שיתוף - לביקורת נורמלי כמה שזה מוזר

[חנה ש.]

ב"ה

– למה את תמיד כזו משונה?
– לא יודעת. גם אני שאלתי.
הייתי מביטה בעצמי מהצד,
ולא לגמרי מבינה.
הרגשתי כמו טיוטה של מישהי אחרת.
לא בטוח שמישהי אישרה את זה.

– ניסית להשתנות?
– כל הזמן.
ללבוש נורמליות,
לדבר רגיל,
להיראות כמו כולם.
אפילו תרגלתי חיוך מול המראה.
זה יצא קצת עקום.
אבל נחשב מאמץ.

– ומה קרה?
– התעייפתי.
והיא – אני – לא הלכה לשום מקום.
ישבה לי בפנים,
שקטה כזאת,
ועשתה פרצופים.
ובסוף גם הוציאה לי לשון.

– ומה עשית לה?
– בהתחלה כעסתי.
אחר כך צחקתי.
זה היה צחוק קצת מוזר...
כזה שצף בלי אישור.
צחוק על העולם,
על כל הרצינות הזו.
חח.
ובסוף...
ישבנו יחד.
שוחחנו.
והקשבתי.
לראשונה.

– ומה שמעת?
– את עצמי.
את השונה, את הרכה, את החכמה.
לא את מה שלא היה –
אלא את מה שתמיד היה שם.

– והיום?
– היום, גם כשאני שואלת את עצמי —
אני עונה בלב שלם:
זאת אני, המוזרה.
וזה טוב.
לפעמים אפילו מצחיק.
באופן הכי לא מצחיק שיש.

 

[דודה]

וואו, איזו אמת חזקה!