הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מכתב גלוי לגרפיקאית מהעיתון:
גרפיקאית נכבדה,
מן הראוי היה שאעצב את דברי ואקשט בציצים ופרחים בבואי לכתוב לאישיות אמנותית שכמוך. אבל זהו, שאני נרגזת מידי לחגיגיות הזו.
ראשית, לפני שאת בוכה על עבודתך המתישה, שאי תודה שהיום את יכולה לבחור גופנים בהקשה עכברית קלילה לעומת ה"בחור הזעצער" שהיה יושב בקיטון האפלולי, ולאור העששית המרקדת על הכתלים המפויחים היה שולף בעיניים טרוטות קוביית אות אחר אות ומסדר באצבעות שחורות מדיו משפט אחר משפט בתבנית. השגיאות של הדור ההוא, תוצאה של מלאכת כפיים סיזיפית הן הרבה יותר הגיוניות מהשחיטה שאת שוחטת את כתבותיי פרי עמלי והגיגי ומתובלת בהגיונות מרואיינים נרגשים מאוד.
מה אענה לאימא שלי שתחיה, שרצתה למצוא רק נחת אחרי שנים רבות שגידלה אותי בזעת אפיים, והנה גילתה בעיתון כי כתבתה של בתה מסתיימת במשפט חיוור, יבש ועבש, הא?
לכי כמעט תשבעי בדמעות, שכבוד הגרפיקאית קרעה מהכתבה הנהדרת את הפיסקה האחרונה- פיסקת המחץ המותירה טעם חזק, פיסקה שהקורא מהנהן בהשתתפות ונאנח בהסכמה ושוהה קלות בטרם יעבור לעמוד הבא.
אז למה, ריבונו, למה תקעת אותה, את פיסקתי המסכנה בבית כלא מלבני והוצאת אותה מהכלל ? מי יכול להבין בכלל מה עושה המשבצת הוורודה הזו מלאת המלל שם למטה?
ולמה בצבע וורוד נוראי כזה, למה?
ובכתבה ההיא שאת השאלה הכתרת בכותרת מודגשת בבולד צעקני, ולכותרת הנהדרה, המקורית בחרת בפונט דקיק כתשובה חיוורת ובלתי מובנת?
ועוד אחותי שקראה את זה אומרת לי: "לא נורא"... לא נורא? נורא ואיום. אחרי לילה של הגהות ויגע, אני טורחת ומכתרת את הקטעים בקריאיטיביות מבריקה והופס, כך הלכה לה כותרתי לאנחות.
אבל לו היתה זו רק ההתערבות ברגל גסה בתכני המופלאים בכל קנה מידה, החרשתי.
כי הבחירה בגופן הדקיק בו כתוב שמי בעליבות אי שם בקצה העמוד, מגלה כי הכרזת עלי מלחמת חרמה, ואת מזלזלת זלזול חמור ביוצר ההגון. על כך לא אנוח ולא אשקוט.
בלילה אפל ונטול ירח ישבתי והגיתי מהי האסטרטגיה בה אבחר להחזיר מלחמה שערה: האפקט של כדור בדואר, או מעטפת אנתרקס נראה לי ממש לא רלוונטי. מאז עידן הדואר האלקטרוני, הדוורים כבר מזמן יצאו לפנסיה. אז מה? חשבתי אולי לשלוח לך איזה סוס טרויאני במסווה תמים, ולהושיב אותך שעות כפולות מול מחשב איטי כמו חילזון אחרי הגשם.
אבל אז קיבלתי את ההודעה ממחלקת הנהלת חשבונות, ועל כן אני שוקלת לגרוס במגרסה תוצרת קונטרול זי, את כל הטקסט הזעפני לעיל.
ובכן, מתברר שמעבר לשליטה ולעצמה שבידי הגרפיקאית השולטת במילותיי לשבט או לחסד, כובד המצלצלים, שכלל לא מצלצלים ולא שוקלים כבר מזמן , תלוי כמובן בקונטרול טי.
כלומר: אם הגרפיקאית תטה לי חסד ותגדיל את האיור המלווה את הכתבה, הרי היא תשתרע (לא הגרפיקאית, הכתבה) על פני ארבעה עמודים במקום שלושה- ואז הרווח כולו שלי, שהרי אין שכרה של כתבה בגודל צנוע של שני עמודים לכתבה בעלת אותו מספר תווים, אבל מתפרשת בהרחבה.
לכן נראה לי שאשלח לך גרפיקאית נחמדת, זר וורדים ושושנים בתוספת המלצת עיצוב נחוצה: גרפיקאית יקרה, זכרי כי קהל הקוראים חובב דווקא עצוב מרווח, מלווה באיורים גדולים. זה נעים יותר לקריאה וכמובן -מקצועי הרבה יותר. ברור. תשאלי אפילו אותי.
ובכלל, את נהדרת, את עושה עבודה מצוינת!
רווחי , רווחי ונתרווח!
(פיליטון שלא אפרסם בשום עיתון, אבל ליתר ביטחון:"כל הזכויות שמורות")
גרפיקאית נכבדה,
מן הראוי היה שאעצב את דברי ואקשט בציצים ופרחים בבואי לכתוב לאישיות אמנותית שכמוך. אבל זהו, שאני נרגזת מידי לחגיגיות הזו.
ראשית, לפני שאת בוכה על עבודתך המתישה, שאי תודה שהיום את יכולה לבחור גופנים בהקשה עכברית קלילה לעומת ה"בחור הזעצער" שהיה יושב בקיטון האפלולי, ולאור העששית המרקדת על הכתלים המפויחים היה שולף בעיניים טרוטות קוביית אות אחר אות ומסדר באצבעות שחורות מדיו משפט אחר משפט בתבנית. השגיאות של הדור ההוא, תוצאה של מלאכת כפיים סיזיפית הן הרבה יותר הגיוניות מהשחיטה שאת שוחטת את כתבותיי פרי עמלי והגיגי ומתובלת בהגיונות מרואיינים נרגשים מאוד.
מה אענה לאימא שלי שתחיה, שרצתה למצוא רק נחת אחרי שנים רבות שגידלה אותי בזעת אפיים, והנה גילתה בעיתון כי כתבתה של בתה מסתיימת במשפט חיוור, יבש ועבש, הא?
לכי כמעט תשבעי בדמעות, שכבוד הגרפיקאית קרעה מהכתבה הנהדרת את הפיסקה האחרונה- פיסקת המחץ המותירה טעם חזק, פיסקה שהקורא מהנהן בהשתתפות ונאנח בהסכמה ושוהה קלות בטרם יעבור לעמוד הבא.
אז למה, ריבונו, למה תקעת אותה, את פיסקתי המסכנה בבית כלא מלבני והוצאת אותה מהכלל ? מי יכול להבין בכלל מה עושה המשבצת הוורודה הזו מלאת המלל שם למטה?
ולמה בצבע וורוד נוראי כזה, למה?
ובכתבה ההיא שאת השאלה הכתרת בכותרת מודגשת בבולד צעקני, ולכותרת הנהדרה, המקורית בחרת בפונט דקיק כתשובה חיוורת ובלתי מובנת?
ועוד אחותי שקראה את זה אומרת לי: "לא נורא"... לא נורא? נורא ואיום. אחרי לילה של הגהות ויגע, אני טורחת ומכתרת את הקטעים בקריאיטיביות מבריקה והופס, כך הלכה לה כותרתי לאנחות.
אבל לו היתה זו רק ההתערבות ברגל גסה בתכני המופלאים בכל קנה מידה, החרשתי.
כי הבחירה בגופן הדקיק בו כתוב שמי בעליבות אי שם בקצה העמוד, מגלה כי הכרזת עלי מלחמת חרמה, ואת מזלזלת זלזול חמור ביוצר ההגון. על כך לא אנוח ולא אשקוט.
בלילה אפל ונטול ירח ישבתי והגיתי מהי האסטרטגיה בה אבחר להחזיר מלחמה שערה: האפקט של כדור בדואר, או מעטפת אנתרקס נראה לי ממש לא רלוונטי. מאז עידן הדואר האלקטרוני, הדוורים כבר מזמן יצאו לפנסיה. אז מה? חשבתי אולי לשלוח לך איזה סוס טרויאני במסווה תמים, ולהושיב אותך שעות כפולות מול מחשב איטי כמו חילזון אחרי הגשם.
אבל אז קיבלתי את ההודעה ממחלקת הנהלת חשבונות, ועל כן אני שוקלת לגרוס במגרסה תוצרת קונטרול זי, את כל הטקסט הזעפני לעיל.
ובכן, מתברר שמעבר לשליטה ולעצמה שבידי הגרפיקאית השולטת במילותיי לשבט או לחסד, כובד המצלצלים, שכלל לא מצלצלים ולא שוקלים כבר מזמן , תלוי כמובן בקונטרול טי.
כלומר: אם הגרפיקאית תטה לי חסד ותגדיל את האיור המלווה את הכתבה, הרי היא תשתרע (לא הגרפיקאית, הכתבה) על פני ארבעה עמודים במקום שלושה- ואז הרווח כולו שלי, שהרי אין שכרה של כתבה בגודל צנוע של שני עמודים לכתבה בעלת אותו מספר תווים, אבל מתפרשת בהרחבה.
לכן נראה לי שאשלח לך גרפיקאית נחמדת, זר וורדים ושושנים בתוספת המלצת עיצוב נחוצה: גרפיקאית יקרה, זכרי כי קהל הקוראים חובב דווקא עצוב מרווח, מלווה באיורים גדולים. זה נעים יותר לקריאה וכמובן -מקצועי הרבה יותר. ברור. תשאלי אפילו אותי.
ובכלל, את נהדרת, את עושה עבודה מצוינת!
רווחי , רווחי ונתרווח!
(פיליטון שלא אפרסם בשום עיתון, אבל ליתר ביטחון:"כל הזכויות שמורות")
