מתי כבר ניקח אחריות?

  • הוסף לסימניות
  • #21
מבחינה ספרותית
פעם מרגיש קצת מוזר.
אפשר לחשוב מתי כבר היה הפעם הזה...
וכל הקטע קצת נותן תחושה מנותקת ומתנשאת וחינוך לעם הסורר.
זה דוקא משתלב בטורים בעיתונים כי זה הסגנון, אבל כשיש לי האפשרות לביקורת אני יכולה לכתוב את דעתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
לדעתי יש צדק בדבריו של @yonatanr על הזכות לכתוב את דעתו
היה הוא צריך להעמיד למבחן את הכתבה אותה כתב, כפי ראות עיניו
שהרי בדיוק זה מה שרצו ממנו - לכתוב את דעותיו.
אם חושב @yonatanr שאכן דבריו צודקים, הרי שהוא צריך לבטא אותם בצורה הטובה ביותר.
רואה אני כי דבריך ודבריו של הכותב והפובליציסט המוכשר @yonatanr עולים בקנה אחד עם דעתו של מנהלנו היקר @מ"ם חרף העובדה כי איני מבין כיצד הדברים מסתדרים עם כללי הפורום:
ג. פורום מקצועי הוא לא פורום השקפה.
לא דיוני השקפה ולא מחאות ותוכחות על רקע רוחני.
הנוכחים כאן בפורום הם אנשים בוגרים שכבר גיבשו את השקפת עולמם החרדית היטב ועוסקים כל יום בעבודת הבורא, באהבתו ויראתו, בלימוד התורה וקיום המצוות, ביראת שמים ומידות טובות ומאמינים בקדושת התורה.
בתוך מסגרת זו, טווח הדעות וההשקפות מן הסתם גדול. הדרך לא לעסוק בוויכוחי אידאולוגיה כל היום היא פשוט לא להיכנס כלל לנושא הזה.
וחילוק בין מוסר רוחני תורתי למוסר בטווח הרחב יותר גם לא מתיישב על ליבי.

כנראה שקטונתי.

ושוב איני יוצא חלילה נגד כתיבתו הנפלאה של הכותב ובמקרה זה אפילו לא כנגד הביקורת השזורה בינות לשורות היצירה.
רק תוהה על גבולות הקהילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
החילוק הוא בין דיון לבין שיתוף קטע כתיבה,
ועוד חילוק בין תוכחה לחברי הפורום לתוכחה לציבור.

הורחב בזה בעבר ואין הזמן גרמא להרחיב בזה כעת בין האקונומיקה לבארשט (חמיצת סלק בלע"ז). ועוד חזון למועד אי"ה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

מעין המשך -בלתי ישיר- לעור של פיל , אשמח מאוד מאוד לתגובות והערות!

המורה תמיד אומרת שאסור להגיד סודות ברבים. היא גם אומרת שאבא ואמא הכי חכמים וצריך לשמוע בקולם.

זה קצת מבלבל אותי כי עכשיו אבא ואמא אומרים להם סודות ברבים.

בכלל, זה כבר ממש לא כיף שכל היום רק יש להם עניינים חשובים ובכלל אין להם זמן להיות אבא ואמא שלי כמו פעם.

במיוחד מאז שדוד התחיל ללכת כל יום לעבודה. אמא אמרה לאבא שהיא שבורה מזה. בכלל היא לא שבורה. אין לה גבס. אולי אלו מילים שרק גדולים מבינים מה הכוונה, או שדוד שובר דברים בעבודה ובגלל זה הם כל כך עצובים.

בערב, כשדוד חזר ואבא ואמא עשו הצגה שהם שמחים ובכלל לא בוכים, שאלתי אותו מה הוא שבר ולמה אמא כל כך עצובה מזה, כשאני שוברת אמא רק אומרת לי להיזהר ומלמדת אותי איך להשתמש בחפצים בעדינות. דוד חייך חיוך של אנשים שרוצים לא לחייך ואמר לי: "חמודית, אני לא שובר כלום. אני בונה לי חיים ועצמאות". הוא כל היום אומר שטויות. אי אפשר לבנות חיים. כנראה הוא בונה בעבודה דברים שאבא ואמא לא אוהבים, ולכן הם עצובים מזה.

אחר כך הוא נכנס לחדר שלו ואבא ואמא נכנסו לחדר שלהם ורק אני לא רציתי להיכנס לחדר שלי. אז סתם נשארתי ולא עשיתי כלום. אבל שמעתי את אבא ואמא לוחשים דברים. הם נראה לי לא רוצים בכלל שדוד יעבוד. מענין למה, גם אמא עובדת וזה דווקא לא מפריע להם!

אחר כך אבא אמר לדוד משהו ואז—נהיה פה בלגן שאני בכלל לא אוהבת!! דוד צעק, ואבא נלחץ ואמר לו כל מיני דברים, ואז דוד טרק חזק חזק את הדלת ואמא אמרה לו דברים גם. למה הוא צועק? אולי אבא ואמא אמרו לו משהו רע? אולי נגיד הם סיפרו לו שהמתנה שהם קנו לו לאפיקומן נשברה? ובכלל, רואים שדוד לא היה אצל המורה חנה. היא מלמדת כל היום על כיבוד הורים והוא בכלל לא יודע לכבד הורים, הוא רק מדבר לא יפה וזה מאוד לא נעים לי לשמוע כאלו דברים וצעקות!

בסוף אבא ואמא חזרו עוד פעם לחדר שלהם וכבר לא היה כזה בלגן מפחיד בבית.

מאוד שיעמם לי אז הלכתי לחדר ובניתי בית לבובות ממגנטים ומגדל גבוה שיהיה להן ליד, אם הן לא ירצו להיות בבית שלהן או שפתאום יהיה אצלן בלגן והן יפחדו.

רציתי לקרוא לאמא שתראה את מה שבניתי- אבל פחדתי שהיא תבכה ותהיה עצובה ממה שבניתי כמו מהדברים שדוד בונה.

אז פירקתי מהר את הבית ואת המגדל וחשבתי לעצמי שחבל שלנו אין מגדל לברוח אליו כשעצוב ומפחיד.


מאוד רציתי לכתוב קטע מנקודת מבט של ילדה קטנה במשפחה עם מתמודדים. קטע בוסרי אבל אמיתי מידי.

תמיד כולם צחקו שיש לי אוזניים של פיל.
בכלל אין לי אוזניים של פיל, סתם מעליבים אותי.
חוץ מזה, שפיל בכלל לא שומע כלום. בדקתי את זה בחופש הגדול כשהלכנו לגן חיות; צעקתי "פיל, רוצה ממתק?" והוא אפילו לא הניד עפעף. סתם שטויות של מוטי ודוד.

אבל הבנתי למה הם מתכוונים – הם התכוונו שאני תמיד שומעת הכל.
נגיד, אתמול אמא בכתה בחדר ואף אחד לא שמע. רק אני שמעתי. יש לי אוזניים של... של... פיל אלוף בשמיעה!
אחר כך אבא נכנס לחדר ושמעתי את אמא לוחשת לו מתוך הבכי שהיא לא יכולה יותר, ואולי כדאי להתייעץ איתו. אני בכלל לא יודעת מה הם רוצים לשאול ומי זה ה'איתו' הזה. אולי הם רוצים לקנות לי הפתעה והם מתייעצים עם המוכר בחנות? הלוואי. למרות שלאחרונה נראה לי שאף אחד כבר לא זוכר אותי.

אני חוזרת מהבית ספר ורוצה לספר לכולם על המדבקות שהחלפתי, ועל חיה הגנבת שאמרה שהיא לא נפסלה בחבל וסתם המציאה תירוצים שהיא רצתה לשתות ושיוכי דחפה אותה. היא סתם שקרנית מתגנבת.
אבל אין לי למי לספר. אמא אומרת לי שזה לא הזמן ושאיזו מתוקה אני, ובערב היא תקשיב להכל וזה מאוד מעניין אותה. אני רואה שזה לא מעניין אותה בכלל. כנראה שיש לי גם עיניים של פיל אלוף.

רגע, אני שומעת שאמא מדברת על מוטי. היא אמרה שהראש-ישיבה אמר שאין על מה לדבר והוא לא חוזר לשם.
זה מצחיק שאומרים "אין על מה לדבר" – אם אין לכם על מה, אז פשוט תשתקו!
אבל בעצם, למה מוטי לא חוזר לישיבה? כבר נמאס לי שהוא בבית.
בהתחלה חשבתי שיהיה כיף והוא יעשה איתי צחוקים כמו פעם, אבל הוא בכלל לא מתייחס אליי. לא אכפת לו ממני.
אכפת לו רק מהפלאפון החדש שלו וזהו. אני לא מגלה לו שראיתי את הפלאפון, אבל אני פילה ואני רואה הכל.
הוא כל הזמן במיטה, קבור בתוך הפלאפון המוזר הזה, ואבא ואמא כל הזמן עצובים והבית שלנו נהיה מקום מעצבן. הלוואי שאמא תסכים שאעבור לגור בבית של צביה! שם תמיד כיף ושמח, ואין בכלל "דיכאון". מה זה דיכאון? אני לא באמת יודעת, אבל זה נשמע לי מתאים למה שקורה אצלנו. פעם שמעתי את הבחורה של שמאי אומרת לחברה שלה שהיא בדיכאון מהמצב בכיתה. אז זהו, אני בדיכאון מהמצב בבית, ונראה לי שכל המשפחה נדבקה בזה.

בכל פעם שאני נכנסת לחדר של הבנים, מוטי מציץ מתוך השמיכה. הוא כל הזמן מתחבא שם עם הפלאפון שלו וחושב שאני לא מבינה מה הוא עושה. אבל אני מבינה הכל. אני עוברת ליד החדר שלהם שוב ושוב כדי לראות אם הוא כבר יצא מהמחבוא, אבל תמיד יש על המיטה שלו רק גוש גדול של שמיכה שלא סידרו בבוקר. הוא בתוכה. וגם הפלאפון.

טוב, אני חייבת ללכת לישון. אמא אמרה לי קודם ואני לא רוצה שהיא תראה שאני עדיין ערה ותהיה עוד יותר עצובה, אז אני הולכת מהר להתארגן. אבל אני בכלל לא רוצה לישון. כשאני ישנה אני חולמת על פילים שבוכים בתוך חדרים סגורים, וזה עושה לי עצוב.

אז נשארתי ערה בכוח. שמרתי חזק על העיניים שלי שלא ייעצמו, ומדי פעם קמתי בשקט לבדוק שהמדבקה הכי נדירה שלי לא נאבדה. פתאום שמעתי מישהו יוצא מהחדר של הבנים. זה בטח מוטי. קמתי בשקט וצעדתי כמו פיל שיודע ללכת בלי להשמיע קול. מוטי ראה אותי וחייך חיוך קטן. הוא נראה קצת עצוב, והמצח שלו היה מקומט כמו החולצה הלבנה של אבא כשהוא נרדם על הסטנדר.

מוטי שאל אותי בלחש למה אני ערה. אמרתי לו שסתם, ושבכלל – למה הוא כל היום במיטה ולמה הפלאפון שלו יותר מעניין מאנשים? הוא שוב חייך את החיוך הקטן הזה. הפעם ראיתי בבירור שהוא עומד לבכות. ואז הוא לחש לי: "את לא מבינה כלום, ילדה קטנה ומתוקה".

רציתי להגיד לו שהוא גם מתוק ושהוא יותר לא מבין כלום.
אם המורה בנימין היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל, היה שוקל לעשות הסבה לתפקיד שיבטא יותר את הכושר הרטורי הנדיר שלו.

אבל הוא לא היה מודע לכך, ולכן עמד בכיתת לימוד חנוקה וקטנה, ובזבז את קולו כדי לנאום בפאתוס בפני קומץ תלמידים.

הוא הסביר להם בקולו העמוק על חשיבות האיזון וההליכה בדרך האמצע, בשביל הזהב. "יש המלצה בדוקה לשבירת מידה רעה", אמר כממתיק סוד, "לעקם אותה לגמרי ולהיות קיצוניים בכיוון הנגדי, וכך להתיישר". בתור אמצעי המחשה, עשה שימוש ידידותי בסרגל שנועד להכות ידיים סוררות. כמה ילדים פלטו אנחת רווחה שקטה. נראה שהסרגל יצא מכלל שימוש.

"האמינו לי, הוא עוד יתיישר", צינן המורה בנימין את ההתלהבות, "רק צריך לעקם אותו לצד השני".

הוא ביקש מהתלמידים שיכתבו על פתק מידה רעה או הנהגה שלילית שהם מעוניינים לשנות, והביט בשביעות רצון בפתקים שהחלו להיערם על שולחנו.

"ואל תגידו – נשתנה עוד חודש, עוד שנה..." הניף המורה את הסרגל בדרמטיות, "מחר, על הבוקר אתם לוקחים את עצמכם בידיים, ומעקמים בקיצוניות את המידה שבחרתם!"

הילדים הביטו בו ברצינות תהומית, והנהנו בעיניים בורקות.

בבוקר למחרת, כשנכנס המורה בנימין לכיתה, גילה שהיא ריקה מאדם.

הוא תופף בעצבנות בסרגלו, והמתין.

כעבור שעות ארוכות, החלו התלמידים להיכנס לכיתה בזה אחר זה, חבולים וסתורים.

"מה קרה לכם?" שאל בזעזוע את התלמידים המרוטשים, "ולמה הגעתם רק עכשיו?"

כולם החלו לדבר בבת אחת, והמורה בנימין בקושי הצליח לעשות סדר בבליל הקולות הגועשים.

נתן היה הראשון שקיבל את רשות הדיבור. "כשצחצחתי שיניים הבוקר, לחצתי חזק מידי על השפופרת, ויצאה כמות גדולה משחה..."

"ובגלל זה הגעת רק עכשיו?" שיסע אותו המורה.

נתן הסמיק והשפיל את ראשו. "פעם הייתי פזרן מידי... והרי המורה אמר ש..." הוא התנשם, "אתה יודע כמה זמן לוקח להחזיר את המשחה לשפופרת דרך חור קטן כל כך? ואחר כך אמא שלי גם אמרה לי למרוח קרם ידיים..."

"ואני איחרתי", התוודה איתן, "כי בירכתי לשלום כל אדם שעבר ברחוב. לא תאמינו כמה אנשים עוברים ברחוב אחד! וכמובן, גם כשהשיחה החלה להתפתח, התאמצתי להישאר נחמד. מה לא עושים בשביל לשבור את הרוגז..."

"אני איחרתי כי יש המון קבצנים בדרך מהבית שלי לכיתה", אמר איצי, "אתם יודעים כמה זמן לוקח לעבור בין כולם בשביל לשבור את הקמצנות? וכשנגמר לי הכסף, הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות להשיג עוד..."

ירחמיאל, שעד היום ראה מקרוב מקלחת פעם בעשור, ישב על מקומו, מדיף ניחוח רענן. בגדיו היו נקיים מרבב, מגוהצים למשעי. את פניו כיסתה מסיכת היגיינה הרמטית, ידיו היו עטויות כפפות, ואלכוג'ל אימתני בצבץ מתיקו. 'מעניין', חלפה מחשבה מהירה בראשו של המורה, 'הייתי בטוח שהוא מתולתל במקור'.

יאיר, שאמש עוד היה גאוותן יהיר, החליט לאמץ את דברי הרמב"ן ולא להביט בפני אדם כשדיבר עמו. הוא צעד לבית הספר בראש מושפל ומהר מאוד נתקל בעוצמה בעמוד בטון, ונפל מעולף על אם הדרך.

דובי, העצלן הכבד והגמלוני, החליט לרוץ כל הדרך לכיתה. כשנחבט גם הוא בעמוד הבטון והתעלף על גבי חברו, הנחיתה שלו לפחות הייתה רכה יותר.

צבי הפזיז והנמהר, החליט ללכת במתינות וברוגע, צעד צעד. להביט בכל עשב ולבחון כל עלה, ולהרהר במשמעויותיהם העמוקות לחיים. כשהגיע לעמוד בטון מסוים, ונתקל בשני עצמים דוממים לצידו, נוסף לו עוד חומר מעניין רב למחשבה.

המורה בנימין הביט בזעזוע במה שעולל לתלמידיו, והתלבט כיצד להגיב.

לבסוף, ניסה להסביר להם שיש לכבד את דבריו של המורה, אבל לא לקחת אותם רחוק מידי, לאבד פרופורציות. לא לנהוג בהתבטלות כה גמורה ולאבד את העצמיות.

למחרת, שוב מצא המורה בנימין כיתה ריקה.

הוא שחרר אנחה עמוקה, ופנה להתעלל בסרגל שלו.

חלפו שעות, ימים, שבועות וחודשים, הסרגל הפך לגוש מתכת בלתי מזוהה, והתלמידים טרם הגיעו לכיתה.

'שוב הסיפור של אתמול?... הם לא הפנימו מה שאמרתי להם?!' התפלא.

לפתע הבריק הברק במוחו.

הם כן הפנימו. הפנימו יותר מידי.

הוא נזף בהם על ההתבטלות המוחלטת שלהם למורה, וכעת הם בעיצומה של פעולה קיצונית נגדית. הם לא יתבטלו יותר לשום מורה באשר הוא. לא יפקדו לעולם אף מוסד לימודי.

פעם, המורה בנימין לא היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל. כעת כבר כן. הוא קיפל ציוד, ונפרד מהכיתה החנוקה והקטנה וממשכורת הרעב.

כיום, הוא עוסק בפוליטיקה להנאתו, משתעשע במוצא פיו במדינות רבות ובמיליוני אזרחים. הוא מכניס משכורת לא רעה בכלל, ועושה הרבה כבוד וגאווה למשפחת נתניהו.
שיתוף - לביקורת פיצוץ מבוקר
ב"ה

כולם בבית. אי אפשר לצאת.
(בדיוק עכשיו התחשק לי לצאת לקנות נעליים.
חבל שדווקא היום אין טילים עם משלוח עד הבית.)

גם בלי מלחמה, מציאות כזו יוצרת מתיחות.
אנשים לא אוהבים שינויים בשגרה.
(כולל אלה שבחיים לא קמו לפני עשר,
פתאום מתגעגעים לזריחה במשרד.)

הרחובות שקטים. הבתים, פחות.
והתחושה? חנק.
לא בגלל הקירות, אלא בגלל שאין ברירה.
(נכון, גם קודם לא יצאנו,
אבל לפחות ידענו שאנחנו יכולים לא לצאת!)

כשכולנו סגורים יחד, כל אחד מגיב אחרת:
אחד שותק, אחד רותח,
אחת מתכנסת, אחת מתעצבנת,
ואני? אני מדברת עם הקירות.
הם היחידים שלא עונים לי.

המתח באוויר.
וגם ברצפה.
ובעיקר במקרר.
(שנפתח כל חמש דקות כדי לוודא
ששום דבר חדש לא הופיע שם מאז הפעם הקודמת.)

כשהמצב רגיש, והלבבות דרוכים,
לא זה הזמן להסביר מי צודק.
(ספוילר: אף אחד לא.)
זה לא הזמן לריב.
זה בדיוק הזמן
לשכוח למה רבנו מלכתחילה.

ומה כשלא מצליחים לשמור על שקט?
כשהטונים עולים והחביתה נזרקת?
לפעמים צריך פשוט לעצור.
או לשים אוזניות.
או לעבור לגור במרפסת (אם יש).

להבין את המצב –
זה לזכור שלא הכל אישי.
(גם אם הילד אמר לי "אמא את תמיד צורחת",
כשבסך הכול לחשתי "תוריד את הרגליים מהשולחן".)

זה הזמן לא לפחד מהתפרקות.
להרשות לעצמנו רגע לצחוק,
רגע לבכות,
ורגע להתחבק סתם כי פתאום נהיה שקט בבית.

מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה עם הקטנים,
אוכלים ביסקוויטים ומדביקים מדבקות על המצח.
(היה בזה משהו מרפא.
וגם דביק, אבל נניח לזה.)

ולמה אני כותבת את זה?
כי כבר היינו פה.
כי אנחנו עם של הלב.
כי גם אם מישהו ירד מהפסים,
(או מהכיסא, או מהשפיות הזמנית שלו)
הוא עוד יחזור.

ובתוך עמי אנוכי יושבת.
(וגם הילדים. כולם. כל הזמן. בבית.
והעמי הזה, מסתבר, גם יודע להכין פופקורן,
לצחוק פתאום, ולומר בלי מילים: "אנחנו ביחד".)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה