סיפור בהמשכים מסדרון אווירי

[א. פרי]

פרק 1.



אורית קראה ספר.

על הספה מונחים בגדים לפני קיפול, לצד אריזת חטיפים ריקה וכוס חד פעמית. הרצפה היתה סך הכל נקיה, פרט למספר שקיות ריקות מהקניה האחרונה במכולת, והשולחן התעטר בשאריות כלי הארוחה.
הבית של הוריו היה תמיד מסודר, ונתי לא ידע להעריך את זה, או להתייחס לסדר כמשהו שצריך להודות עליו.
אבל לאחר החתונה הוא נוכח לראות שכדי לחיות בסדר- צריך שיהיה מישהו שיסדר את הדברים, יחזיר למקום, יעביר מטאטא כשצריך, ואפילו ידיח כלים.
אורית השתדלה, סידרה פה ושם, אבל עשתה זאת כשהיה לה נוח או פנאי.
ניכר שלא משנה לה אם הבית מאורגן או פחות.
נתי רצה להתיישב על כסא פנוי, אבל שני הסוודרים שהיו עליו מנעו ממנו לשבת.
הוא צריך לפנות אותם.
"הספר מעניין?" שאל את אורית.
היא לא השיבה מיד, רק לאחר ששאל פעם נוספת, נשאה מבט מהספר וחייכה: "מאוד מעניין, מותח ממש".
נתי חש שהוא מרוצה, החיוך שלה עשה לו טוב.
מה הוא צריך יותר מזה?
הוא התכופף, הרים, סידר קלות את הספה ואפילו קיפל כביסה.
צלצול הטלפון לא הזיז את הגברת מהספר, נתי השיב לשיחה: "מדברים כאן מחברת "הזכויות כולן שלך, החובות שלנו", אפשר לדבר עם נתנאל הלל גרץ?"
"שלום וברכה, מדבר"
"לגבי הגשת בקשת קצבת נכות של נתנאל גרץ, הבקשה שלך התקבלה בביטוח לאומי, תצטרך להעביר לנו את האחוזים עליהם חתמת, כיצד תרצה להעביר לנו את הסכום?"
"הבקשה התקבלה?" שאל בפליאה קלה. כמה שנים טובות הוא מנסה לבקש קצבה נכות בגלל החרדות שלו.
"בחודש הקרוב יתקבל בחשבונך סכום נאה. אתה צריך להעביר לנו את חלקנו המוסכם".
"קודם שאקבל את הכסף", אמר.
"נתקשר אליך בהמשך החודש".
השיחה הסתיימה, נתי הניח את השפופרת, נתקל במבטה של אורית, היא הקשיבה לשיחה.
"קבלתי תשובה חיובית לגבי קצבת הנכות", אמר לה, "תחשבי על זה שבנוסף לקצבת בסיס לכל אזרח, החוק שהעברתי כשהייתי מנהיג האנרכיה, תהיה לנו נקודת התחלה סבירה לשלם שכירות ולהתחיל את החודש".
" אני שמחה לשמוע", היא לא שבה לספר, היתה זו בשורה טובה מדי. היא חשה מאושרת.
היא עובדת במילוי מקום פה ושם, והמשכורת שלה לא גבוהה. הוא לא יכול לעבוד באופן מסודר בגלל החרדות שלו.
כמה מאות או אלפי שקלים תמיד יכולים לבוא בזמן.
שתיקה קלה השתררה, ואז אורית אמרה: "איך זה עבורך להיות אדם שמקבל קצבת נכות אחרי שהיית מנהיג עם כח בלתי מוגבל? זה לא פער גדול מידי?"
נתי נזכר בניצן, המנהיג החדש שתפס את מקומו ואת השידוך שלו ליעל גפנר.
לפי השמועות הוא חי בפאר ובכבוד, מעורב באופן מלא בכל מקום ומתערב בכל מה שקורה במדינה.
ככה זה, יש כאלה שזוכים להכל. אולי אתה צריך להיות עם תכונות לא-סגפניות מידי כדי להיות מנהיג, אולי אתה צריך להצליח להיות כוחני מעט ובעל מרפקים שיעזרו לך להיכנס למקום כלשהו, עבורו, מספיקה לו קצבת נכות כדי לחוש מאושר.
"זה דווקא לא פער גדול מידי," מצא את עצמו אומר, "אם אתה מנהיג חייבת להיות לך שריטה". הוא חייך קלות לעצמו.
הוא כבר לא מנהיג. וטובה פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא פאר על חשבון האזרחים.
הוא אמר את מחשבותיו בקול, אורית השיבה מיד, "זה לא יעזור, נתי. המחשבות שלך על פת חרבה ושלווה לא יעזרו לאזרחים. כי מה זה משנה אם אתה חי על חשבונם או מישהו אחר עושה זאת? תמיד זה היה, אנשים עשירים ונהנתנים שחושבים שהעולם בכיס שלהם, ואנשים עניים שחושבים שעוני זה דבר קדוש מאוד".
*
עוני זה לא קדוש!
הוא רצה להתקומם.
מעולם לא חשב שעוני זה דבר קדוש ונשגב. הוא סך הכל... מה?
אולי הוא מחבב את החיים נטולי היומרה.
אבל אנשים כמותו לא מגיעים רחוק, הם נלחמים על חייהם נטולי היומרה, ואנשים אחרים מגיעים לנקודת מפתח שלטונית וחיים את חיי הפאר שלהם.
בעוד אנשים כמותו מסדרים בכל יום את הבית, ומחמיאים לאשה שלהם כדי שהיא תחייך ותהיה מאושרת.
הוא לא נועד לשלטון, והוא שמח מאוד בקצבת הנכות הקטנה שתאפשר לו למצוא את עצמו בעולם ולהתקיים בכבוד.
הוא שמח, אבל כשהוא נתקל בפרסומים על ניצן, שזכה לכל העולמות, רגשותיו מתחילים לגלוש בו נרגזות, מזכירים לו שיש בו בכל זאת את נתי הישן, זה שנהנה לחוש מנהיג למען האזרחים, בעודו פועל מתוך מוסר וענווה למען רווחת האנשים ולא מחפש שליטה כל הזמן, אלא חושב שכולם שווים. זה היה מקסים להיות מנהיג האנרכיה.
חבל שלא העריך את עצמו מספיק, וחבל שאף אחד לא הכיר בו ולא העריך אותו.



הפרולוג של הסיפור https://www.prog.co.il/threads/עיזרו-להתאים-את-התוכן-של-הפרולוג-לקהל-חרדי.1107614/

 

[א. פרי]

פרק 2



יונים לבנות עמדו על החלון, הומות נרגשות.

רוח ירושלמית נשבה מבעד לחלון הפתוח, שמי תכלת זכים נצצו לאורה הזך של השמש ומילאו את חלל החדר בזוהר מסנוור.

ניצן ישב על כורסא כבדה, מעוצבת ביד אמן בסגנון בתי המלוכה בתקופת הרנסנס.

הוא הביט אל החלון, סוקר את היונות הלבנות הנראות אמיתיות והומות כמו יונים לכל דבר, הן סימלו את הסמל החדש של ביתו, ביתה של ממלכת ירושלים המתחדשת, כמנהיג האנרכיה ואחראי על המדינה כולה.

יעל, רעייתו, נכנסה לחדר הרחב המרוהט בפאר, קרני השמש עוטות לה כתר.

"סבתא מאטל ביקשה שנגיע לבקרה כעת", אמרה יעל.

ניצן התארגן בזריזות. 'אם אני מנהיג האנרכיה, הרי שסבתא מאטל המנהיגה שלי', חשב בחיוך חמוץ.

נוכחותה העוצמתית של סבתא מאטל ניכרה בכל תחום בביתם הנאה והמרווח, ששכן במרחק של פסיעות מביתה.

סבתא מאטל המתינה לו בחדר האורחים, בידיה כוס משקה צמחים, המשקה הקבוע שלה.

"יונתן היקר", אמרה לו בקול נעים, למרות שכבר ידעה ששמו ניצן, התעלמה מכך והמשיכה לקרוא לו יונתן.

"שלום סבתא מאטל", השיב ביראת כבוד ונותר לעמוד.

"שב, יונתן. מה שלומך? ספר לי על פגישתך האחרונה מול ראש הממשלה".

יונתן-ניצן התיישב, "היתה פגישה מצוינת, ראש הממשלה קיבל את כל דברי".

"את כולם? הסכים בקלות לתת לנו את השטחים לבניית ארמון עבורך ועבור יעל, מלכת ירושלים החדשה?" שאלה סבתא מאטל.

ניצן נע על מקומו בחוסר נוחות.

"זה לא..."

"אין כזה דבר לא..." סבתא מאטל נכנסה לדבריו נרגזות, "אני לא מבינה איך הראש-הליצן הזה נשאר בתפקידו, מה הוא רוצה, שניקח את השלטון בכח?"

"הוא לא סירב. התכוונתי לומר שעדיין לא אמרתי לו את הבקשה הזו, רציתי לתת לו פסק זמן שיוכל לעכל את הבקשות הקודמות, לא נראה לי נכון טקטית לבקש ממנו הכל בבת אחת".

סבתא מאטל שתקה לרגע.

"אוקי, יוני. ספר לי מה כן ביקשת מראש הממשלה, ומה היתה תגובתו".

"קודם כל ביקשתי לבטל את החוקים של מנהיג האנרכיה הקודם, גרץ. הבקשה הזו היתה כמו מתנה עבור ראש הממשלה. הוא היה מאושר לשמוע על רצוני לבטל את החוק לכתיבת ספר ואת יתר החוקים המיותרים. האמת שאיך שהבנתי, ראש הממשלה לא חיבב במיוחד את גרץ.".

"נקווה שהוא לא יחבב גם אותך, בגלל הסיבות הנכונות", אמרה סבתא מאטל, "הלאה, מה עוד?"

"זהו".

"זהו?"

"כן, רציתי להוכיח לו שאני איתו, לאט לאט ארכוש את אמונו. אני לא רוצה להילחם נגד ראש הממשלה, אני רוצה להתיידד איתו. אין לי צורך כרגע באויבים בעלי תפקיד בכיר", הסביר ניצן.

סבתא מאטל הנהנה קלות והניחה את כוס התה על השולחן. היא התרוממה ממקומה וניגשה לשידה מסוגננת בקצה החדר, שלפה מהמגירה הראשונה צרור מפתחות וחזרה למקומה: "איך מתקדם העניין עם שדה התעופה?"

ניצן חייך חיוך מרוצה: "מתקדם היטב, יש לנו את האנשים הנכונים, זה העניין הראשון שאני חושב לטפל בו, אפילו לפני הארמון".

הסבתא שתקה לרגע ארוך ואז המהמה, "נו טוב, יונתן. אתה בחור חכם. אני רוצה עדכון מלא, רוצה לראות את התוכנית לארמון החדש שלכם בקרוב. לגבי שדה התעופה, מדובר בפרויקט חשוב ביותר, אנא שמור על זה בסוד, הקפד להשתמש אך ורק באנשים שבנימין אבני מאשר אותם, אתה יכול לסמוך עליו. הוא מעדכן אותי תדיר אך אשמח לשמוע את העדכון גם ממך. בינתיים תשתמשו לבריאות בפרארי החדשה שלכם", היא הניחה על השולחן את צרור המפתחות, ניצן הופתע לראות שמדובר בשלט של רכב, "השגתי לכם את הדגם הכי יוקרתי, יונתן. תסעו לבלות, מגיע לכם, תיקח את יעל לטיולים. עוד מעט לא יהיה לכם זמן".

"פרארי? בשבילנו?" שאל ניצן, "מאיפה...? למה?"

סבתא מאטל חייכה חיוך שבע רצון, "זה לא סוס ועגלה של פעם, זה פשוט סוס מודרני נהדר", אמרה, "תקשיב לי ניצן, אנשים צריכים לראות אתכם. אתם צריכים להגיע לציבור, לדבר, להציג את עצמכם. אתם הפנים החדשות של ההנהגה הישראלית. זו רק ההתחלה לעתיד מבטיח של ישראל המשגשגת. יש לי תכנית מרהיבה. הגיע הזמן להחזיר לירושלים את המלוכה".

מחשבות רבות חלפו ביעף בראשו של ניצן, בעודו אוחז את מחזיק המפתחות של הרכב החדש. הוא נזכר שהיה בעבר סוכן ביטחון צעיר, עצמאי, חילוני מוצהר, גר בדירת רווקים וחיפש עבודות קלילות בתחום.

זכר את פגישתו עם בנימין אבני, פסיכולוג גאון שהוביל אותו לחזור בתשובה כדי לזכות בשידוך הנחשק ביותר עלי אדמות, לזכות להינשא ליעל גפנר, ילידת ירושלים שצריכה להיות המלכה, לפי מאמיני הנביא הוגו כריס פוטוס.

לפי טענתם המנהיג החדש צריך להנשא לבת ירושלים שלא יצאה מהעיר ירושלים מעולם!

היה זה מהפך רציני, מצעיר חילוני נטול ערכי דת, לבחור חרדי שומר מצוות קלה כבחמורה ולבוש כמו בן ישיבה אמיתי.

הוא העדיף לשכוח את החתונה שלו, אבל גם היא הופיעה בזכרונו: התברר שהנבואה העתיקה גם הובילה את מאמיני הוגו כריס פוטוס להתנהל באופן אלים במקצת.

הוא העיף מבט אל השלט של הפרארי וראה שעל המחזיק שלו חרוט: "אז תשמחי לעד ובטח תשבי". ומצידו השני של המחזיק היה כתוב: "נראה בשמחתך כימי שנות עולם".

הוא הביט לעבר סבתא מאטל בתודה, "זה עולה הון רב, בנימין אבני מימן את זה?"

"פתחתי חיסכון, יונתן, אל תדאג, ההשקעה הזו תשתלם לנו. אנו משקיעים כרגע בנראות, בהדר, שכרתי צוות צלמים שיעלו את הצילומים שלך לרשתות. זו ההתחלה. העולם צריך להכיר אותך. המלך החדש של ירושלים, לך תלבש את הבגדים היפים ביותר, סעו לראות עולם ולהראות לעולם מי זו ירושלים".

 

[א. פרי]

פרק 3





ללכת ברחוב כאחד האדם, לאחר שלפני מספר חודשים היה לך ביד כח בלתי מוגבל – זו חוויה מעניינת במקצת.

נתי פסע לאיטו, אין לו למהר לשום מקום. הוא נרעד מעט מהצינה, מופתע לגלות שהמחשבות סביב התפקיד שלו – כאחראי על האנרכיה – לא עוזבות אותו.

ולתומו חשב שהוא מאמין לטענות שלו כלפי עצמו שהוא לא באמת מנהיג.

כל אותו הזמן בו היה לו כח בידיו, התנהל בענווה ובפשטות, אפילו משכורת לא קיבל ולא שיפר את אורחות חייו, למרות זאת היתה זו תודעה אחרת.

להיות אחראי של אנרכיה – להיות זה שאנשים חשובים מקשיבים לו ונכנעים לפניו – זו היתה תחושת כח שגרמה לו, למרות כל הסיפורים שסיפר לעצמו שהוא לא באמת מנהיג – לתחושה שהוא במרכז העולם.

וכעת, היה זה מצב אחר, חדש.

הוא חוזר לעצמו, לנתנאל הלל הישן, זה שחי בצידי דרכים, שלא באמת מעניין אף אחד, ולא רק שלא מעניין אף אחד, גם מבין את העובדה הזו וחי אותה.

והתחושות היו מעורבות.

מצד אחד זה היה לנשום את החופש, את ההווה, לחיות את עצמו בלי רעשים, להתחבר לאמת של חייו.

מצד שני פעמה בו תחושה שהוא נועד למשהו יותר גדול מאשר סתם-מתמודד-נפש-מקבל-קצבת נכות.

אבל המשהו הגדול הזה חמק ממנו.

בשקית המרשרשת שנשא בידו היה כד חלב סויה שרכש מהמכולת, לצד שוקולד תות עבור אורית, סתם כדי להפתיע אותה במשהו מתוק.

