עזרה מרעיון לשיר

  • הוסף לסימניות
  • #21
ובאופן כללי- קריאה בספר שירים- תיקח אותכם בדיוק לכיוון הנכון-
תפתח ותרחיב אופקים- בדיוק לאן שאתם רוצים להיות-
מי שקרא את הספר המוצלח: 'נועדנו לגדולות אחרות' של עדן אביטבול
ועונה על הרבה שאלות.
(אם כי יכה בפרצופכם בעוצמה- שלא תמיד אפשר להתמודד מולה)
לחילופין, אני וודאי ממליצה על מקבץ 'טל ומחר' מקבץ שירים מבית ומחוץ,
כמקפצה לשירה מודרנית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
אני ממליצה על חני וינרוט.
יודעת שיש כאלה שמסרבים לכנות את כתיבה שלה שירה, אז בסדר. גם אני לא משוררת. אבל הרבה בזכותה אני כותבת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?

שונה — אבל לא כמו שחשבתם​

זה ספר שונה. אם כי זה מצחיק לכתוב "שונה", כשהספרים שטופי הומור מטורלל, קווי עלילה לא הגיוניים וסגנון כתיבה לא רציף נהיו כבר די נפוצים במחוזותינו, ואנשים ע-פ-י-ם עליהם. אז מי אני שארהיב עוז בנפשי החצופה לכנות דווקא את הספר הזה "שונה"?




מלכי — גיבורה שאינה ניתנת ליישור​

הסיפור נכתב מנקודת מבטה של מלכי. מלכי המבוגרת, בת ה־37 בערך, כשמדי פעם מקבלים פלאשבקים לעבר, כשהייתה מלכי הילדה והנערה. מלכי של פעם היא ילדה דחויה, פרועה ושלוחת רסן, שאף אחד מבני משפחתה לא מסתדר איתה. ילדה שכאב, דחייה, זלזול וכעס הם מצרכי יסוד בתפריט שלה.

מלכי המבוגרת היא אישה בודדה כמעט לחלוטין, גרושה ואמא לילדה בת כמעט 18, אותה מסרה לאימוץ בינקותה. כל חיי ההווה שלה סובבים סביב התוכנית שלה לחזור לחייה של הילדה שלה ולהחזיר אותה אליה.

ואם תתהו מאיפה בא לו שמו המעניין של הסיפור – תקבלו מהר את התשובה. העיסוק של מלכי מוזר ומעניין במידה שווה: היא שיפוצניקית!

זה רעיון מקורי ומקסים. איך לא חשבו על זה קודם? אישה בעלת ידי זהב תמצא לה מלאכת כפיים שתפרנס אותה בכבוד, ונשות ישראל לא תזדקקנה לחסדיהם של שיפוצניקים גברים לא מוכרים, שפחות נוח לשהות במחיצתם לבד או לשגע אותם. יופי של רעיון.




הכתיבה כסימפטום​

אבל משלח ידיה החריג של הגיבורה הוא לא הסיבה מדוע הספר הזה כל כך שונה. זו הכתיבה, העלילה, כל צורת החשיבה.

הסופרת, בקסם ראשוני לא ערוך (בקטע טוב), מצליחה להעביר את התחושות של מלכי – מופרעת הקשב שלא מתאימה לשום מסגרת ושום דרישה – באמצעות הכתיבה עצמה. הספר כולו נכתב בגוף ראשון, בסגנון של כמעט זרם תודעה. ואיזו תודעה: מבולגנת, לא רציפה, עוברת מדבר לדבר, בלי רגע של עצירה ומחשבה. צורת ההתנהלות הלא־ליניארית (שלא לומר מטורללת ושלוחת רסן ועכבות) מייצגת את צורת החשיבה ואולי את כל ההוויה של מלכי עצמה.
לי אישית זה מאוד הזכיר את סגנון הכתיבה המכוון (באופן מאוד ברור) של רותי קפלר בספרה ילדה נוף שאף הוא מותיר את הקורא חסר נשימה ומרגיש שהכל קורה מהר מידי, בדיוק כמו להורים של ליבי שפשוט לא עומדים בקצב שלה.



הקריאה כמסע מבולבל​

מלכי לא עוצרת לחשוב לפני שהיא עושה או מדברת, ולכן הספר עובר מפלאשבק לעבר, לאפיזודה מההווה, כמו נהג שיכור שמזגזג בין נתיבים באוטוסטרדה יפנית.

מלכי לא לוקחת בחשבון לרגע את הידע, ההבנה, הרגשות והמצב של מי שמולה, וכך גם הספר מותיר בקורא הרגשה קבועה של: "מה קרה כאן הרגע? יש מצב דילגתי כמה עמודים בטעות?"

מלכי מצפצפת על מוסכמות מכל סוג (איזה מצפצפת – לא מכירה בקיומן של כאלו), וכך גם הספר. הוא לא עונה לכללים של שום ז'אנר; הוא עובר בין דרמה יומיומית רגילה וטס בין פרברי המדע הבדיוני (?!) – אבל לא באמת, כי היא רק התכוונה להעביר נקודה, אז זה רק סיפור עם איזה מסר חברתי, כאילו. הבנתם את הרעיון? לא? בעיה שלכם.
אהבתי את זה. אין מספיק מקום במחוזותינו לאומנות לא-מובנת, שלא מנסה ולא מתאמצת שיבינו אותה, בסגנון "רוצים ? קחו. לא רוצים? לכו". זה אמנם לא נראה כמו תצוגה מכוונת בספר הזה. הוא הרי מייצג בדיוק את ההיפך הגמור בעצם היותו מופע של טרפת וחוסר ליניאריות מוחלט. אבל זה היה מענג בכל מקרה.




המסר: הפרעת קשב או עולם שלם?​

המסר והתהליך של מלכי ושל הקורא ברורים וחדים די מההתחלה. תראו מה קורה כשלוקחים ילדה עם הפרעת קשב ומנסים ליישר אותה. לא טורחים לבדוק מה קשה לה ואיך אפשר לעזור לה, ומשתמשים איתה רק במקל ולא בגזר. כל זה מתוך נקודת הנחה שיש לה הפרעת קשב, כמו שהיא אומרת. לכאורה. ואף שאני לא נוירולוגית, התחושה הייתה שיש כאן יותר מהפרעת קשב רגילה.

הספר לא מתיימר להביא מציאות מרובדת ומורכבת, שבה ננסה להבין גם את החוויה של הוריה המיואשים של מלכי או של אנשים אחרים בחייה. הוא מביא נטו את החוויה האישית שלה, ומעביר את הקורא, כאמור, מסע בתהליך החשיבה המורכב והמייגע שלה.

במהלך עלילתי נפתל, מלכי שמה את ידה על תרופה נוירולוגית בפיתוח, שאמורה לסייע להפרעות קשב, ובפועל פותחת את החושים שלה באופן כזה מטורף ועל־אנושי, שזה מצד אחד מוריד אותה סופית מקו השפיות – אבל במקביל מסייע לה להשיג את מבוקשה מזה שנים: מידע על הבת היקרה שהיא מסרה לאימוץ, שהגיעה לגיל 18 וטרם פתחה את תיק האימוץ שלה, שמלכי נחושה להחזיר לחייה בכל מחיר.




פרוטגוניסטית בלתי נסבלת – ובכל זאת​

המסר, כמעט כמו בעולם חרש של בתיה ענה, לפיו להכניס את השונה לתבניות כך שיתאים את עצמו לשאר הלא־שונים – זו אכזריות לשמה - הוא מסר חשוב. בספר הזה קשה להתחבר אליו. מלכי מצד אחד כנה ואמיתית ומעניינת, ומנגד – כל כך מתישה.

לי אישית לא הפריע שהיא רצה מעניין לעניין וממחשבה למחשבה, וגוררת את הקורא המבולבל אחריה. זו חוויה שאפשר וכדאי להתמסר אליה, ולו לזמן קצר. וממילא אחרי כמה זמן פשוט מתרגלים לזה בקריאה, ולא חוזרים אחורה לבדוק שלא פספסנו עמוד.

כן הפריע לי האופן שבו מוצגת ההתנהלות שלה מול בני משפחתה, איתם ניתקה קשר במשך שנים – ואז חזרה בסערה לחייהם כדי לבקש מהם הלוואות ענקיות וכדומה. ההקצנה בהתנהגויות האנטי־סוציאליות שלה עוזרת להבין את המסר ומחדדת אותו היטב, בצורה שבה שום הסבר מלומד וממושקף על התוצאות של הקשיים שהיא סובלת מהם על החיים החברתיים של אנשים כמוה – לא היה מצליח להקיף. אבל דווקא אותה הקצנה מקשה מאוד על הקורא להתחבר אליה.




המרענן והחסר​

מה מרענן בספר הזה, בניגוד להרבה ספרים אחרים? שאין לו סוף סגור. שזה נחמד, משאיר מקום לדמיון, ומציאותי יותר מכל הטירלול שהיה בשאר הספר.

מה היה חסר ?
  • איך מלכי מצאה את עצמה בתחום העיסוק שבו בחרה?

  • איזה תהליך היא עברה עם העו"ס הנחמדה ברכה, שעזרה לה לצאת מחיים של קבצנית לחיים של אישה עצמאית ומתפקדת?

  • מה קרה בין־לבין כל השנים האלו – בינה לבין עצמה, בינה לבין העולם, בינה לבין הקב"ה?
אין ספק שקרה, אבל לא ברור מה.




ספרות לשם מה?​

כל זה מביא אותנו בעצם לשאלה הגדולה יותר על ספרות בכלל ועל ספרות חרדית בפרט: האם לספר חייבת להיות מטרה מעבר לשעשוע קליל ומאוורר תאי מוח עייפים, או שמא תפקידו תמיד להעביר מסר חינוכי ראשון במעלה?

אם התשובה היא הראשונה – אז הספר הזה ממש לא מגיע לשם. כאמור, לאוורר את הראש הוא לא. הוא בעיקר מותיר אותו כמו מחסן ציוד שעברה עליו סופת טורנדו.

אם התשובה היא השנייה – אז כן. הספר הזה לגמרי מצליח להעביר מסר. אם מבינים ממנו מה לעשות עם המסר למעשה – זו כבר שאלה אחרת. חתירה לפתרון מעשי או לפחות רעיוני ותפיסתי - דורשת הזדהות. וזו - כאמור לעיל - מאתגרת בספר הזה.


ספר שכדאי לקרוא? כן.
ספר שכיף לקרוא? לא.
ספר שאקרא שוב? גם לא. אין צורך. קשה לשכוח אותו ואת החוויה שהוא מעביר אותך כקורא.
ובכל מקרה – הספיקה לי פעם אחת. לא חושבת שאתלהב אי פעם לנסוע על השינקנסן.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה