איסתרק - הנסיך הקטן. שאינו מסתיים ב-אן
כוזר. ממלכה יהודית אגדית שספק התקיימה וספק לא.
ובכל זאת, אין ספק שבזכות הסדרה הזו — רבים משוכנעים שכן. העדויות הארכאולוגיות עדיין לא מאשרות את קיומה של ממלכה יהודית במזרח אירופה של ימי הביניים. הייתה ממלכה — ככל הנראה. האם היא ניהלה חיים לפי חוקי דת משה? על כך כבר אין הוכחה חותכת.
ומכאן — אל הסיפור עצמו.
הכתיבה – או כשהנוף משוחח בעברית צחה
אין הרבה כותבים כאלה בציבור החרדי. תענוג צרוף — גם בקריאה ראשונה וגם בקריאה חוזרת.
תיאורי נוף שכיף לקרוא, שימוש מדויק במשלבים — בהתאם למעמדות ולסיטואציה, סלנגים ומטבעות לשון במידה, ובעיקר: עברית יפה. סוף סוף — משפטים ארוכים, מורכבים, מנוסחים היטב, עם דיוק לשוני ושיטתיות סגנונית.
אני מרשה לעצמי לנחש שהעורכים הלשוניים לא עבדו כאן קשה במיוחד — זה פשוט בא לה טבעי.
האקספוזיציה – או ככה בונים עולם: שיעור בספרות ארכיטקטונית
יפהפייה. פשוט כך. היא מצליחה להכניס המון מידע בזמן קצר, באלגנטיות נדירה ובקצב שואב.
כבר בפתיחה יש לסיפור ניחוח כמעט אפי — מהדו־קרב באולם האימונים ועד שלהבת אלטיק "שתודלק הלילה בחצות" — טדדדם.
האפיות הזו מרגישה כהתגשמות של פנטזיית נסיכים ואבירים פרועה, כזו שאינה ניתנת למימוש במחוזות יהודיים "רגילים".
עבורי, היא הזכירה יותר מכל את הסיפורים על אלכסנדר הגדול. איסתרק שואב כנראה השראה מהדמות הזו ודומותיה ההלניסטיות (על אף צדקותו העל־אנושית בספרים הבאים, אבל לזה עוד נגיע).
כוזר עצמה — איננה רק תפאורה או הקשר גאוגרפי־היסטורי. היא דמות בפני עצמה: ממלכה חיה ונושמת, מלאה תככים, פוליטיקות, דרמות והיסטוריה עצמאית.
זהו פתיח בועט ומבטיח לעולם שיילך ויתרחב בהמשך, והסופרת מפליאה לבנות אותו: מעמדות, מטבעות לשון, מנהגים, אופנה, ארכיטקטורה — הכול בנוי היטב, מבפנים, באופן משכנע וקוהרנטי. לא נותר אלא להתפעל.
הדמויות – או כולן בשביל אחד. ואחד בשביל כולנו
ניתן כמעט למשש אותן, להריח את הקשרים המסועפים והטעונים ביניהן.
וכמנהגה של הסופרת — שמתחיל כבר כאן — הדמויות מתוארות באסתטיקה מפורטת עד לפרט האחרון, עד ששום דבר כמעט לא נותר לדמיון.
לצד זאת, מעניין לשים לב: כבר מהספר הראשון, איסתרק — גיבור הסיפור — אינו מתגלה כדמות אנושית בעלת עומק פסיכולוגי פנימי. הוא מתגבש יותר כרעיון, כפונקציה, כנער בשליחות ספרותית, מאשר כאדם שלם עם סתירות פנימיות.
הוא מרשים, מיוחד, נערץ — ובעיקר: בעל ייעוד.
נדמה שלא הקורא הוא זה שמתבונן בו ובוחן אותו בעיניו שלו. איסתרק הוא זה שמתבונן בעצמו — ואנחנו רואים אותו דרך עיניו. פשוט כי הוא נשלח להביע עבורנו תמה מסוימת.
וזו בחירה סגנונית עקבית: אף דמות אינה מתקיימת כאן כיישות נפרדת, אלא דרך קשריה והשלכותיה על דמויות אחרות.
האם זה אומר שהדמויות שטוחות או לא מעניינות? בדיוק ההפך.
כל דמות היא בצורה ובצבע — מהשוליות שבהן ועד המרכזיות שבהן.
אבל כולן, כמעט ללא יוצאת מן הכלל, מאופיינות ומקבלות את הפנים שלהן באמצעות מדדים יחסיים לדמויות אחרות.