הוא חש שמשהו עובר עליו, איזו תחושה שמזכירה לו שהוא לא נועד להעביר את חייו בללכת למכולת-לסדר את הבית-לכעוס על עצמו שאינו מתפלל מספיק בכוונה-לנסות לפתוח ספר ללמוד ולהתיאש כעבור רבע שעה-לחיות בחרדה תמידית ובפחדים ולהיות מוצף במחשבות, וחוזר חלילה.

הוא נועד למשהו אחר.

ולא, הוא לא רוצה לחזור לעבוד כעוזר בלשכת חבר הכנסת צביאלי, הוא גם לא רוצה לחפש עבודה כלשהי, הוא רוצה משהו אחר.

נכנס לבית, הגיש לאורית את השקית עם המוצרים, והתיישב על הספה, שקוע במחשבות.

הוא נטל לידיו את אחד הספרים שהיה מונח על הספה. "תעלומת הנשר הכחול", דפדף בו קלות.

נראה מעניין.

סגר את הספר והתהלך בבית שקוע במחשבות. אורית דיברה, שאלה משהו, האם היא מדברת איתו או בטלפון?

הוא לא השיב, אלא רק אמר לחלל הבית: "אני יוצא לסיבוב קצר", ויצא החוצה.

כשהיה מנהיג האנרכיה, הוא לא היה פעיל יתר על המידה. אלא השתדל לא לפעול הרבה, מתוך אמונה שאין צורך בפעילות מיוחדת, אלא רק בסיוע נקודתי איפה שצריך.

האם היתה זו שגיאה?

הוא יכול היה לפעול הרבה יותר!

הוא יכול היה לבנות לעצמו חיים של פעילות עשירה, כאלה שהיו עוזרים לו כעת להמשיך לפעול ולחוש שהוא פעיל.

למשל אם היה מקים איזו עמותה, ארגון חיצוני שלא קשור לתפקידו כאחראי על האנרכיה, היה זוכה להמשיך לתרום מעצמו לציבור. כי אתה לא צריך תפקיד כדי לחוש תורם, אתה פשוט צריך למצוא את עצמך בפעילות שאתה מאמין בה.

כשהיה אחראי על האנרכיה היתה לו הזדמנות להשיג מבנה וכסף וגם לבנות חזון עבור כל זה.

כעת – מי יעזור לו?

תכונה קלה התחוללה ברחוב.

אנשים שוחחו נרגשות, יוצאים החוצה, מה הולך פה?

"מה קרה?" שאל נתי עובר אורח מזדמן שנראה מעודכן, "למה כולם מחכים? למה אנשים יוצאים לרחובות?"

האיש הביט אליו בעיניים נוצצות, "המנהיג מגיע היום".

המנהיג?!

"מה הכוונה מנהיג? ראש הממשלה?"

האיש גיחך קלות, "אתה חי בסרט... מדובר במנהיג האמיתי, יונתן ניצן הררי-חיימוביץ".

נתי השתעל קלות מרוב תדהמה.

האיש פסע הלאה, מצלמה בידו, מוכן לתעד את הרגע.

והרגע הגיע מהר מהצפוי, הרחוב המה בקולות נרגשים כשרכבו של ניצן נע קלות על הכביש, מוקף ברכבי יוקרה ובאנשי תקשורת וצלמים.

ניצן ישב מחויך, עיניו סוקרות את המרחב, את האנשים הנרגשים.

נתי עמד בלי תזוזה, עוקב בערנות אחר המתחולל.

כל האנשים יצאו וצפו מהבתים, כולם ללא יוצא מהכלל.

הוא הבחין באורית שעמדה בחלון, עוקבת אחר המתרחש.

תחושת זעם קלה גאתה בו.

ניצן הביט לכיוונו, האם הוא הבחין בו? מבטו לא הביע דבר, אלא דילג הלאה.

גם יעל גפנר ישבה שם, הם נראו זוג מלכותי קסום מהאגדות, ונתי חש שהזעם לא עוזב אותו.

זה היה מפתיע.

זה היה חריג בעוצמתו.

הוא התקשה לחזור לאיזון. וניסה להבין מה כל כך מכעיס אותו.

אבל הרגש לא היה הגיוני, הוא פשוט נכח שם, ומילא אותו בהבנה שהוא צריך למצוא לעצמו עיסוק כלשהו, שיגרום לו לחוש טוב עם עצמו.



*

אל"ם מיל' (אלוף משנה במילואים) עידו ברקן

הלילה היה קריר, רוח חרישית ירדה מהר הצופים, וריח אורנים רטובים התערבב באבק הישן של הרחובות. עידו ברקן עמד על גג מבנה נטוש בשולי שכונת שמואל הנביא, דרוך כולו. הוא הניח את התיק על הרצפה, שלף ממנו את יחידת היירוט הניידת - קופסה אפורה בגודל כף יד, וחיבר אליה את האוזנייה.

בשלושת הימים האחרונים הוא חזר לאותו גג בדיוק. משהו לא ברור קורה בשמיים של ירושלים.



הוא הרים את משקפת הראיית-לילה והפעיל את מד הגובה המשולב. בתוך הירוק-הזוהר הופיע שוב אותו רחפן שחור. לא דגם מוכר. צורתו מזכירה מעט עטלף, אבל הדבר המוזר באמת היה התנועה שלו:

קו ישר מדי. מהירות קבועה מדי. גובה בדיוק זהה לזה של אמש, כמו כלי טיס שנע בתוך מסלול תעבורתי.

עידו צקצק. “אין רחפן אזרחי שטס כך,” לחש לעצמו.

הוא בחן את המסלול: הרחפן תמיד הגיע מאותו כיוון - מעל הגגות של מוסררה - ואז עלה בדיוק של שני מטרים, כמו לפי פקודת בקרה, ופנה לכיוון גבעת מירים.

עידו הוציא את מחשב הכף שלו, פתח מפה אווירית ישנה וסימן את הנקודות.

הקו שעלה נפרש מולו סרגל: שום כלי טיס לא אמור לטוס בקו הזה. נקודה.



פתאום יחידת היירוט צפצפה. פילטר התדרים זיהה ירידה משמעותית ברעש הסביבתי, לא טבעית.

כמו מנהרה אלקטרונית, “שביל” של תדר נקי שנפתח רק לרחפן הזה.

עידו התיישר.

מישהו בנה כאן ציר תקשורת ותנועה אווירי-חשאי.

הוא הרים את מבטו לשמיים, לרגע קצר ראה הבהוב. לא היה זה מטוס או מסוק אלא משהו קטן ומהיר שחצה את אותו קו סמוי שבו נע הרחפן. בלתי אפשרי לזהות אותו, אבל נראה שהוא נע בדיוק באותו נתיב.

זה כבר לא היה מקרה. מי צריך מסדרון-תעופה בירושלים?

הטלפון שלו רטט. הודעה הופיעה על המסך, מספר חסוי: "תפסיק לעקוב, לטובתך".



עידו הביט סביב., לא ראה אף אחד. הוא כיבה את כל הציוד באינסטינקט, תחב אותו לתיק ונפנה לכיוון נתיב היציאה.

אם יש מסדרון אווירי על ירושלים - מישהו מנסה לבסס כאן ריבונות חדשה.

והלילות האחרונים מוכיחים לו שיש כאן משהו שצריך בירור. למי הוא יכול לפנות? מי הריבון בירושלים?

חיוך מריר הופיע על פניו, מאז האנרכיה, הוא לא מרגיש שיש כאן ריבון, והאמת שגם קודם לא היה.

הוא ינסה לפנות למערכת הביטחון הכללי, שם יש לו ידיד או שניים, אבל איך שהוא מבין איך הדברים עובדים, לא בטוח שיצא עם תשובה.


לרכישת הספרים הקודמים של המחברת ניתן באתר קולמוס או בבוקפוד.
הספרים הקודמים: במה ללא קהל, קוד נפוליאון, הצעה לסדר, סדר הפוך, מסדר מלחמה, גיבור הסיפור, דובי שיר והכתר האמיתי.