"תודה לך".

אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.

בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.




אומרים שאני חברה'מן.

לא ברור לי אם זהו שבח או גנאי, או סתם ציון עובדה.

מבחינתי כל דבר שמייחד אותי על פני השאר, מתקבל בברכה.

כמות הצומי בעולם הזה מוגבלת, ואנשים נלחמים לקבל פרוסה ממנה. ומאז שנפתחו שערי המדיה השונים להציג בפנינו חלקים גדולים יותר ויותר של העולמות הקרובים והרחוקים, ההמונים נעשים יותר ויותר אפרפרים בעינינו. וקרב הישרדות ניטש על כל קמצוץ ייחודיות אפשרי. הקרב הוא קשה ואכזרי, גם אם הוא מתנהל ברובו מתחת לסף התודעה.

לכן אני שמח על כל מאפיין שיכול להרים את ראשי מעל הזרם האפור, ולמשוך אלי תשומת לב. בין אם זה טוב או רע, אולי זה שאני גבוה, שיש לי נמשים, או שאני חברה'מן.

הצורה הכי מקובלת להתבלט במגזר שלנו, היא כמובן, בלימוד. אבל עבורי זה מחוץ לתחום. זהו שטח שבו אינני מסוגל להגיע לאיזשהו מעמד.

כי בלימוד התורה אפשר להצטיין או בבקיאות או בלמדנות. בשביל בקיאות צריך זיכרון טוב או כושר התמדה ועדיף גם וגם. לי את שניהם אין.

וכדי להיות למדן צריך להיות מאלה שמתעמקים ומתווכחים וכותבים ומחדשים. ואילו אני, יושב ליד גמרא, קורא קטע. אם מובן - טוב. אם לא - מסתכל קצת במפרשים וברגע שמוצא פשט, ממשיך הלאה. אין לי סבלנות לגישה של "בוא נראה מה אפשר לעשות כאן עוד", שונא לחפור מתחת לדברים הפשוטים ולנסות לזעזע אותם, לשם מה זה טוב בכלל.

אז את המרץ והתושייה שלי אני מפנה לכיוונים טכניים יותר, לארגן לסדר להכין לבצע. בקיצור הטייטל שלי הוא, חברה'מן.

מי שמשתמש היום במילה "חברה'מן" זה אומר משהו על הגיל שלו.

החברים שלי בכולל משתמשים במונחים מודרניים יותר כדי לתאר אותי. חברה'מן, קורא לי רק הראש כולל.
כמו שהוא עשה אתמול אחר הצהרים, כשהבאתי לו את חשבונית הניקוי-יבש של המגבות.

"שב רגע, ר' דב", הוא הצביע על הכסא שמולו, "אתה הרי חברה'מן. אולי יש לך רעיון איך אפשר לעשות שהכולל יהיה, איך לומר..." ידיו נעו במעגלים בניסיון להביע משהו שלא הצלחתי להבין. האברכים באים והולכים, ואין שום..." אצבעותיו כמו לשו בצק דמיוני, בכוח רב.

גיבוש, חשבתי. זו המילה שהוא מחפש. אלא שמן הסתם אינו מכיר אותה.

"דיבוק חברים", אמרתי.

כף ידו חבטה על השולחן, "בדיוק!" קרא בקול.

"דיבוק חברים" חזר ואמר לעצמו, מלא סיפוק על התגשמות המושג המעורפל שהציק לו, לתוך שתי מילים מדויקות וממצות.

הווילון שמאחורי ראש הכולל, פירפר גלים גלים. כי מאוורר הרגל שנע בקשת איטית, הפנה אליו כעת את פניו.
אחר כך עבר המאוורר לשחק בזקנו של ראש הכולל. והווילון חזר להתיישר, עדיין רועד קלות, כמו אוגר כוחות לקראת הסיבוב הבא.

ואז בא תורה של הגמרא הגדולה הפתוחה על השולחן, דף אחד התרומם, ביצע ריקוד קטן ומפותל באוויר, ואז התהפך באוושה לצד השני, כשדף נוסף שמתרומם מיד בעקבותיו, נעצר באצבע ראש הכולל שנחתה עליו וממשיך לזמזם ולרטוט במרדנות.

"אפשר לארגן שיגידו חבורע'ס", שלפתי קלף ידוע.

"בתוספת מלגה? אני לא בטוח שאצליח להשיג תקציב ל..."

"בלי שום מלגה".

"נראה לך שהאברכים ירצו?" שאל ראש הכולל, מתבונן במאוורר הבודק את עמידות צווארוני חולצתי.

"בוודאי שירצו, מי לא אוהב להשמיע את עצמו. להציג לאחרים דבר שהוא יצר. מימוש עצמי".

"מישמוש מה?" הפנה אלי ראש הכולל את אזנו, מניח יד מאחוריה.

"הוצאה מהכוח אל הפועל", הסברתי, "זה משהו שאנשים משתוקקים לו".

המאוורר התייאש מהצווארון שלי וחזר לרשרש את המסמכים שעל השולחן בזה אחר זה, הפך עוד דף בגמרא הגדולה, השתעשע מעט בזקן הלבן ולבסוף הגיע שוב אל מה שנראה כי הסב לו את העונג הרב ביותר - הטרדת הווילון.

"אנשים משתוקקים להגיד, זה נכון, השאלה הקשה היא, אם יש כאלה שמסוגלים להקשיב". אמר ראש הכולל, שידע דבר או שנים על טיבם של אברכים.

"אני אארגן קבוצה של, נניח, חמישה אברכים, בשביל התחלה. שכל שבוע אחד אחר מוסר חבורה לפי תור.
אמת שלאף אחד אין סבלנות להקשיב. אבל אדם אומר, אני מוכן להקריב ארבע הקשבות תמורת אמירה אחת".

"תמורת אמירה אחת, שאני יודע שאף אחד לא מקשיב אליה?!" פקפק ראש הכולל.

"לי כן יקשיבו! כך חושב כל אחד". אמרתי בחיוך.

הראש כולל הצטרף לחיוך. "נו ר' דב, רעיון טוב הצעת. אני באמת חושב שזה יפתח בין האברכים...אה..." הוא שילב את אצבעותיו שוב ושוב.

אינטרקציה, זו המילה שהוא היה זקוק לה, אך מכיוון שלא מצאתי לה תחליף, אמרתי בפשטות, "אני אארגן את זה בעזרת השם" וקמתי ממקומי רגע לפני שהמאוורר חזר אל טווח צווארוני.

המשך יבוא בעז"ה

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה