סיפור מצדיעה לך, ילדה.

  • הוסף לסימניות
  • #1
פגשתי אותך בתחנה. ממול.
את צרחת לי לשלום. שאגת. את שם החיבה שלי שכבר הספקתי לשכוח.
אולי נסית להרתיע את רעם האוטובוס, אולי סתם התחשק לך לרכז אליך את העיניים ברחוב.
היד שלי נפנפה בזהירות. אני מודה. שלא יראו.

"מה נשמע???" אחת אפס טובתך. כל הרחוב שמע.
הנהנתי בראש משהו לא מחייב.

חצי דקה ואת לידי. הכביש כבר לא עומד ביננו. אבל הקול שלך לא שמע על זה.

"לאיפה את הולכת? לקניות? אה, חסר לך בגדים? האמת, הבגד שלך לא משהו, תסעי לשוק! שם יש מציאות משהו משהו! הנה, זה משם" את מראה לי את הבד שעוטף אותך. דוחפת לי את קצה העליונית כדי שארגיש את האיכות. "את רואה? זה בגד!"

כעת גם הבחורות שליהגו לידי בתחנה כבר לא מלהגות יותר. אני מנסה להאציל אליהן מבט שאני לא קשורה למעצבת האופנה הזאת אך הם קשוחות מולי. ומולך.

"היום, כל מה שמוכרים בחנויות בגדים זה ז-ב-ל!" את מדגישה את האחרונה. לא נלאית.

הצצה לשעון. עוד רבע שעה האוטובוס. אין סיכוי.

"את שקטה היום" את מודדת אותי מהערפל בזגוגיות המשקפיים שלך. "אני זוכרת אותך דווקא ילדה שלא גומרת לברבר.." את שולפת מעגלת תנובה שקית מרשרשת בתוכה בקבוק סופר-דרינק מקומט "תעני אמן"

נתזי מים מגרדים לי את היד. ואת התיק. ואת הפנים.

"צריך לענות בקול של המברך!" את גוערת בי ללא רחמים, שופכת את שארית המים לתוך קערית קטנה ומניחה לחתולה שייללה מהצד. החתולה מאושרת. גם את.

תלמידה שלי משנה שעברה פוסעת נמרצות לעברי. את ממשיכה ללטף את החתולה וביד הפנויה להסביר לי איך נוסעים לשוק.

הצבע האדום אזל בסקלה שלי. אין יותר לאן להסמיק.

הנהג מתפרקד על שני מושבים באמצע האוטובוס. יש עוד עשר דקות. ילד טס מולי על אופניים, איכשהו מתחשק לי לתפוס עליו טרמפ.

"הווו, סוף סוף!!!" הכעס בקולך מקפיץ אותי. אני מתנערת.

זוג עיניים נוסף נכנס למעגל הצרחות. הן מתבוננות בי במבט מתנצל. אני מחייכת אליהן, אל הנערה האדיבה שמולי. היא רוכנת אליך.

"עכשיו את מגיעה?? עכשיו?? נותנת לי להיצלות במנגל הבני ברקי הזה???" את ממש שואגת על הנערה וגם החתולה מתחמקת ממך ומזנקת מעבר לגדר "את רואה? בגללך ברחה החתולה! מסכנה, היא הייתה נורא צמאה!!"

הנערה שולפת מהעגלה בקבוק נוסף, אין עליו תווית. היא מוזגת לתוך הקערית. "בואי, נלך לחפש אותה, באמת חם כאן" טיפות שקופות מפלסות נתיב על המדרכה הכהה.

מוצאת את עצמי מהופנטת. העיניים שלי דוקרות את הבחורה שמסתובבת אלי בשאלה.

"כל הכבוד" אני רושמת לה על השפתיים. היא משיבה לי מבט סתמי. בא לי להמשיך לדבר איתה אך היא מסתובבת.

"נוווו, בואי כבר!!" אין לך כוח לחכות. את חייבת הכל. כאן. ועכשיו. לא מצליחה לכבד אנשים שגומלים לך טוב. "את לא רואה שכואבות לי הרגליים??" המבט שלי נוחת ללא שליטה אל רגליך היחפות. קצת כואב לי בשבילך. המדרכה לוהטת.

"אני באה" הקערית בידיים שלה רועדת מעט. היא מאופקת.

העגלה בידיך חורקת. את לא מחייכת למתנדבת המלאכית שאיתך. את לא מחייכת בכלל.

דלתות מלבניות קראות לי לעלות לאוטובוס.

אני מטה את ראשי אחורה כדי לשמוע את המבט הנוגה לוחש לך,

"אני מתנצלת שהתעכבתי...אמא".

הדלתות נסגרות.


הן גרות ארבע בניינים אחרי, המלאכית והאמא.
ראיתי אותן בתחנה. לא עמדתי בזה.
האם אני הייתי נוהגת ככה? כנראה שלא.
אבל מה?
יש נשמות טובות בעולם שלנו. יש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
זה נהדר כל כך.
ואני כל הקריאה חושב על הבושה, הבשה של חוטפת הצעקות.
אני מבין אותה, מאוד. אבל אני שואל, למה? זה את? ממי את מתביישת למה להתבייש? הלוואי והיינו יכולים (לאזור כוחות נפשיים) להתנפל עליה בחיבוק, "אה מרסלה כמה התגעגעתי אלייך, איפה את כל כך הרבה שנים"...
ואז כשהיתה מגיעה המלאכית היינו אומרים לה "זו הבת שלך? איזו נשמה, כפרה עליה. ככה היא עוזרת לך? כמה נחת"

מה מלחיץ אותנו? למה חוסר הביטחון המובנה שישייכו אותנו אליה מיידית, שיקטלגו אותנו כמוה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
הלוואי, הבעיה שזה טבוע עמוק בגנים שלנו...


מה מלחיץ אותנו? למה חוסר הביטחון המובנה שישייכו אותנו אליה מיידית, שיקטלגו אותנו כמוה.
כי ככה אנשים עובדים. מקטלגים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
קראתי מרותקת.
הפנייה בגוף נוכח, אף שהנוכחת כבר אינה נוכחת, מעצימה את הסיפור.
אולי אפשר טיפטיפה לעדן את הברור מאליו - שהנערה היא בתה של האישה. ואולי גם מעט להסביר את הקשר בין המספרת לבין המסופרת (קשר אקראי? קשר של ממש מפעם?). בכל אופן - כל זה לא מוריד מהעצמה של הסיפור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
קראתי מרותקת.
הפנייה בגוף נוכח, אף שהנוכחת כבר אינה נוכחת, מעצימה את הסיפור.
אולי אפשר טיפטיפה לעדן את הברור מאליו - שהנערה היא בתה של האישה. ואולי גם מעט להסביר את הקשר בין המספרת לבין המסופרת (קשר אקראי? קשר של ממש מפעם?). בכל אופן - כל זה לא מוריד מהעצמה של הסיפור.
היעדר ההקשר דווקא משביח את הקטע, לדעתי. הייתי מציע אפילו למחוק את המשפט שלפני האחרון. שישאר ככה, מסקרן קצת ומעורפל.

סיפור נפלא שמאיר באור רך דמויות ופינות שפחות כיף לקרוא או להתחבר בטבעיות.
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אולי גם מעט להסביר את הקשר בין המספרת לבין המסופרת (קשר אקראי? קשר של ממש מפעם?).
בסיטואציות מן הסוג הנ"ל מספיק שאי פעם הרמת לה חפץ שהתגלגל על על המדרכה ואתן חברות (מצידה) לנצח.
כך שגם בסיפור לא ברור בדיוק מנין ההיכרות ומתי התחילה. זו המציאות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
זה נהדר כל כך.
ואני כל הקריאה חושב על הבושה, הבשה של חוטפת הצעקות.
אני מבין אותה, מאוד. אבל אני שואל, למה? זה את? ממי את מתביישת למה להתבייש? הלוואי והיינו יכולים (לאזור כוחות נפשיים) להתנפל עליה בחיבוק, "אה מרסלה כמה התגעגעתי אלייך, איפה את כל כך הרבה שנים"...
ואז כשהיתה מגיעה המלאכית היינו אומרים לה "זו הבת שלך? איזו נשמה, כפרה עליה. ככה היא עוזרת לך? כמה נחת"

מה מלחיץ אותנו? למה חוסר הביטחון המובנה שישייכו אותנו אליה מיידית, שיקטלגו אותנו כמוה.
מתוך הסיפור משמע שיש ביקורת על הצועקת,
וממש רחמים על הבת...
והכותבת הייתה צריכה 'לסבול' אותה עד שהיא התנפנפה לה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מתוך הסיפור משמע שיש ביקורת על הצועקת,
וממש רחמים על הבת...
והכותבת הייתה צריכה 'לסבול' אותה עד שהיא התנפנפה לה...
זאת לא ביקורת.
זה כן רחמים
על ילדים ובני נוער שמתמודדים עם מה שמבוגרים לא יכולים להם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אם יורשה לי. רחמים זו עליונות. מי אנחנו שנרחם עליהם?
זה יכול להיות הערכה, הכלה, כאב ועצב.
לא חושבת שכל סוג של רחמים הוא מתוך עליונות.
אחת התכונות של עם ישראל היא רחמנות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
לא חושבת שכל סוג של רחמים הוא מתוך עליונות.
אחת התכונות של עם ישראל היא רחמנות.
והקדוש ברוך הוא הוא אב הרחמן.
אבל הרחמים האלו זה לא מה שאנחנו מתכוונים במילה רחמים.
אחמים אצלינו זה: "יו, אמהלה, מסכנההה". או- "ואו, רחמים. באמת". כל אחד ברמה שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מסכנה כי היא מתמודדת עם משהו לא קל בכלל. לא כי אני שווה יותר...
וכמובן בלי ללכת ולומר את ה'יו, אמאלה, מסכנההה' לכל השכונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אם יורשה לי. רחמים זו עליונות. מי אנחנו שנרחם עליהם?
זה יכול להיות הערכה, הכלה, כאב ועצב.
רחמים זו עליונות? לא תמיד.
אם אני שומעת על מישהו שעובר טיפולי דיאליזה קשים שלוש פעמים בשבוע ואני מרחמת,
זה אומר שאני מתנשאת עליו עם הכליות המתפקדות שלי?
פחות.
על כל פנים אני מבינה את הלך החשיבה.
בברכה שלא נהיה מהמתנשאים ולא מהמתנסים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
גם לי היה קשה לקבל את זה כמורה לתלמידים שהרבה פעמים נמסתי עליהם מרחמים.
אבל זה נכון.
שידור רחמים הוא התנשאות, אם אמרתי 'מסכנה'- התרוממתי על חשבון מושא המסכנות.
ידוע בעולם היעוץ.
אולי רחמים הם טובים בלב ולא בשידור?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
שודר כאן רחמים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
רחמים זו עליונות? לא תמיד.
אם אני שומעת על מישהו שעובר טיפולי דיאליזה קשים שלוש פעמים בשבוע ואני מרחמת,
זה אומר שאני מתנשאת עליו עם הכליות המתפקדות שלי?
פחות.

אולי נכון יותר לקרוא לזה חמלה?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

את עומדת לידי. אני לא יודעת מי את.
את נראית עצובה.
אני רוצה לומר לך משו,
לא יודעת מה.
אז אני רק מביטה בך דרך חלון האוטובוס.
זה מביך כי את קולטת את המבט שלי מהחלון.
אני משפילה מבט.
את גם.

בוער לי בלשון לומר לך משו,
אולי שלום,
אולי סליחה,
לוידעת מה.
אבל בכל מקרה את לא תשמעי אותי.
אוזניות מקיפות את קדקדך, חוסמות לי כל גישה אל אוזניך.
אז אני שותקת
ואת שותקת.

לפנינו עוד נסיעה ארוכה בין בני ברק לאור יהודה
את עומדת,
אני יושבת.
את מעבירה משקל מרגל לרגל, בימינו קוראים לזה 'על קוצים'.
מרגיש לי שאת לא סתם
והעיניים האלה,
המבט,
מסרבים לי להניח ראש, לנמנם.
אז אני קמה לך.
לא כי את מבוגרת,
לא כי את לא יכולה לעמוד.
אני קמה לך
כי אני מרגישה את חייך כבדים.
דרך האישונים האלו, אני רואה מסע ארוך.
אני מראה לך עם היד שאת יכולה לשבת,
את מרימה גבה.
אני מסמנת עם השפתיים שהכל בסדר,
את מתיישבת.
ואני רואה דמעה אחת נופלת לך,
אולי ברחה לך בטעות כי את מנגבת אותה מיד.
אני מחייכת אליך.
את מחזירה חיוך.
עוצמת עיניים
ומרפה מעט.
נרדמת.
והעצב הזה בפניך התפוגג במקצת.

לא ידעתי שניפגש שוב,
אני מזכירה.
את בתלבושת.
אבל שמחתי,
כי כשניגשת לבקש ממני בפחד לדחות את התשלום על ספרי הלימוד.
גם שלא יכולתי לעזור לך.
הגשתי לך כוס מים.
הבטחתי לך שהכל יסתדר.
אני רק מזכירה זוטרית, אבל ניגשתי למנהלת.
היא הבטיחה שהיא תנסה לעזור.
אחר כך היא סיפרה לי קצת, ו-
כבר הבנתי למה היה לך כבד לעמוד.


כשחזרתי הביתה סיפרתי לבעלי עלייך.
הוא חייך, ציטט לי גמרא במסכת קידושין. אמר שאולי זה מזכיר קצת.
"רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר: "כמה הרפתקי עדו עליהו דהני" (קידושין, לג, א)
רבי יוחנן היה קם לפני כל זקן, לא משנה אם יהודי או גוי, לא משנה אם הוא משכיל.
כך הוא היה אומר:
"כמה עבר עליהם עד שהגיעו לכאן".


--
תמר.

אשמח לביקורת
סיפור בהמשכים. מבוסס על סיפור אמיתי, אבל נראה איך זה יתפתח עם הזמן.
פרק 1

"מה ברא ה' ביום הראשון?"
הגננת חנה שרה במרץ. כל הילדות אחריה.
אני גם שרה במלוא הפה הקטן שלי. אני מאוד אוהבת לשיר. ואפילו אני מכירה את השיר הזה בכלל מגן נחמה.
"את האור ואת החושך"
כולן מתופפות בתוף מרים שהגננת חילקה.
אני לא. התוף שלי ביד.
אבל היד השניה בראש. מגרדת.

היה לי פעם קוקו יפה. קוקו רכבת אפילו.
אבא עשה לי בבוקר קוקו רכבת כי התלבשתי יפה לבד.
עכשיו הקוקו כבר לא יפה. אני יודעת. הוא מבולגן ממש.
אבל מגרד לי!
מגרד לי מאוד! ואני מגרדת ומגרדת.
בסוף התפילה אני מפסיקה לגרד. נגמר לי הכוח ביד.

"בת- שבע מותק" הגננת חנה קוראת לי בסוף היום.
"את יכולה להביא את זה לאמא?"
"זה" זה פתק.
פתק לבן וגדול.
אני עוד לא יודעת לקרוא. אני רק בגן חובה. אבל אני כבר יודעת מה כתוב שם.
אני אביא את הפתק לאמא.
לא רק אני. גם שרה'לה. גם לה הגננת חנה הביאה פתק.
אבל את שרה'לה אמא שלה תסרק בלילה. היא גם תביא לה אולי ממתק אם היא תתנהג יפה.
לי לא.
אותי אמא לא תסרק בלילה אחרי המקלחת.
לי אמא לא תביא ממתק אם התנהגתי יפה.
היא רק תתקשר לדודה ברכה.
דודה ברכה תעשה לי מקלחת.
היא גם תסרק אותי.
אבל היא לא תתן לי ממתק. אין לה ממתקים בכלל.
ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה