מחכה לשמוע אותי

[נחמי פורתא]

שלום לכולם,

מעלה לכאן סיפורון קצר,

יותר מאשמח לשמוע את הערותיכם,
ומתנצלת מראש, במיוחד מ @מ. י. פרצמן - על הטעויות בלשון ודקדוק שלבטח תמצאו, תהיו בטוחים שזה לא נובע מזלזול באינטליגנציה שלכם.

מחכה לשמוע אותי

מוצאי שבת חורפית במיוחד,

מרגישה קצת רע עם אנחת הרווחה שיוצאת לי מעומק העייפות והתשישות,

נכון ששבת נקרית יום מנוחה, אבל כרגע, מנוחה זאת המילה האחרונה שהייתי מדביקה לשבת שזה עתה הוצאנו.
חמישה בנים רצופים, ב"ה תודה לקל, בריאים ושלימים, אך גם וכמובן - מלאי מרץ ושובבים.

כל השבת לא הפסיק לרדת גשם, כך שהיינו ספונים כולנו - זוג הורים וחמישה ילדים מתוקים - בבית הקטן והחמים.
לפי הסיפורים שאני קוראת מדי פעם, זאת אמורה להיות חוויה מענגת במיוחד לאם ולבנים גם יחד,
לשבת ליד נרות השבת, להתחמם לאורם ולהקשיב ברתק לסיפור שאמא מספרת.

בפועל, המציאות היתה שונה לחלוטין, במשפט הראשון של הספר: "חנני היה ילד צדיק במיוחד" - שימי הזיז את יענקי, שהסתכל על ארי, שעצבן את שרולי, שדחף את שלוימי - והלך לו כל הקסם של סיפור לאורם המופלא של נרות השבת.

באמת שניסיתי להיות סבלנית, אפילו בניתי תכנייה לשבת בבוקר, ומי שהתפלל יפה קיבל סוכריית ג'לי אדומה, אבל בסיומה של השבת - מצאתי את עצמי מרוקנת כוחות ומרגישה צורך דחוף להתמלאות במשהו, ולאו דווקא בשינה.

בעלי שהבחין במצב הנואש, הציע את עצמו ברוב נדיבות לשמרטף על החבריה, ואני - מתעלמת מהררי הכלים, מהבגדים השבתיים שזרוקים באמבטיה ומהבלאגן באופן כללי - יוצאת מהבית במטרה ללכת לאיבוד עד למקום המפגש.

וכך אני יוצאת לרחוב השקט...
אחרי שבת מלאה ברעש - השקט עוזר לי להצליל את מחשבותיי.
אני הולכת בלי כוון מוגדר, האוויר רטוב אחרי יממה רצופה של גשם, ואני נושמת עמוק ומרפה.... נושמת עמוק ונרגעת...

תוך כדי השיטוטים, מגיעה לפארק גדול וריק, ספסל חום עתיק ומזמין כמו מחכה שם רק בשבילי.

נכנסת, מתיישבת על הספסל, נושמת מלוא ראותיי אויר לילה קריר, מרפה ממרוץ החיים הרגיל ומתחילה לדבר לאבא שלי...

יודעת שעכשיו תורו של המצפון לצוף משום מקום ולנסות להרוס את הרגע,
כי איך את לא מתביישת להתלונן כשיש לך כל טוב?

אבל אני מרגיעה את עצמי, כי אני הרי יודעת שאבא רוצה לשמוע אותי, ואותי כולל את החלקים היפים שבי, וגם את אלה שפחות זוהרים.

ולכן אספר עכשיו על השבת שעברנו,
על החלקים היפים שהיו וגם על אלה שטיפה אכזבו,
על התוכניות שתוכננו, ועל התוכניות שבסוף לא התממשו...
אבקש כוחות לקבל את המציאות באהבה ובשמחה, לדעת אילו חלקים ניתנים לשינוי ואילו - להשלמה....

הרוח נושבת ומלטפת את פניי בעדינות... מאי שם עולה צליל של כינור מייבב... ואני נמצאת במימד אחר,
מרגישה את אבאלה' ממש לידי, מקשיב לכל הגה שיוצא מפי, כי הוא הרי כל כך מחכה לשמוע אותי...

וכבר יש לי תקווה לשבוע החדש, וכבר יש בי שמחה לשבת הבאה,
כי מישהו תמיד הולך איתי, מקשיב לי, נמצא איתי ומבטיח לי את עזרתו.

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

נהניתי (והזדהיתי)
מכאן-

ללכת לאיבוד עד למקום המפגש.

הסגנון הלך לי קצת לאיבוד
וגם, חם נורא עכשיו, אז אולי שבת של קיץ?

 

[נחמי פורתא]

הסגנון הלך לי קצת לאיבוד

אשמח אם תוכלי לפרט יותר - מצד זה שזה לא מתאים לקטע הקליל של ההתחלה?

 

[מ. י. פרצמן]

סיפור מקסים, אמיתי ומרגש.
האמיתיות שבו שובה. הלב שמדבר.
הכתיבה מעניינת ומאוד יחודית. אהבתי.

אה, והייתי רוצה לכתוב "אין צורך להתנצל", אבל דווקא אהבתי את ההתנצלות. תודה