ויוצא הדופן? איסתרק. פרוטגוניסט או לא? קשה לומר. כי הוא עצמו מאופיין לא ביחס למישהו מהסיפור — אלא ביחס אלינו. או, יותר נכון, ביחס לתהליך שהקורא אמור לעבור.
לא רוצה לעבור — אמור לעבור.
רעואל — הוא מה שאיסתרק אמור להיות.
מיכאל — הוא כל מה שאיסתרק לא.
אשר — הוא כל מה שאיסתרק אמור להתרחק ממנו, אבל בצעד מדוד.
יוסף — הוא מה שצריך להתרחק ממנו ויפה רבע שעה אחת קודם.
קנז — הוא היצר הטוב על כתף ימין של איסתרק, פלוס באג לא צפוי של סרקזם ברמת חומצת אמוניום.
קאה־היי — היצר הרע על כתף שמאל, עם פיצ'ר משוכלל של לשון חלקות וטוויסט של מוזיקה עכשווית.
כלב — בתפקיד המצפון הנוקב עם עיני הכלבלב התמימות. איזה קטע שקוראים לו כלב.
אפילו הדמויות הזוטרות שזורות כולן בקשרים הדוקים לדמויות המרכזיות — ואין כמעט אף אחת שמתקיימת "מחוץ" לרשת הזו.
זה חלק מהעיצוב של עולם כה קוהרנטי, בו לכל אחד יש תפקיד — אך לא בהכרח פנים.
זו בחירה אומנותית ומבנית מרשימה, עשויה לעילא, לפחות בספר הזה.
אבל בהמשך — וכבר לקראת הסוף כאן — היא מתחילה לטפוח על פני הקורא.
הלה — אשתו של יורש העצר, לא פחות — מקבלת גם היא תפקיד: מהדהדת הקול הפנימי הטוב, רק עם קול קצת יותר גבוה ונשי.
האם היא באמת מחדשת משהו לאיסתרק? ספק רב.
גם ריבוי הדמויות — עניין שמוזכר לא מעט — ראוי לציון.
לא כל קורא ירגיש נוח להחזיק ראש בעשרות שמות, רובם מסתיימים ב־אן (מחווה מרגשת אולי ליהדות פרס?).
אישית, לא סבלתי מקושי — הדמויות המרכזיות מובחנות דיין — אבל זו בהחלט תלונה לגיטימית, בעיקר למי שפחות רגיל לעולם בדיוני כל־כך צפוף.
העלילה והתהליך – או הנסיך הקטן עם הקולות בראש
העלילה נבנית בהדרגה, שואבת אל תוכה, מותחת כהוגן.
פירורי מידע נזרקים בזה אחר זה, מוליכים בזולת כמעט שקופה אל עבר זיהויו של הנבל הראשי — יוסף דיאלידאן (שר"י, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו ובלה בלה).
יש טוויסטים יפים בעלילה, חלקם לא צפויים. אם כי — את הנבל ניתן לזהות די מהר.
שרלוק הולמס זה לא, אבל הספר לא מתיימר להיות כזה. הוא לא שואל "מי עשה את זה", אלא "מה המשמעות של זה".
ובאמת, המשמעות לא חסרה.
הספר נוגע בתימות כבדות: מסחור של דת, צביעות שלטונית, פוליטיקה מלוכלכת, זאבים בעור כבשים עונדות טבעות יהלום.
הטיפול בנושאים הללו מנוסח היטב, לעיתים מבריק — אבל לא תמיד משרת את העלילה עצמה.
יש רגעים שבהם נדמה שהסיפור נמתח, מתפתל מעט, רק כדי להכיל את הדרשה.
כך למשל, כל תיאורי הבגדים היפים שמממן דיאלידאן רב־החסד לתלמידי הישיבה — לא מקדמים את העלילה, אלא מורחים אותה.
הם כן מקדמים משהו אחר: הבנה. הם יוצרים דמות. הם מאפשרים לקורא לזהות את הסכנה כשהיא עטופה בקטיפה ובתכלת.
אז האם זו הטפת מוסר? יש מי שיגידו שכן.
אני לא מסכימה. בעיניי זה זורם, אורגני, ובעיקר: קריא. רוב הזמן.
ובכל זאת — יש טעם לפגם.
ההתעסקות הדקדקנית כמעט במראן החיצוני המצודד של הדמויות, במיוחד אלה שאמורות לגלם מוסר, קדושה וסגפנות — קצת סותרת את עצמה.
הפער הזה, בין מראה לקדושה, לא תמיד נסגר. והנקודה הזו הולכת לחזור על עצמה לאורך כל הסדרה כולה.
ובין הגזרות האופנתיות לגזירות הפשרניות של דיאלידאן נשזר לו גם התהליך. כי הדמויות האלה — והן אכן הופכות ל"שלנו" — עוברות מסע.
לא קל להזדהות עם אלכסנדר הגדול, ובני־ברקי ממוצע לא אחז מעודו בחרב אימונים קהת להב, וקל וחומר לא בקשת כפולה.
אבל קל לאהוב אותן. או לפחות חלק מהן (לא את טור החמצמצה, אבל לגבי נשים — בהמשך).
הדמויות מתקדמות: מי בזריזות, מי בזהירות, מי בקשיות עורף ובדחיפות נמרצות באדיבות לשונו המושחזת של קנז המונדרי.
וכמו בכל הספרים, תהליכים נפשיים של שנים קורים פה תוך ימים.
אבל זה ספרים, וזה מה יש.
ובכל זאת, התהליך שעובר איסתרק — הוא כמעט אמין.
הייתי רוצה עוד נפילות, עוד ירידות ועליות.
הייתי מוכנה לסבול עוד מאה עמודים בשביל שזה יעבוד עד הסוף.
אבל זה עדיין עובד. קל להתחבר לזה.
קל לזהות את עצמנו ברגעים האלה: כשאנחנו מקבלים על עצמנו קבלה רוחנית, נופלים, קמים, מתבלבלים, נזכרים למה בכלל קיבלנו — ומבינים שלא הבנו כלום. ואז שוב.
אם יש רגע שבו ניתן למצוא באיסתרק קצת מעצמנו, פשוטי העם — זה הרגע שבו הוא קולט שהוא מפונק קטן וצבוע.
ושממש הגיע הזמן שיתאפס על עצמו, יניח לכל השטויות, ויחליט לאן הוא שייך.
לרחוב רבי עקיבא — או לשדרות רוטשילד. טוב, נו. לכוזר או לפלאט.
כולנו היינו שם, כשגילינו שאנחנו לא צדיקים וטובים כמו שחשבנו. או שאנחנו פשוט לוקים בצביעות ומשקרים לעצמנו בשביל הספורט.
זה רגע אנושי. אמיתי. אולי אפילו הרגע הכי טוב בספר הזה.
המיותר – או החתן התעלף, העלילה פחות
אוי, הלה הלה.
אסור לתאר את מראה פניה של כלתו הנאווה של עוצר כוזר הנערץ.
אבל אל דאגה: נמצא פתרון.
סצנה תלושה של התעלפות (סטייל: אני לא בחור חסון עם חינוך קרבי, הביאו לי את צלוחית מלחי ההרחה שלי), שמטרתה היחידה היא לסמן לנו בעדינות את יפעתה והדרה של הכלה המהוללה.
ואם לא קלטתם, יש גם הסבר מתמטי:
טור = אחותו היחידה של איסתרק (משני הצדדים, לא אחות למחצה, חלילה),
איסתרק = נער יפה תואר.
הלה = בת רנה = דמיון מבהיל לטור.
מ.ש.ל.
בקיצור — סצנה מיותרת עם שירות אזרחי אחד: להבהיר לנו שגם הפעם הדם הכחול של בית הביואר עבר לצד הנשי במשפחה.
סצנה מיותרת, מגושמת, ומהווה עוד נדבך בטיעון שהתחיל עוד בפני הארד המצודדים של הוד מלכותו,
אבל גם פותחת פתח לנושא טעון ומורכב שמקבל טיפול מורכב לא פחות לאורך הסדרה כולה:
איך אנחנו מציירים דמויות נשיות בספרות החרדית?
ספר כתוב כל כך יפה, מטפל במוקשים תמאטיים מורכבים, בונה עולם עשיר — ומצופה ממנו ליותר.
ולא, אני לא מדברת רק על חיתון נערות קטינות ושימוש בהן כמטבע עובר לסוחר.
זה, איכשהו, עוד מתקבל על הדעת כרוח התקופה ההיסטורית.
אני כן בוחרת לחרוג לרגע מהספר הראשון ולהביט לרוחב הסדרה.
כי דווקא כאן, בפתיח, יש דמויות נשיות חזקות:
אונמר, רנה — נשים עם עמוד שדרה, חשיבה עצמאית, נוכחות.
טור — שאומרת את דברה במצח נחושה, ולא מתרגשת.
וזה נראה מבטיח. כאילו יהיה פה מרחב נשי של ממש.
אבל לא.
ההבטחה הזו דועכת בקול ענות חלושה.
ככל שהסדרה מתקדמת, כל אותן נשים עוברות תהליך התמסדות שטוב להן וטוב לעולם.
לגברים שלהם יש מספיק בעיות ותככים על הראש, שתשבנה בוועדת הצדקה המלכותית בשקט.
מחוץ למוקד, בפאתי העלילה, מאחורי המחיצות.
והלה — היקרה, החיוורת, חסרת האופי — היא לא רק דמות חלשה.
היא הסימן המוקדם.
היא זו שמרמזת בשקט מה הולך לקרות לכל נשות כוזר.
כי גם כשהן חכמות — הן חייבות להתכופף.
גם כשהן נוכחות — הן נמדדות לפי רמת השתקתן.
זו אינה נאמנות היסטורית. זו אינה עקביות ספרותית.
זו פסיחה על שני הסעיפים:
או שמציירים עולם כמו שהיה באמת — בו נשים היו אנאלפביתיות ברובן ובלתי נוכחות ספרותית.
או שנותנים להן מקום — אבל עד הסוף.
לא רק בהתחלה. ולא רק עד שמחתנים אותן.
ועוד כמה מחשבות – או האם זו פנטזיה או פשוט היסטוריה בפרי-סטייל ?
כבר ציינתי שזהו סיפור עם ניחוח אפי בולט — וזה, לכאורה, דבר יפה.
אפיות היא כוח. אפיות היא סחף.
אבל היא גם מסגירה מקורות השראה.
ולא נעים לומר: האפיות כאן לעיתים משפריצה הלניסטיות קלאסית, במיטבה,
עד שנדמה שלא כוזר לפנינו אלא מקדש יווני.
אין הכוונה בביקורת להטיף,
אבל כשספר מוליך תהליך שלם סביב תמות העוסקות ברוחניות גבוהה,
בחידוד העדין של אהבת ה' לעומת מצוות אנשים מלומדה —
אולי מוטב שלא יישען על אסתטיקה של פסלי שיש, קרבות אבירים ושרוולי פעמון.
ובשולי השיחה, נשמעה שוב ושוב בציבור החרדי הטענה שמדובר בספר "פנטזיה".
טענה מוזרה, יש לומר — ולא מתיישבת עם כללי הז'אנר.
אין כאן עולם מקביל. אין ישויות פנטסטיות. אין חריגות מן הטבע.
זה לא פנטזיה חרדית. זו עלילה היסטורית.
הדמיון היחיד לפנטזיה הוא בבניית העולם:
עולם מלא, סגור, עם היגיון פנימי, אוצר מילים ייחודי, תלבושות,
מממטבעות פאררך נוצצים ועד אילפקות שזורות חרוזים.
עולם שבו גם הביטויים, גם התככים הפוליטיים וגם הדמויות — כולם משדרים קוהרנטיות.
אבל דווקא משום שאני טוענת בתוקף שזהו ספר על רקע היסטורי,
אני נדרשת לשאלה המתבקשת:
מה מהתיאורים כאן מגובה בתחקיר — ומה הוא פרי דמיון פרוע?
אין ספק שניכר כאן תחקיר עומק.
ומנגד — הסופרת לקחה לעצמה חירויות לא קטנות. ובצדק.
כי מדובר בכוזר: ממלכה שחלק נכבד ממנה הומצא מראש,
וכשאין ממצאים ארכיאולוגיים — יש מקום ליצירתיות.
אבל דווקא כשהכול פתוח — דווקא אז נולדות השאלות הכי נוקבות.
למשל:
למה, כשאפשר להמציא מחדש עולם שלם — בוחרים שוב ושוב לחתן נערות עם גברים כפול מגילן?
ולמה הדמויות ממעמד ביניים עוסקות בלבוש כאילו הן בארמון ורסאי?
האם אנשי המאה ה־8 במזרח אירופה באמת הקדישו זמן בסדר יומם לבחירת חפתים?
ההצגה האסתטית כאן קרובה הרבה יותר ללואי ה־14 של המאה ה־17 —
מאשר לשבטים נוודים־למחצה במאה ה־9.
לסיכום
ספר יפהפה. כתיבה משובחת. עלילה, דמויות, תהליך — עשויים לעילא.
ספר מודע לעצמו — לפחות חלק מהזמן. ושווה כל רגע של מאמץ לנסות לזכור מי האיש התורן ששמו מסתיים, שוב, ב־אן.
לא הייתי קוראת לו "ספר חובה" עבור קוראים.
אבל הוא בהחלט כזה עבור כותבים.
כך או כך, הוא תענוג. צרוף. לקוראים בכל גיל.
הנושאים החמים
