בס"ד
"אני לא יכולה לחשוב כשאתה מסתובב סביבי ככה!"
"אבל זה עוזר לי לחשוב על כל מיני רעיונות!" רוני לא עוצר מלנוע. "איך את בכלל רואה אותי זז?"
"שומעת. אם אתה כבר עומד, תביא לי את התרמיל".
"איזה תרמיל?"
"שלידך".
רוני שולח יד, נתקל בגוש מרשרש שיכול בהחלט להיות תרמיל, זורק אותו לכיוון המשוער.
התרמיל נוחת על ראשה של שיר בחבטה. "רוני! אם היה קורה משהו למוח שלי, מי היה מוציא אותנו מכאן?!"
"המוח שלי", הוא מחייך מלוא פיו, מסתכל על התקרה בעיון.
"איך בדיוק?" היא התרעמה, "עם כן ציור? עם מקל ניצוח? עם חלומות הזויים?"
"ועם עיפרון וסרגל?" התגרה בה, "ועם מחברת משבצות? מספרים ודיאגרמות?"
"בטח שאפשר! ועכשיו", היא מגישה לו את הטלפון שלה, "תאיר על התרמיל אני לא יכולה לכתוב כלום בחושך הזה".
רוני לוקח את הטלפון, מדליק את הפנס, מכוון לעברה.
"טוב", אומרת שיר לעצמה יותר מאשר לרוני, "יש פה ספר, אקדח ושעון", היא מוציאה את החפצים, מניחה על ידה. "מה אני אמורה לעשות עם זה?! אם רק היו לי פה עט ומחשבון!"
"נו, בטח יש פה איזה קוד שצריך להרכיב", רוני בוחן את הספר. "הספר לא רשום בעברית".
רוני מעיפה מבט. "לטינית קלאסית". היא פוסקת במחי רגע.
"אולי יש עוד מקום בחדר שיש בו לטינית?" רוני מתרומם, עובר על הקירות עם הפנס. רגלו נתקלת במוט מעץ, הוא ממש את העצם העלום, מגלה שזה כיסא. "יש פה רצף מספרים", הוא פולט, מובס.
שיר מזנקת לכיוונו. "זה לא סתם רצף", היא מוכיחה אותו. "אתה לא רואה שיש פה שלוש סדרות, אחת אחרי השנייה?"
"לא. אבל יש פה קודן", הוא מצביע מעל הכיסא, מחווה עם הפנס.
"כמה מספרים?" היא עניינית.
"שלושה".
עיניה של שיר ניצתות. "אז בטח הקוד הוא הקפיצה האקספוננציאלית בין סדרה לסדרה!"
פיו של רוני נעווה. "זה מגוחך!" הוא מתרחק, "אני לא מתכוון להיות עמוד התאורה שלך! אנחנו בחיים לא נצא מכאן ככה. אני מתכוון לפעול בדרכים שלי".
"בהצלחה. רק תחזיר לי את הטלפון", היא מושיטה את ידה קדימה.
הוא מגיש לה את הטלפון. "את לא מבינה, אנחנו צריכים לצאת מכאן בעזרת רמזים שיש בחדר! איך בכלל הצלחת להכניס טלפון ותיק!?"
"התרמיל היה כאן, ראיתי אותו כשנכנסתי והמפעיל אמר לנו לעצום עיניים".
"לא עצמת?"
"לא, זה מטופש. לא מבינה למה אמא ואבא בכלל חשבו שהבזבוז זמן הזה יעניין אותי".
"אותי הוא מעניין". רוני מושך בכתפיו.
"אותך". היא אומרת בטון רב משמעות. "ולגבי הטלפון, זה לא שיש בידוק ביטחוני בכניסה או משהו, פשוט הכנסתי לכיס".
"את יודעת שהמפעיל שומע אותך".
"שישמע", היא מעקמת את אפה. "אדון מפעיל! אם אתה כבר שומע, אז אני אשמח לצאת מכאן".
"זה לא יעבוד! אנחנו צריכים לצאת מפה לבד!" הוא מתיישב על הכיסא, מתסוכל.
"האור נדלק!" שיר ממצמצת בעיניה, בוחנת את החדר.
"ראית?" עיניו מוארות, "הפתרונות צריכים להיות בהישג יד, מתוך פריטים שבחדר, בלי עזרים חיצוניים או חישובים מיותרים".
היא לא עונה לו, אחרי עשר שניות נשמע קליק קטן, רוני קופץ. "מה זה?"
"החישובים המיותרים של אחותך פתחו את הקוד".
"צירוף מקרים. מה זה פתח?"
"כספת בצד השני של החדר".
רוני ניתר לכספת. "יש פה שלושה כדורים. בטח צריך להכניס אותם לאקדח ולירות אותם". הוא מתכופף ומרים את האקדח, שולח על הדרך מבט סביב. "הנה! יש מפה של כדור הארץ על הקיר, שמת לב שהיא עגולה? שבאמצע שלה יש חור קטן?"
שיר מביטה במפה. "מטרה כאילו?"
רוני יורה כדור אחד בתשובה, מפספס.
"יש לך רק עוד שני ניסיונות". היא מתבוננת בספר שמצאו מקודם. "תדייק. מחר יש לי מבחן באלגברה ואני רוצה הביתה".
רוני מכוון את האקדח שוב, פוגע. המפה נופלת ומאחוריה מתגלה צופן. "תביאי את הספר", רוני מצווה.
"לא רוצה. נמאס לי. אדון מפעיל!" היא צועקת, "אני לא יודעת מה רמת האיי- קיו שלך, ומהם תחומי העניין, אבל שלי לא כוללים חדרים מהסוג הזה! אתה יכול להוציא אותי מכאן?"
רוני מסמיק למול התנהגותה של אחותו. "אהמ", הוא מכחכח בגרונו, מביט למצלמה, "חבר, זה בסדר גמור, אל תפתח, אנחנו מסתדרים ונהנים".
"אנחנו לא!"
"יודעת מה? אנחנו באמת לא מסתדרים, אבל רק כי אני תקוע איתך כאן! עם מישהו אחר היית יוצא כבר מלפני שעה!"
"הכל בסדר שם?" קולו של המפעיל מתעניין.
"לא!" מכריזים שניהם.
"למה?"
"כי הכל פה צפנים מעצבנים וקודים מלאים במספרים!" רוני מטיח. "אפס יצירתיות!"
"כי הכל פה חידות חסרות הגיון!" שיר לא נותרת חייבת. "ואין לי ראש לשטויות האלה, שלא מבוססות על שום דבר מוצק! מדעי! לוגי!"
"לא יודע מה אתכם ילדים", המפעיל מצחקק, "נראה לי שהפתרון נמצא אצל שניכם, ביחד. בהצלחה".
...
הנושאים החמים
